מאגר סיפורי מורשת

סבתא אילנה מספרת לנכדתה אילה אמונה גובי את סיפור חייה:

שמי אילנה אוחיון, נולדתי במרוקו בשנת 1950, להוריי רפאל וסול עזרן. הייתי הילדה החמישית מתוך תשעה ילדים. ברוך ה' היינו משפחה גדולה. אני קרויה על שם שכנה טובה של הוריי, אותה הם אהבו מאוד. מרוקו היא מדינה מוסלמית, והוריי גרו בשכונה יהודית בעיר סאפי. בבית דיברנו גם ערבית מרוקאית וגם צרפתית.

הוריי והוריהם אבי, רפאל, היה איש גבוה ויפה תואר. במרוקו עבד כחייט. הייתה לו מתפרה וחנות בה העסיק כמה עובדים, בעיקר יהודים מבני המשפחה, אותם לימד את מלאכת החייטות. הוא העסיק גם עובדים ערביים שעבדו אצלו כשליחים. אמי הייתה אישה יפה בעלת עיניים כחולות ושיער בלונדיני. היא הייתה עקרת בית שגידלה את ילדיה וניהלה את משק הבית ביד רמה.

הוריי הקפידו מאוד על קיום מצוות, שמירת וכבוד השבת, חגים ומנהגים. הם היו אנשים נדיבים מאוד, תמכו בעניי העיר היהודים ועזרו להרבה מהם. ביתנו היה פתוח לכל מי שבא. הם גידלו כמה ילדים יתומים, ואבי לימד אותם את מלאכת החייטות כדי שיהיה להם מקצוע לחיים. אותם ילדים גדלו אצלנו עד שעלו לארץ. מצוות הכנסת אורחים בכבוד ובסבר פנים יפות חקוקה אצלי כערך עליון שקיבלתי מהוריי היקרים.

את סבי וסבתי יצחק ורחל עזרן, הוריו של אבי, לא הכרתי. הם גרו רחוק ונפטרו כשהייתי צעירה מאוד. שמעתי שסבא היה תופר אוהלים מרוקאים גדולים ומיוחדים. מצד אמי, אני זוכרת את סבתא חנה חזיזה, אישה קטנה, צנומה עם מטפחת על ראשה. היא נפטרה כשהייתי בת שש. את סבא שלמה, אביה של אמי, לא הכרתי כלל.

מקום ילדותי עד גיל ארבע עשרה גרתי וגדלתי בשכונה בעיר סאפי שבמרוקו. גרנו בשכנות לערבים, והיו יחסי שכנות טובים יחסית עם כבוד הדדי. יחד עם זאת, לא יכולנו ללכת ברחובות לבד, כי הערבים הציקו במיוחד לבנות היהודיות, קללו והפחידו אותנו בתנועות שונות. זו הייתה חוויה לא נעימה ומפחידה מאוד.

גרנו בבית בן שלושה חדרים גדולים. חדר אחד להורים, חדר שני לכל הילדים, חלק ישנו על מיטות וחלק על מזרנים על הרצפה. החדר השלישי היה החדר בו התכנסנו בשבתות וחגים ובו ערכנו את כל הסעודות החגיגיות. היה בו שולחן גדול סביבו ישבנו כל בני המשפחה והאורחים שתמיד היו. בין החדרים הייתה מבואה גדולה בה היינו שוהים ועוסקים בעיסוקינו בימות החול. המטבח היה ממלכתה של אמי.

בית הכנסת היה לא רחוק מביתנו, אך רק הגברים התפללו בו. נשים לא נהגו לבקר בבית הכנסת. אבי ואחי היו הולכים יחד לתפילות השבת והחגים.

אמי הייתה אחראית על הקניות, והייתה הולכת לשוק עם סבל ערבי שסחב את הקניות לבית. אבי היה אחראי על קניית הבשרים מקצב יהודי וכן הדגים.

זיכרונות ילדות יש לי זיכרון חזק וקשה מהיותי בת חמש, מתחבאת תחת המיטה, מפני פורעים ערבים. הייתה אז במרוקו מלחמה – הערבים התקוממו נגד השלטון הצרפתי שהיה במרוקו. הצרפתים הגלו את מלך מרוקו, מוחמד החמישי, ומינו במקומו מלך אחר, בן ערפה, שהיה נאמן להם. בסוף 1956 השתחררה מרוקו משלטון צרפת וקיבלה עצמאות. היהודים, שהיו מקורבים לצרפתים מבחינה תרבותית והשכלתית, הותקפו. באותו יום של פרעות נשמעו יריות ברחוב, צעקות וזעקות אימה. אבא שלי סגר את הדלת במנעול ובריח ויחד עם אחי הצמיד לדלת רהיטים כבדים. עלינו לקומה השנייה וישבנו בשקט. אותי, הקטנה, החביאו מתחת למיטה. ברוך ה' לא פגעו בנו וגם לא ביהודים אחרים שגרו בשכנות לנו.

