מאגר סיפורי מורשת

שמי טוני חכמון, נולדתי בתאריך 4 בנובמבר 1943 בעיר טריפולי שבלוב. להוריי המאמצים קראו רפאל וג'מילה (כוכבה), כולם ילידי טריפולי (לוב). הייתי ילדה שלישית מבין שמונה אחים, אך כשהייתי בת שנתיים, הועברתי לדודתי שאימצה אותי לכל חייה ונהגה בי כבת.

החיים בטריפולי – לוב

נולדתי בשנת 1943 למשפחה מרובת ילדים, בעוני קשה. המצוקה הייתה כל כך גדולה שמעבר למצוקת מקום, היה רעב ומחסור גדול. כשהייתי בת שנתיים, אימצה אותי אחות של אבא, ששמה כוכבה, והייתי לה לבת יחידה. היא ואבי המאמץ רפאל נתנו לי את כל שביכולתם בכדי שאגדל באופן מיטבי. אבא היה מפנק אותי מאוד וכינה אותי "טונינה". הוא היה מכין לי תמיד אוכל שאוהבת ומטייל איתי. אמי הייתה יותר קשוחה ודאגה מאוד שארכוש הליכות ונימוסים.

אינני זוכרת איך נראה ביתי בילדותי, רק זוכרת שהיה לנו מים זורמים, חשמל ושירותים. משפחתי דיברה בטריפוליטאית, כלומר בערבית ואיטלקית. המגורים היו נראים כמו גטו, כך סיפרו לי הוריי. גרנו בשכנות קרובה בבתים נמוכי קומה, דלים ופשוטים עם חצר משותפת. בגלל השלטון האיטלקי בטריפולי, גדלנו בשכנות עם איטלקים רבים וספגנו את התרבות והטעמים. אמי תיארה אותי תמיד כילדה מאוד שקדנית וממושמעת. למדתי בבית ספר איטלקי וגם שם תיארו אותי תמיד כילדה שקדנית ומצטיינת בלימודים.

אינני מתגעגעת לטריפולי משום שלצד ההורים שלי שניסו להעניק לי הכל, הרגשתי תמיד מחסור באחים ומשפחה גדולה, ואלו התממשו רק לאחר שהתחתנתי והבאתי ילדים. הקשר עם ההורים הביולוגיים היה מוזר, עד גיל מאוד מאוחר לא ידעתי שאני מאומצת. אבל בכל חג ביליתי עם המשפחה המורחבת, עם בני הדודים שהיו למעשה האחים שלי. אני לא יודעת אם הרגשתי שאלו האחים שלי או פשוט הייתה חסרה לי חברה.

העלייה באוניית המעפילים "גלילה"

עליתי לארץ בשנת 1951 כשהייתי בת 8. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד. שרנו שירי עם, דמעות של שמחה זלגו, זנחנו את הבתים שלנו בטריפולי ועלינו כולם לארץ הקודש, ארץ חמדת אבות. לא הבנתי אז את המשמעות, אבל מההתרגשות של ההורים ומהסיפורים הבנתי שמשהו גדול קורה. לקחנו מעט מזוודות לאונייה שהייתה צפופה מאוד, עמוסה בבני אדם ובמזוודות, אך מאושרת באופן שמילים לא יוכלו לתאר, אולי רוחב הים.

הגענו לארץ ושיכנו אותנו במחנה עולים, "מעברה". חיינו באוהלים במשך שנה בצפיפות גדולה, כולם בחדר אחד, ללא מים זורמים וללא חשמל. הדבר היחיד שהיה הוא החברה. ההליכה לבית הספר הייתה ארוכה, מספר קילומטרים, ואנחנו נחשבנו אנשי המעברה. היחס משאר בנות הכיתה היה מזלזל, היו מקניטים ומציקים לי, ולמרות זאת הייתי חרוצה מאוד ואפילו קיבלתי מלגת לימודים על היותי תלמידה מצטיינת.

הכרות עם סבא ונישואין

לאחר שנה במעברה, עברנו לפרדס חנה לשיכונים. התנאים היו טובים יותר והרגשנו שאנו יותר מתאקלמים. כשהייתי בכיתה ח', עשיתי עבודה בתנ"ך וסיפרו לי שיש בחור צעיר ששמו אברהם שיודע לצייר והוא יוכל לעזור לי. אכן הוא סייע לי ואחרי מספר שנים התחתנו כשהייתי בת 16 ושמונה חודשים. אז החלפתי את שמי מפריג' לחכמון. התחתנו ב-8 באוגוסט 1960, ומאז אנחנו 64 שנים יחד. אברהם למד בסמינר למורים והפך למורה מאוד מוערך, ואני, שאהבתי ילדים והכמיהה למשפחה גדולה הובילה אותי לבחור להיות עקרת בית, לבנות את מפעל חיי – המשפחה שלי. המשפחתיות הפכה לנושא מרכזי בחיי. למרות שחיינו חיים צנועים, הצלחנו לגדל ארבעה ילדים לתפארת עם 10 נכדים ו-5 נינים עד כה שיהיו בריאים.

המשפחתיות

המשפחתיות באה לידי ביטוי בהרגלים שסיגלנו לכל בני המשפחה. אלו השרישו עוגן ואחדות בין כל בני הבית: ארוחות שישי, בית כנסת בשישי, שבת וחגים, כל יום שלישי פגישה עם כל בני הדודים והדודים מהצהריים ועד השעות המאוחרות בערב. מפגשים ששיתפו אחד את השני בחיי היום יום. בכל חג היינו נוסעים לטיול בכנרת או אילת, מטיילים כל המשפחה הגרעינית והמורחבת בכל חלקי הארץ, צוחקים ומבלים יחד. את החגים היינו חוגגים במשותף כל בני המשפחה המורחבת, והבית היה צפוף לרווחה.

המסר לבן

בן הוא הנכד הצעיר ביותר מכל עשרת הנכדים, אבל אני מרגישה שיש לו תבונה ועוגן פנימי כמו ילד בוגר הרבה יותר. השיחות שיש לנו מוכיחות שהוא בדרך הנכונה. המסר שלי לבן: רק לא לקחת ללב. החיים הם רצף של אירועים ולא תמיד יסתדרו עם האני מאמין שלך או עם הרצונות שלך. בן בן יקר, אתה חרוץ, חברותי, חכם וחייכן, ועם כל כך הרבה תכונות טובות הדרך סלולה לך. אני אוהבת אותך מאוד.

הזוית האישית

בן הנכד המתעד: תמיד ידעתי שסבתא טוני מיוחדת. היא עזרה מאוד בגידול של כל הנכדים, ותמיד הבית שלה מלא בבני המשפחה. כולם אוהבים להתארח אצלה. היא העניקה חום ואהבה לכולם. התבשילים שלה הגיעו לכל מקום, ואני תמיד יודע שסבתא מגישה את האוכל שלה עם טעם אחר. התעצבתי לשמוע על החיים שעברה, מצד שני זה רק מעיד איזה בן אדם חזק היא. זה מעניק לי פרופורציות ואני מבין שאני בר מזל. סבתי טוני חולה מאוד ומרותקת למיטה, ואנחנו עושים כל שביכולתנו לבלות איתה זמן איכות ולהחזיר לה על כל האהבה שהעניקה לנו כל השנים.