מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה נעים, נולדתי בשנת 1953, באבן יהודה. אני סבא של לביא ומשתתף עמו השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד תיעדנו את סיפוריי.

אני ונכדי לביא

אבי, ציון נולד בתאריך 11.02.1921 בטריפולי אשר בלוב, בן למשפחה בעלת 10 נפשות. האב יהודה, אם ג'זאלה, אחים: מיליו, אהרון, יצחק, ציון ושמעון. אחיות: טוני, סינה, איילה. באותה תקופה האיטלקים (מוסוליני) שלטו בלוב.

במלחמת העולם השנייה, הצבא הגרמני סייע לצבא האיטלקי נגד האנגלים. עם הגעת הגרמנים ללוב רוכזו כל היהודים בטריפולי על מנת להעבירם לאיטליה. למשפחת אבי, הייתה נתינות צרפתית, לכן הגלו את המשפחה לתוניסיה שהייתה תחת שלטון הגרמני (צרפתי).

אישור נתינות צרפתית של אבי ציון נעים

המשפחה נדדה בין מספר ערים, עד אשר הגיעו לעיר "לה-מארסה", עיר נמל השוכנת מול חוף סיציליה ושם הם שכרו דירה בעיר. בלה-מארסה, הקים אבי בית קפה ששגשג. עד אשר נתפס ע"י הגרמנים. הגרמנים תפסו אותו, ע"י מלשין כנראה, והוא יחד עם כל אחיו הבוגרים הועברו למחנה עבודה בביזרטה. ביזרטה הייתה עיר נמל צבאית גדולה, שהופצצה תכופות ע"י צבאות בנות הברית. במחנה העבודה הם אולצו לעבוד קשה עבור הגרמנים, בפריקת אוניות, היה עליהם לפרוק את הסחורות מהאוניות גם תוך כדי הפצצות של בנות הברית.

העבודה במחנה הייתה בתנאים קשים מאוד, האוכל היה בצמצום רב (כיכר לחם אחת לחמישה גברים לכל היום), שינה על רצפה מכוסה בקש. פעם בשבוע קבוצת יהודים קיבלה צ'ופר לנקות את הבסיס הגרמני, זו נחשבה לעבודה קלה יחסית ובנוסף, זו הייתה הזדמנות לפעמים, למצוא שאריות אוכל בפחי האשפה של הגרמנים.

יהודים רבים נהרגו בתקופה זו במחנות העבודה, מהעבודה הקשה ומהפצצות בנות הברית. באחד הימים קיבלו האחים הודעה, כי ביתם הופצץ וכל יושבי הבית נהרגו. עם התגברות הקושי והמצוקה והסיכוי להיהרג מהפצצות בנות הברית, החליט אבי לברוח ממחנה העבודה. לאט לאט הוא אסף פיסות מידע, עד אשר איתר הזדמנות וברח מהמחנה. מטרתו הייתה להגיע לביתו בלמארסה, עיר שהייתה מרוחקת מביזרטה. היות ושפת דיבורו הייתה איטלקית, הוא ניצל זאת ובעזרת חיילים איטלקים שהיו בביזרטה (חשבו שהוא איטלקי), הם לקחו אותו טרמפ עד למארסה, וכך הצליח לחזור לביתו בלמארסה.

בהגיעו לבית גילה כי אמו, ג'זאלה, אחותו איילה, דודתו מיסה וחברו ברנס, שהיו בבית בזמן ההפצצות – כולם נהרגו. אביו ואחיו הקטן שמעון שלא היו בבית באותה שעה, נותרו חיים. לנוכח הנסיבות, מצב רוח של אביו היה ירוד מאוד, הוא איבד טעם לחיים, עד תום המלחמה הסתתר אבי בבית.

 מצבות של בני המשפחה שלנו שניספו בשואה בתוניסיה

*צולם ע"י המספר, יהודה נעים, בתאריך 21.05.2008

בתום המלחמה חזרו שאר האחים שלו לבית ואז נודע לאבי, כי עקב בריחתו, אחיו עברו עינויים קשים ע"י הגרמנים. אט אט המשפחה הצליחה להשתקם. אבי חידש את עסק בית הקפה והתחתן עם אמי סוזט (ג'וליאט).

העלייה לישראל לאחר המלחמה

הקמתה של מדינת ישראל האיצה את התוכניות לעלות לארץ ישראל וכך בשנת 1949, הורי סוזט, ציון נעים עלו מתוניס דרך העיר מרסיי, באמצעות הסוכנות היהודית. הם עלו לישראל באונייה נגבה בתאריך 22.06.1949,. הם נקלטו בבית העולים בנימינה. אבי נרשם כבעל מקצוע זגג מלטש. בבית העולים, כמו שאר העולים, עברו הורי בדיקה רפואית ע"י קופת חולים כללית. בתאריך 24.06.1949 הם קיבלו ביטוח בריאות למשך שלושה חודשים. במרכז הקליטה בבנימינה המתינו מספר ימים, במהלכם בוצע מיון עולים ופיזורם בארץ.

