מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מלוחמה לרפואת שיניים – אפרים לנקרי

סבא שלי ואני )אביב) בטיול בדרום בהיותי תינוק
סבא בטירונות בחיל התותחנים
מלחמת ששת הימים והמילואים שאחרי

שמי אפרים לנקרי. בשנת 1949, בהיותי בן 4, עליתי לארץ ביחד עם הוריי ואחי הקטן יוסי שהיה בן שנה וחודש. כשהגענו לארץ התגוררנו לראשונה במחנה עולים בפרדס חנה. התנאים במחנה היו קשים, בעיקר בחודשי החורף בהם הקור היה עז והתברואה לקויה. אחי יוסי חלה בדיזנטריה (מחלת מעיים) ונפטר בבית החולים לאחר יומיים. לאחר כחצי שנה עברנו להתגורר בצריף בעיר נתניה שהתנאים בו היו סבירים. בו נולדו להוריי שלושת אחיותיי ואח אחד. אבי, שלום ז"ל, עבד בבית החרושת "אורדן" במפעל פלדה, ואמי, מרים ז"ל, הייתה תופרת ועבדה מהבית.

בשנת 1965 התגייסתי לחיל התותחנים ושירתי בגדוד 404. לאחר הטירונות עברתי קורס קשר ייעודי לחיל, ובסיום הקורס נשלחתי לקורס מפקדים ב"שיבטה". בחזרתי מהקורס לגדוד שימשתי כסמל מפי"ק (מרכז פיקוד קדמי) – בנגמ"ש שממנו יוצאים כל מערכי החישובים לתותחנים לפני ביצוע ירי.

בתקופת השירות הצבאי שלי נלחמתי במלחמת ששת הימים. המלחמה פרצה בשנת 1967 כאשר הגדוד שלי היה בכוננות כניסה בגבול הדרומי עם מצרים. קשה שלא לשכוח את סיסמת פתיחת המלחמה: "סדין אדום". צעקתי אותה בקשר בגרון חנוק, מלא בהתרגשות. מיד הוצאתי את נתוני הירי בקשר לתותחנים: "כאן "נמר" אש לפי פקודה – סוף!". הלחימה הסתיימה תוך שישה ימים, אך נשארנו בחזית באזור תעלת סואץ עד להסכם שנחתם עם מצרים. נהניתי מאוד מהשירות הצבאי ומתפקידי בצה"ל, השתחררתי מהצבא בשנת 1968.

לאחר סיום השירות הצבאי התקבלתי (בשנת 1969) לבית הספר לרפואת שיניים בפקולטה של "הדסה" ירושלים. תקופת הלימודים הייתה נפלאה, בה הכרתי את אשתי מירי שבאותה תקופה עבדה כלבורנטית בתעשייה הצבאית ונישאנו בשנת 1973. את לימודיי סיימתי בשנת 1974 וקיבלתי את התואר "דוקטור" לרפואת שיניים.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, משום שהייתי בתקופת מעבר מחיל התותחנים לחיל הרפואה לא שובצתי ולכן לא נלחמתי במלחמת יום הכיפורים. במסגרת שירות המילואים שירתי ביחידות צה"ל בדרום. בתפקיד זה הרגשתי סיפוק רב במתן העזרה לחיילים ובעיקר לחיילים שהגיעו ממשפחות מצוקה שהוריהם לא יכלו לממן טיפולי שיניים לפני גיוסם.

זיכרונות מהמרפאה

זכור לי מקרה של חייל מחיל הצנחנים שהתגורר בעיר שדרות שהוריו עלו ממרוקו. החייל הגיע אליי (ביום חמישי) לטיפול במרפאה הצבאית ולפי מצב השיניים שלו הרגשתי שהוא בא ממשפחה מעוטת יכולת מבחינה כלכלית. באותו היום ביצעתי בשיניו מספר רב של טיפולים וביקשתי ממנו שיגיע אלי שוב להמשך ולסיום טיפול ביום ראשון, לפני שהוא חוזר לבסיס בצפון הארץ. ביום ראשון החייל הצעיר חזר למרפאה כשהוא אוחז בתיק ענק ובו הפתעה מלאת כל טוב – סוגי מאפים ועוגיות מסורתיות שאמו טרחה ועמלה עד כניסת השבת להכין לי ולכל צוות המרפאה. שמחתי מאוד על הכרת התודה העמוקה של המשפחה, המחווה מילאה אותי ברגש עילאי. אשרינו שזה העם שלנו, אנו חייבים לשמור עליו ולתת תמיד כתף להישען לעזרה הדדית.

