מאגר סיפורי מורשת

שמי ליה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, שושנה (שנהאז) גיל. במסגרת התכנית אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי, ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

סבתי עלתה לארץ כאשר היא הייתה בת 11 מטהרן, בירת איראן, בשנת 1950. כשהם הגיעו הם גרו במעברה בקדימה וכל משפחה קיבלה אוהל אחד שמשמש לכל הצרכים, אם זה מקלחת, מטבח ומיטות. באותה התקופה היה חוסר במים וחשמל ובאותו הזמן היה גם צענ. סבתא מספרת: "היינו שש נפשות באוהל אחד שבו היה הכל. המטבח היה בתוך פחון ואף פעם לא היו לנו מים חמים. אם היינו רוצים מים חמים, היינו צריכים לחמם אותם על הפרימוס. את האוכל שלנו היינו מקבלים בהקצבה: כל אדם היה מקבל כמות מסוימת של אוכל. את האוכל היינו מבשלים על הפרימוס. בגלל שלא היה לנו מקרר, היינו חופרים חור בתוך האוהל ושם היינו שמים את האוכל, כדי שלא יתקלקל.

תקופת בית הספר ולימודים

בית הספר שלנו היה בצריף בקדימה, כל הילדים מכל הגילאים למדו יחד, וגם לא באמת למדנו מכיוון שלא היו לנו ספרים ומחברות, ואף אחד לא הבין עברית. ההורים שלנו בקושי עבדו, הם היו מקבלים שניים או שלושה ימי עבודה בשבוע. בתקופת הקיץ היינו משחקים בחולות, היינו רצים ברגליים יחפות. זכור לי שבקיץ היו הרבה עקרבים ונחשים ומדי פעם היינו נעקצים.

תקופת הבגרות

ליד המעברה היה שדה בוטנים, היו אוספים את כל הילדים וכולם היו יושבים במעגל ומפרידים את הבוטנים מהשיחים, היו משלמים לנו על פי כמות המשקל של הבוטנים. אחרי כמעט שלוש שנים באוהל במעברה, עברנו לשיכון קיבלנו דירת חדר עם מטבח, אבל לא היו לנו מים זורמים או חשמל. קיבלנו גם חלקת אדמה ולימדו אותנו לגדל פירות וירקות. נתנו לנו שתילים וזרעים וככה גידלנו פלפלים, חצילים ועוד. לא תמיד היו לנו מים להשקות את הזרעים, לכן היינו צריכים ללכת מרחק כי בפרס (איראן) לא ידענו איך מגדלים דברים, היינו מקבלים הכל מוכן. אחרי תקופה עברנו לגור בתל אביב, כי שם המצב היה הרבה יותר טוב מבמעברה. שם הלכנו ללמוד בבית ספר קצת יותר מסודר. המצב הכלכלי שלנו היה קשה, לכן עבדתי בבוקר ולמדתי בערב. כשהייתי בוגרת יותר, בעיקר למדתי ועבדתי. כמו כן הייתי בתנועת הנוער "העובד והלומד" ובגדנ"ע.

בצבא התגייסתי לשלישות הראשית בשנת 1958, שם למדתי בסמינר לגננות. בגלל שחליתי, לא יכולתי להמשיך ולכן בעיקר עסקתי בביקורת ביצוע.

מקצוע ועיסוק

אחרי הצבא למדתי בבית ספר לאחיות בתל אביב, וכשסיימתי עבדתי כמה שנים כאחות בבלפור. אחר כך הציעו לי ללמוד חינוך לגיל הרך וניהול מעונות. הלימודים האלו היו בירושלים ושם במשך הלימודים עבדתי כאחות אחראית במעונות ילדים בערבים ובלילות. כשסיימתי את הלימודים, פתחתי יחד עם ארגון ויצ"ו מעון בבאר שבע. אחרי כמה שנים שוב עברתי ופתחתי מעון בעצמי בפתח תקווה. בתקופה בה התגרשתי עבדתי כאחות כדי להיות יותר זמן עם שלוש הבנות שלי. סיימתי לעבוד בגיל 65.

תחביבים

כל החיים שלי אהבתי עבודות יד, אם זה סריגה, תפירה וציור נופים. לאחר גיל 65 הצטרפתי לחברה שהציעה לי לעבוד איתה בסדנאות לילדים, הייתי מאוד מוכשרת בכך וגם כיום אני אוהבת את זה."

כיום סבתי מעבירה סדנאות של עבודת יד למבוגרים. היא גם מפסלת ומציירת.

מסר של סבתא לדור הצעיר

אין דבר העומד בפני הרצון, התמדה ונחישות.

הזוית האישית

סבתא שושי: היה לי כיף לעבוד עם נכדתי ליה ולהיזכר בילדתי בפרס. נכדתי הביעה הרבה התעניינות בסיפורים שלי וזה היה לי כיף גדול שאכפת לה מזה. העבודה המשותפת נתנה לי זמן לדבר עם ליה ולהכיר אותה יותר לעומק.

ליה הנכדה המתעדת: היה לי ממש כיף ומעניין לעבוד עם סבתא, אני שמחה שהייתה לי הזדמנות ללמוד עליה. היא תמיד מדברת באהבה ותמיד כיף לשוחח איתה וללמוד ממנה על השורשים שלי, לשמוע את הסיפורים המעניינים. סבתי היא מקור השראה גדול, דרכה נעימה ומפתחת והיא תמיד תומכת בי ומעוררת בי את הסקרנות שבי. העבודה עם סבתי הייתה חוויה מרתקת ומשמעותית שתמיד אזכור באהבה והערכה. אני שמחה שלמדתי על החיים השונים ועל שורשים שלא ידעתי על קיומם. העבודה המשותפת קירבה מאוד ביני ובין סבתא שלי ונתנה לנו הזדמנות לדבר על דברים שעד כה לא דיברנו עליהם.

אנו מאחלות אחת לשנייה רק שפע ושהיה לנו עוד הרבה שנים ביחד.