לאחר כחודש הופנו הורי למחנה מעבר תלפיות בירושלים, לשם הגיעו בתאריך 28.07.1949 , לאחר מספר ימים מתלפיות הועברו לבית העולים בגבעת-שאול, לשם הגיעו בתאריך 06.08.1949.

בבית עולים בגבעת-שאול שכנו עד לתאריך 20.08.1950, עד שהוחלט להעבירם חזרה לבית עולים בתלפיות. בתקופה זו ילדה אמי בת, אשר לפי דיברי הצוות הרפואי לא שרדה. לטענת אמי הבת נולדה שלמה ובריאה, (היא מעולם לא הובאה לקבורה ולא התאפשר לראותה). לנוכח המקרה הקשה, החליט הזוג לא להישאר במחנה עולים זה ולכן פעלו לעבור לעיר אחרת. הוצע להם לעבור למעברה באבן-יהודה. בתאריך 21.08.1951 הם קיבלו דירה ועברו לגור במעברה אבן-יהודה, הורי התגוררו בדירה של שני חדרים יחד ובשיתוף האבא יהודה ואחיו הקטן שמעון באותה דירה – בדירה קטנה זו נולדתי. הדירה הייתה בעצם לול עופות, שחולק למספר דירות, השירותים והמקלחות היו משותפים לכל הדירות.

תעודת העולה נותרה כעדות לעליית הורי לארץ ישראל

סיפורו של אבי ואמי ומשפחתם הוא סיפורם של אלפי העולים החדשים שהגיעו לישראל לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מלמד על השתלבות עולים חדשים בשנות הארבעים.

אבי ואחיו שמעון עבדו בעבודות בניין ועבודות מזדמנות שונות. בתאריך 8 לאוגוסט 1952, רכשו הורי דירה בת שני חדרים ברחוב שמואל בעיר נתניה. שם נולדו: אחותי צביה ואחי אליהו, משם עברנו לרח' ברודצקי.

בית הספר היסודי למדתי בנתניה בבתי ספר הבאים: מסילות, סיני, תחכמוני, בבית הספר היסודי בוצע "סקר" ארצי שבאמצעותו נבדק רמת התלמיד (עבר בהצלחה), שנה ראשונה תיכון (כיתה ט') בר-אילן בנתניה, שם השתלבתי והחלה פעילותי החברתית נבחרתי לוועד בית הספר.

שנה מאוחר יותר עברתי לבי"ס המתמחה בטלקומוניקציה בי"ס "בזק" בירושלים, בית ספר ייחודי בתוכן הלימודים, בו לימדו תקשורת מעשית, החל מדרך פעולת הטלפון, מרכזיות ידניות, למרכזיות אוטומטיות ועד לתקשורת אלקטרונית (שהיה בחיתוליו שפופרות וטרנזיסטורים).

לקראת סיום הלימודים בשנת 1971 נפטר אחי אליהו (אלי)  כאשר הוא בן 16בלבד.

בתום לימודיי בתיכון הגיע הגיוס לצבא בתאריך 02.08.1971. תודות לידע שרכשנו בי"ס "בזק" היעוד הצבאי הוכתב כטכנאי תקשורת בחיל הקשר, בצבא עברתי קורס טלפרינטר, שכלל מכשירים שונים (כולל מכשרי הסתרת/פענוח כתב במברקים טג' 2020, 2022), סיימתי קורס זה כחניך מצטיין, לכן הוצבתי ביחידת "בקרה וביקורת" חיילית, היחידה ביצעה ביקרות חיילית לציוד תקשורת בכל יחידות צה"ל וסייעה ליחידות בהחזרה לכשרות של מכשירים ותיקון מכשירים בדרג הגבוהה ביותר (דרג ד').

במלחמת יום כיפור (06.10.1973) חייל סדיר, עברנו ביחידות צה"ל השונות במיוחד ביחידות השטח, על מנת להחזיר לכשרות ציוד צבאי שנזקקו לו. השתחררתי מצה"ל בתאריך 29.07.1974.

מלחמת לבנון (הראשונה), מבצע "שלום הגליל" 06.06.1982. הייתי משויך לגייס 466 (הגייס הצפוני), גויסתי למילואים בחפ"ק מפקד הגזרה המזרחית  בפיקודו של אביגדור (ינוש) בן גל. קבלתי את אותות: מלחמת "יום כיפור" ואות מלחמת "שלום הגליל"!

לאחר שחרור מצה"ל התקבלתי למשרד התקשורת כטכנאי מרכזות בשנת 1996 פרשתי ממשרד התקשורת ופתחתי עסק "הכח" לחשמל לתעשייה וליפוף מנועים.

בתאריך 02.03.1977 נישאתי לזוגתי ורדה, שנה לאחר מכן בתאריך 11.06.1978, נולד בננו אלי ובתאריך 23.11.980 נולד בננו השני דן (האבא של לביא).