יש לי זיכרון טוב מביקוריה של דודה פריחה, אחותו הגדולה של אבי, שהגיעה אלינו מהעיר מרקש. דודה פריחה התאלמנה וילדיה גרו בעיר שלנו. אבי לימד אותם את מקצוע החייטות וסייע להם עד שהתחתנו והקימו משפחות. כשהגיעה לביקור, הייתה נשארת כמה ימים וישנה אתנו בחדר הילדים. זו הייתה חוויה טובה ומשמחת, במיוחד הסיפורים שסיפרה לנו לפני השינה. כל השנים הייתי קשורה אליה ולילדיה. תמיד כשנפגשנו אהבנו להעלות זיכרונות.

חברותי היו השכנות היהודיות. נפגשנו כל יום בדרך לביה"ס, בביה"ס וגם במועדון הנוער היהודי D.E.J.J. היה זה ארגון שהקנה חינוך יהודי בלתי פורמלי לילדים מגיל ביה"ס היסודי עד לבגרות. במועדון היו לנו פעילויות שהחדירו בנו את רוח היהדות והציונות, וחינוך לעזרה הדדית, התנדבות ותמיכה בקהילה. נפגשנו שם גם בימות החול וגם בשבתות, ובכל שבת נערכה קבלת שבת מרוממת.

תחביבים כמעט ולא היו לי, מפני שלא היה פנאי להם. הזמן הוקדש ללימודים ולשאיפה להתקדם בהם כל הזמן. אהבתי לסרק, ובחופשות עבדתי אצל ספרית. גם לקריאת ספרים לא היה פנאי, מלבד ספרי הלימוד. קראתי מעט מאוד ספרים. חוגים לא היו לנו במרוקו. אם היה לנו זמן פנוי הקדשנו אותו לעזרה בבית לאימא ולשאר האחים והאחיות. בחופשות הקיץ יצאנו למחנות קיץ בעיר אחרת, שם חווינו חוויות נהדרות.

סבתא אילנה במועדון הנוער היהודי במרוקו. בשורה תחתונה רביעית משמאל

מנהגים, חגים ומסורת

השבת הייתה חוויה מיוחדת. שולחן השבת היה תמיד מפואר וערוך בכלים יפים ובאסטטיות רבה. תבשילי השבת של אימא היו התבשילים האהובים עלי – הדגים, הבשרים וריח הלחמים הטריים. כל שבת השולחן היה מלא בבני המשפחה ואורחים, ותמיד הייתה אווירה מרוממת. אני מתגעגעת לחוויה הזו. אהבתי מאוד את תקופות החגים. אנחנו הילדים עזרנו הרבה בבית, והיה לנו חלק גדול בשמחה לקראת החגים. אימא קנתה בגדים חדשים לקראת כל חג והלבישה אותנו לתפארת.

לקראת פורים הכינה אימא משלוחי מנות מושקעים, ואחרי שהלבישה אותנו בבגדים יפים הלכנו לדודים וקרובי המשפחה לחלק אותם. כל פורים אימא הכינה לחמניות עגולות עם ביצה קשה באמצע שקראו להן "עין המן". לכל חג היו מאכלים מיוחדים, והמסורת לבשל ולאכול אותם עברה מדור לדור.

לימודים ועבודה

למדתי בביה"ס "אליאנס", בית ספר יסודי ליהודים במרוקו. הייתי תלמידה שקדנית. אהבתי את המקצועות אנגלית וחשבון. למדנו גם צרפתית וערבית, עברית למדנו בתלמוד תורה. במרוקו כיבדו מאוד את המורים, ההורים דרשו מאתנו לכבד אותם, לדבר אליהם בכבוד וחלילה לא להתחצף אליהם.

בשנות התיכון כבר הייתי בארץ. בתחילה למדתי בבית ספר באשדוד. אחרי שנה עברתי ללמוד בפנימייה חקלאית "כנות". הלימודים שם זכורים לי כחוויה טובה. הכרתי הרבה חברים וחברות, והייתי פעילה מאוד ומעורה בכל האירועים של ביה"ס. מיד עם סיום התיכון ומבחני הבגרויות, למדתי הוראה וחינוך מיוחד.

כשסיימתי את לימודי ההוראה, עבדתי שבע שנים בהוראה עם עולים חדשים. אחר כך עברתי ללמד מתמטיקה בבית ספר יסודי "מרון". בהמשך התמקצעתי בהוראת המתמטיקה, וכמה שנים עסקתי בהדרכת מורים ומורות בתחום זה. עם השנים למדתי ניהול באוניברסיטת בר אילן והשלמתי תואר ראשון בחינוך. את התואר השני השלמתי בטורו קולג' בירושלים. ניהלתי בית ספר יסודי ממלכתי דתי חדש באשדוד בשם "אריאל" במשך עשרים וחמש שנים. רוב התלמידים היו מחבר העמים, ובית הספר זכה בפרסים רבים.