מתכון משפחתי: חמין של שבת

המצרכים

שמן קנולה

בשר לחמין

6 תפוחי אדמה

6 ביצים

2 תמרים

7 שיני שום

תבלינים (מלח, פלפל שחור, פפריקה מתוקה)

אופן ההכנה

להוסיף מים לסיר עד כיסוי כל הבשר. מוסיפים את כל התבלינים, שום, תפוחי אדמה וביצים. מרתיחים ומעבירים את הסיר לפלטה. מוסיפים 2 תמרים. להשאיר את הסיר על הפלטה כל הלילה.

געגוע

(אביב כותב): התקופה שאליה סבא שלי מתגעגע היא תקופת הלימודים בתיכון בר אילן בנתניה בשנים 1960-1964. בהיותו בתיכון הוא נהנה לעבוד כמדריך בקייטנות בחופש הגדול. ההדרכה היית ממלאת סיפוק, הומור ואחריות על שלומם של התלמידים. סבא מספר: "המורים בתיכון היו נפלאים, זכור לי במיוחד את המורה לספרות, מר סולוביציק, שתמיד היה אוהב לקרוא את מה שאני כותב ולשמוע את דעתי. תמיד היו נושאים לבחירה שעליהם צריך לכתוב ורק לי היה היה נותן לבחור נושא שאני רוצה לכתוב עליו."

סיפורו של חפץ משמעותי

חפץ משמעותי עבור סבא הוא קומקום תה מרוקאי אותנטי, שמשפחתו של סבא שלי השתמשה בו כאשר הם חיו במרוקו. כשהם עלו לארץ, הם יכלו לקחת איתם רק כמה דברים קטנים וההורים של סבא שלי הביאו את הקומקום הזה איתם. גם כאשר הם גרו בארץ, הם עדיין המשיכו להכין תה בקומקום ולהשתמש בו כמיטב המסורת. המנהג הוא להגיש את הקומקום עם התה על גבי מגש עם כוסות זכוכית קטנות מעוטרות, לבצע מזיגה של התה מנקודה גבוהה לתוך הכוסות ולהגיש את הכוסות לבני המשפחה או האורחים.

לאחר שסבא שלי התחתן עם סבתא שלי, ההורים שלו העבירו לו את הקנקן המיוחד והוא נמצא אצלו עד היום, וגם הוא וסבתא שלי נוהגים להשתמש בו מידי פעם. מסורת קטנה ונחמדה שהם נהנים לשמר עד עצם היום הזה.

כיום סבא שלי רופא שיניים בן 78 וגר בירושלים. סבא הוא אב לשניים וכיום יש לו שישה נכדים. הוא אוהב לשחק טניס ולעזור לנכדים בכך שהוא מכין אותם ומלמד אותם לקראת המבחנים בבית ספר.

הזוית האישית

אביב הנכד המתעד: העבודה יחד הייתה מאוד מהנה ומעניינת, התקרבנו מאוד בזכות שמיעת הסיפורים האישיים מעברו של סבא שלי והזמן שבילינו ביחד. שמעתי סיפורים שבחיים לא הכרתי ובזכותם אני מכיר טוב יותר את סבא שלי ואת העבר המרתק שלו. סבא שלי שמח מאוד לספר לי את הסיפורים ולהיזכר בהם. הוא נהנה מהזמן שלנו בו הוא סיפר לי סיפורים מעניינים מהעבר והסתכלות על תמונות ישנות.

סבא אפרים: נהניתי מאוד מהעבודה ביחד, שמחתי להיזכר ולספר חוויות שלי מהעבר.

מילון

סמל מפי"ק
סמל של מרכז פיקוד קדמי

הכרת תודה
הכרת טובה (בשיבוש נפוץ: הכרת תודה), תודה, אסירות תודה, הודיה או הערכה היא רגש או עמדה המכירה בתועלת שהתקבלה או תתקבל, או הבעתם של רגש או עמדה אלו. הבעת תודה נחשבת לאחד מכללי הנימוס בחברות רבות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”קשה לשכוח את סיסמת פתיחת המלחמה: "סדין אדום" צעקתי אותה בקשר בגרון חנוק ומלא בהתרגשות“

הקשר הרב דורי