בשנת 1978 פרשתי מהעסק, חזרתי למשרד התקשורת כטכנאי מרכזות אלקטו ר -מכניות (צעד צעד) מסוג סראוג'ר, עם הזמן וההתפתחות הטכנולוגית התמחיתי בטכנולוגיות החדשות, כגון מרכזות "קוסבר CB-6" מרכזת פיקוח משותף טכנולוגיה הייתה שלב ביניים בין מרכזות הישנות צעד צעד למרכזות מתקדמות מבוקרות מחשב מרכזי מסוג  100-TMX ו- 12.S  שהיה שיא הטכנולוגי, הטכנולוגיה התפתחה בקצב מואץ היינו בעיצומה בלב מהפכה טכנולוגית, כדי להדביק את קצב התקדמות הטכנולוגית ולהישאר בקדמת הטכנולוגיה עברתי עשרות הכשרות קורסים והשתלמויות.

במקביל להתקדמות המקצועית התקדמות אישית ובשנת 1983 מוניתי למנהל פרויקטים, במסגרת זו ניהלתי פיתוח והקמת מרכזות ציבוריות גדולות מסוג TMX-100  ו-S-12 מרכזות גדולות בקיבולת של כ – 10,000 מנויים כל מרכזת).

למנהל מחלקת בינוי-מרכזות מוניתי בשנת 1990, מחלקה מנתה כ- 70 עובדים ומנהלים שביצעו מספר פרויקטים במקביל של הקמה פיתוח ושדרוג מרכזות ציבוריות.

לבקשת בבית הספר בזק בירושלים, לימדתי כיתות הנדסאים טכנולוגיות חדשות, מרכזות ספרתיות מסוג 100-TMX, מקצוע אשר הוכר ע"י משרד החינוך והעבודה, שינוי מבנה ארגוני – מוניתי למנהל מחלקת לוגיסטיקה באזור ת"א והשרון, בשלב מסוים בהתקבל החלטה בחברה לשדרג את המערכות המחשוב בחברה לעבור לתוכנת ניהול  E.R.P של חברת SAP, מוניתי כאחד נציגי החברת הבזק לאפיון והטמעה היבט הלוגיסטי, שינוי מבנה ארגוני נוסף, מוניתי למנהל מחלקת מחסנים ת"א צפונה.

במהלך עבודתי בחברת הבזק הייתי פעיל חברתית השתתפתי במספר פרויקטים חברתיים כגון: "חוגי איכות", "למתנדבים בעם", "חבר וגזבר ועד ת"א" "בזק בקהילה", משמר אזרחי ביישוב פרדסיה, הטמעת תוכנת ניהול P.R.E של חברת SAP בהיבט הלוגיסטי. ממונה לוגיסטי באג 2000.

בשנות עבודתי בחברה זכיתי שלוש פעמים להיבחר לעובד מצטיין של החברת הבזק בשנת 1976, 1987 ובשנת 1996.

עובד מצטיין

עם פרשתי מחברת הבזק בשנת 2010 החילותי ללמד הוראת נהיגה מעשית (מורה נהיגה).

כיום משפחת נעים ורדה ויהודה מונה 11 נפשות. הורים: ורדה, יהודה.

ילדים: לירון, אלי      נכדים: שחר, שליו.

ילדים: אוסנת, דן      נכדים: לביא, נגב, סהר.

מסר לדור העתיד:

מתוך ספר משלי: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו".

באדם (תלמיד) קיימים תחומים ומקצועות בהם יש לו חוזקות, יש לאתר את התחומים בהם לתלמיד יש כישרון להשקיע ולפתח חוזקות אלו לפי יכולת התלמיד, כך המערכת והתלמיד יצאו נזכרים.

מניסיון אישי ברוב שלבי הלימודים בבתי ספר היסודי הייתי תלמיד ממוצע כאשר הגעתי לתחום בו הייתי חזק התבלטתי והובלתי בהצטיינות. ניתן לראות זאת בהבלטה בתחום הספורט בכל ענף מאתרים עוד בצעירותם את התלמידים הבולטים משקיעים בהם ומכאן יוצאים ספורטאים מצטיינים.

הזוית האישית

סבא יהודה: לראשונה אנו שותפים לתהליך של מפגש בין דורי לתיעוד. ברור היה כי בתחילה היו אי וודאות וחששות, עם המפגש הראשון בהנחיית ובזכות אידית, פגו כל החששות ונרתמנו למשימה חשובה זו.

המפגשים המשותפים עם הקבוצה העלו זיכרונות וחוויות ילדות. נחשפנו לתלאות וחוויות שעברו העולים לארץ בהקמתה. המפגשים תרמו לקירוב בין הנכדים לבוגרים. הסיפורים הביאו להעשרת הידע של התלמידים וחשוב לא פחות תיעוד סיפור המשפחתי.