העלייה לארץ

אני זוכרת שתמיד יהודי מרוקו התפללו לעלות לארץ ישראל. בשנת 1964, בהיותי נערה בת ארבע עשרה, זכיתי ועליתי לארץ עם הוריי, אחיי ואחיותיי. עלינו שמונה מתוך תשעה אחים, כי אחותי הגדולה הייתה נשואה ונשארה במרוקו. ההכנות לעלייה נעשו בשקט מוחלט ובלי הרבה רעש, כדי שהשכנים הגויים לא יידעו. יצאנו לדרך בלילה בשקט לעיר אחרת במרוקו, ומשם טסנו לצרפת. בצרפת שהינו כמה שבועות עד שעלינו על האנייה שהפליגה לארץ ישראל.

הבית הראשון שגרנו בו בארץ היה באשדוד. בית קטן וצפוף. נתקלנו בהרבה קשיים, מלבד הצפיפות, כי במרוקו היה לנו בית גדול, היו לנו גם קשיי מחיה. אבא עבד בפרנסות שונות, ולילות עבד כחייט. בגלל קשיי הקליטה, הסוכנות היהודית הפנתה אותי ואת חלק מאחי ואחיותיי לפנימיות. למדתי בפנימייה של בית הספר החקלאי "כנות".

הקמת הבית וחיי משפחה הכרתי את סבא בשכונה עם החברים והשכנים. התחתנו בשנת 1969 מיד עם תום הלימודים שלי. הייתי בת 19. נולדו לנו ארבע בנות. סבא וסבתא עזרו לנו מאוד בתקופה זו, כל יום אספו את הילדים מהגן ומבית הספר.

הערך הכי חשוב שהקנינו לילדינו היה לכבד כל אדם ולהיות בית פתוח ומקבל.

מלחמות שחוויתי בחיי

שלוש שנים אחרי שעלינו לארץ פרצה מלחמת ששת הימים. הייתי אז בת שבע עשרה. מאז עברנו לצערי עוד הרבה מלחמות. כל מלחמה נמשכת כמה ימים עד חודשים. התחושות לפני ובמהלך המלחמות היו פחד ודאגה והתפללנו לשלום חיילינו וכוחותינו.

היום, במלחמת חרבות ברזל, יש לנו בני משפחה לוחמים בחזית. בבית אנו דואגים להם ולכל החיילים. משתדלים להיות בקשר איתם כמה שאפשר. המלחמה עדיין לא הסתיימה, ואנו מקשיבים לחדשות ולהתפתחויות במלחמה. מה שנותר לנו הוא להתפלל שיחזרו כל החטופים וכוחותינו בשלום לביתם בריאים ושלמים.

דמות משמעותית בחיי

במסגרת עבודתי היה לי מנהל בית הספר, מר שמעון תורגמן, שתמיד כל השנים עזר ותמך בי. הוא דחף אותי להתקדם וללמוד. הוא העריך את עבודתי כמורה, כמחנכת וכמדריכה ועד להיותי מנהלת בית ספר בשנים האחרונות. אני בקשר אתו עד היום.

לסיום

החלומות והמשאלות שלי היום הם לראות את ילדיי נכדיי וניניי בריאים, מאושרים ומצליחים בחיים כל אחד בדרכו.

איילה וסבתא אילנה איילה מחזיקה בידה את הספר "הילד מסאפי", אותו כתב ד"ר יצחק – ג'ק עזרן אח של סבתא אילנה. בספר כתב את כל קורות המשפחה

הזוית האישית

סבתא אילנה: תוכנית הקשר הרב דורי היא תכנית ערכית חינוכית, שבנתה גשר ערכי בין דורי בין הנכדות והסבתות. התוכנית יצרה שיח פורה בקבוצה כולה וגרמה לכל הסבתות לחטט בזיכרונות הילדות והבגרות שלהן. השאלות רעננו את האירועים השונים שעברנו בחיי המשפחה והקהילה היהודית בחוץ לארץ וגם בארץ. במפגשים שהיו לנו שמענו סיפורים מגוונים ומרתקים של משפחתיות, של אחדות ואהבת הארץ. הקשר בין הנכדות לסבתות התחזק ממפגש למפגש משיחה לשיחה, עברנו חוויה חינוכית וערכית במיוחד עבור הילדות – הנכדות שלנו. השיא היה בטיול המשותף לירושלים שאין מקום יותר מתאים לטייל בו ויחד לעבור את המסע בשרשרת הדורות. איילה היה מאד כייף להיפגש עם סבתא ולצאת אתה לבד לטיול. גם נהניתי מכל המפגשים אתה, הם היו מעניינים כי שמעתי ממנה הרבה סיפורים שלא ידעתי.