מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאורה גוזיקביץ, לקחתי חלק השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם התלמידים: איתי שמשוני שגיא פילוסוף, להם סיפרתי את סיפוריי.

ילדותי בטריפולי שבלוב

נולדתי בשנת 1935 בטריפולי שבלוב, למשפחה בת אחד עשר נפשות. אני האחות הרביעית מתוך תשעה אחים. בטריפולי היה לנו בית עם שתי קומות. בקומת הכניסה היו שירותים, מטבח וחדר אוכל, בקומה העליונה היו חדרי שינה, ובגג היה לנו מקום לתלות כביסה ולייבש עגבניות. אבי היה קונה לנו הרבה שקי אוכל שבהם היה: פחם, אורז ,תפוחי אדמה, קטניות והמון ירקות. כל האוכל היה מבושל על פחמים, לא היו מכשירי חשמל, אך היו ברזי מים וגם חשמל.

אבי היה צורף. היה לו שתי חנויות ומפעל קטן שלימד נוער צעיר את מקצוע הצורפות. אמי הייתה עקרת בית. היא ידעה שפות שונות כמו: צרפתית, איטלקית וערבית. כמו כן היא ידעה לתפור לרקום לסרוג והייתה יודעת לספר סיפורים.

בילדותי, היו לי חברים מהשכונה ומבית הספר. היינו משחקים במשחקים שונים כמו: כדורגל עם כדור גרב שאותו מילאנו בסמרטוטים, חמישה אבנים, היינו יושבים על הרצפה ומקפיצים את האבנים שהיו עשויות משיש. משחק נוסף, גלגל של אופניים עם מקל ביד והיינו רצים איתו.

אירוע מיוחד שזכור לי מהילדות שהשתתפתי בחוג כדורסל. באותם הזמנים היה נדיר ולא מקובל שיש חוג לילדים. שלחו לנו מורה מאיטליה ובחרו בי להשתתף. הקבוצה שלי ניצחה וקיבלה את הגביע אני הייתי מאושרת מאוד.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939, כשהייתי בת ארבע, פרצה בטריפולי מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה שלטו בטריפולי האיטלקים, כעבור שנה 1940 הגיעו האנגלים, ובשנת 1942 הגיעו הגרמנים. הם הפציצו את העיר כי היא הייתה עיר נמל. אנחנו ברחנו לכפר שקראו לו פורנז, שם גרנו בחדר אחד כל המשפחה לעומת הבית הגדול שהיה בעיר. בכפר לא היה לנו אוכל ומים. שאבנו מים מהבאר, וקטפנו תפוזים מהפרדס. חששנו מאוד ללכת לבית הספר שמא הגרמניים יגיעו לכפר שבו גרנו.

יום אחד הגיעו גרמניים לכפר ולקחו את אבי ואחי למחנות עבודה שנקרא ג'אדו. כעבור חצי שנה הם חזרו רזים מאוד כמו דחלילים. בשנת 1945, חזרנו הביתה. מצאנו שהגרמנים גרו בבית שלנו, הרסו לנו את הכל בפנים וגנבו את כל מה שהיה בבית. בינתיים, האנגלים שלטו ואני התחלתי בגיל עשר ללכת לבית ספר וכך למדתי חמש שפות ואיטלקית, ערבית, אנגלית, צרפתית, עברית עד שעלינו ארצה בשנת 1949.

ליאורה ביום החתונה עם המשפחה

העלייה לארץ

בשנת 1949 בהיותי בגיל 14 עליתי לארץ ישראל. הגענו באונייה שקראו לה "ירושליים" וכשהגענו לארץ קיבלו אותנו אנשי 'הסוכנות היהודית'. הם העבירו אותנו למקום בחיפה שקוראים לו 'שער העלייה', שם גרנו חצי שנה באוהל. היה לי כיף גדול! יכולתי ללכת יחפה, הסתובבתי באופן חופשי מבלי ללכת ללימודים. כל המשפחה גרה באוהל אחד, היינו שישה ילדים וההורים. האחים הגדולים שלי עלו לפנינו בעליית הנוער.

הכל היה שונה וחדש בשבילי כך למשל, לא ידעתי מה זה פיתות. מחוץ לאוהל היו ברזי מים ששימשו אותנו לרחצה, כביסה ושטיפת כלים. שירותים היה חור באדמה. להורים היה מאוד קשה להסתגל לתנאי מחייה אלה. אנחנו עזבנו בית מסודר והנה פה האבא לא עובד, אימא בוכה, אך הייתה תקווה שהגענו לארץ ישראל וזה היה החלום שלנו. כל שנה היינו בפסח אומרים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" והנה התגשם החלום.

ליאורה ובעלה עם שני ילדיהם הראשונים: צורי ודורית

להורים שלי היה מאוד קשה אבא שלי חלה בארץ ואני ילדה בת 14 התחלתי לעבוד ולפרנס את המשפחה. עבדתי בניקיון בתים, בבית חרושת לביסקוויטים ובמפעל לדבק. כך עבדתי עד גיל 17 ואז התחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות. לבית ספר לאחיות הגעתי בזכות אישה מיוחדת שהכרתי כשעבדתי בבית חרושת לדבק. היא אמרה: "את צעירה וצריכה ללכת ללמוד!" היא האמינה בי. ואז ראיתי בעיתון שנפתח קורס לאחיות וכנגד כל הסיכויים הלכתי ללמוד.

חודשיים אחרי הלימודים בשנת 1955 התחתנתי עם דוד, שהתנדב בגיל 17 לפלמ"ח ולו אני נשואה 68 שנה. בהמשך עבדתי כאחות בבית חולים "קפלן" ברחובות. העבודה כאחות לא הייתה פשוטה, אך אהבתי אותה ובמיוחד נהניתי לעבוד עם מנהל המחלקה, פרופסור אהרון משיח.

ליאורה מטפלת בילדים בתל אביב

נולדו לי שלושה ילדים. הבכור צורי כיום מהנדס אלקטרוניקה, הבת השנייה, דורית, כיום אדריכלית והבת הצעירה גלי היא ד"ר לכימיה למדה במכון ויצמן. יש לי שישה נכדים ושני נינים.

מזה 15 שנה אני מתנדבת בגן ילדים. לעבוד עם ילדים זו חוויה מעצימה, מרגשת ומחזקת במיוחד.

ליאורה ומשפחתה

הזוית האישית

שגיא: התרגשתי לשמוע את סיפור החיים של ליאורה.

איתי: היה לי מעניין לראיין את ליאורה ולשמוע את סיפור החיים שלה, במיוחד על מלחמת העולם השנייה בטריפולי.

ליאורה: נהניתי מאוד לספר לתלמידים שגיא ואיתי על ילדותי בלוב והעלייה לארץ ישראל.