מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של רותי איסטנבולי – אחות של סבתא של כרמל

סבתא של רותי (Shella) ז"ל נולדה בתאריך ב' באלול תש"ה, 11.08.1945 היא נפטרה בתאריך י"ט אדר א תשע"ה, 23.2.2011.

שמי רותי איסטנבולי (סטמבולי), נולדתי בתאריך 17 במאי 1954, השם שלי, רותי, נבחר כיוון שנולדתי בין פסח לשבועות בהשראת מגילת רות. בת רביעית לאמא סרין (שרה) לבית הררי ולאבא אלברט (אברהם) איסטנבולי. אחות לג'ו (יוסף) הבכור, אחות לשלה ז"ל, שהיא סבתא של כרמל ואחות לרנה.

נולדתי בעיר חלב שבצפון סוריה.

שם המשפחה, איסטנבולי, הוא כינוי שניתן לסבא של אבא שעבד בטורקיה. בשובו הביתה לחלב אמרו החברים והקרובים: "הנה איסטנבולי בא" וכך דבק השם איסטנבולי. השם המקורי היה מולכו, טוענים שאנחנו צאצאי שלמה מולכו, מתקופת גירוש ספרד.

אבא שלי היה עמיל מכס ואימא הייתה עקרת בית, גרנו עם סבתא רשל, אימא של אבא, באותה דירה בחלב, דירה גדולה (פרטים לא כל כך זכורים לי) בשכונה יהודית שנקראה ג'מילייה. לצערי, אין לי זכרונות משם.

בסוריה, היה מנדט צרפתי, וההורים למדו בבתי ספר צרפתית, למרות ששפת הדיבור היתה ערבית.

העלייה לישראל

ההורים שלי תמיד רצו לעלות לישראל, קצת לפני שנולדתי הם ניסו לברוח מסוריה, אך הניסיון לא צלח.

בחודש מאי בשנת 1959, המשפחה קיבלה דרכון סורי עם אשרות כניסה לאיטליה, יוון, טורקיה וברזיל. כמובן שלא ציינו שהיעד שלנו הוא ישראל. עזבנו את סוריה לטורקיה שם ההורים יצרו קשר עם הסוכנות היהודית. בשלושה ביוני 1959 עלינו על טיסה של אל-על מאיסטנבול לשדה התעופה לוד בישראל. היינו שבע נפשות סך הכל, ההורים, ארבעה ילדים וסבתא, אימא של אבא.

נלקחנו למעברה, דרומית לעכו שנקראה "משמר הים". המעברה הייתה קרובה לים, צריפי פח ומסביב רק חול וחול. גרנו שבע נפשות בחדר, וזה היה מאוד קשה. לאחר זמן קצר, עברנו לדירת סבתי וסבי, רנה ושלמה הררי, ההורים של אימא, שגרו בחיפה, בשכונת הדר ברחוב ארלוזורוב. בשכנות אליהם גר דודי, אח של אמי, דוד זקי, (יצחק) הררי. דוד זקי היה נשוי לדודה לילי, שעלתה ממנצ'סטר באנגליה. היו להם שלושה ילדים, אילנה, סולי ויגאל הררי.

זמן קצר לאחר הגיענו לחיפה נפטרו סבתי רשל, אימא של אבי, וסבי, שלמה, אבא של אמי. סבתא, רנה, נסעה לסאו פאולו בברזיל וגרה שם עם בנה ז'אק. שם גם נפטרה.

לאימא היה עוד אח שגר בארץ, מישל הררי, אח בניו-יורק אלברט הררי, אח במילנו, ריימונד הררי, אח בפריז יום-טוב הררי, אח בברזיל ז'אק, אחות בברזיל פרידה חמואי ואחות איוט קבאני.

שפת הדיבור בסוריה היא ערבית, וכמובן עבר זמן עד שלמדתי עברית. זכרון שמאד חרוט בי קרה כאשר הגענו לגור אצל סבתא בחיפה: ירדתי לחצר עם בני הדוד והייתה שם שכנה שפנתה אליי ואמרה: "איזו מותק!". ואני, בת החמש, פרצתי בבכי ועליתי בריצה הביתה ובכיתי לכולם: "היא אמרה לי שאני אמות!" ואז הסברו לי שהמילה מותק, פירושה שאת מתוקה. – מוות בשפה הערבית הוא "מות", ולכן מותק בערבית משמעותו "מותך" (המוות שלך). לקח לי זמן כמובן להרגע.

לאחר שסבתא עזבה את הארץ אנחנו נשארנו בדירתה. אבא עבד כעמיל מכס בנמל חיפה ואימא היתה עקרת בית.

חוויותי במסגרות החינוך 

בתחילת שנת הלימודים בחודש ספטמבר, כשלושה חודשים לאחר העלייה, הלכתי לגן חובה. הגן היה בבית המורה בחיפה ברחוב ארלוזורוב, הגננת שמה היה חולדה. שם ביליתי את שנתי הראשונה בארץ. במהירות רבה למדתי את השפה תקשרתי עם ילדי השכונה, ושיחקתי אתם. אחרי שנה בגן התחלתי ללמוד בבית ספר ליאו באק בחיפה שם למדתי עד כיתה יב'. ביה"ס היסודי היה במרחק הליכה מהבית. ביה"ס נקרא על שם רב ומלומד יהודי־גרמני, מראשי הקהילות הליברליות ומנהיג יהודי בגרמניה בימי המשטר הנאצי והשואה. בביה"ס היסודי  בו למדתי לא היתה תלבושת אחידה. המחנכת הראשונה מכיתה א' ועד ד' היתה גב' לם, שהייתה שורדת שואה. בגילנו הצעיר לא קלטנו את מלוא המשמעות של המושג.

בכיתה ה' הצטרפתי לתנועת הצופים, שבט הלל. משכנו של השבט היה צריף רעוע אשר היה קרוב לביה"ס ושכן על קרקע השייכת לכת הבהאית למרגלות הר הכרמל. הפעולות והמפגשים של התנועה היו על פי רוב על צלע ההר בצל העצים. הגדוד שלי נקרא גדוד "איתן". במסגרת התנועה יצאנו בחופשים למחנות וטיולים. וכמו כן השתתפתי בג'מבורי, שהוא מחנה של כל הצופים בארץ וכן חברי תנועת הצופים מחו"ל. בכיתה ט' מוניתי  להדריך גדוד שהיה כשנתיים צעיר ממני.

אחי, ג'ו התחתן בשנת 1965 והפך אותי לדודה של אבי בגיל 12. אח"כ נולדו לג'ו עוד שלושה בנים: יהושוע, אריאל ודוד.

בסוף כיתה ח', אז לא הייתה מה שנקרא היום "חטיבת ביניים", סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי ועברתי ללמוד בבית הספר התיכון "ליאו באק". בתחילת לימודי בתיכון, בית הספר שכן בבית מגורים, ברחוב הלל וחלק מהלימודים היו בחדרים, בין היתר היתה כיתה  בחדר  ששימש בעבר כמטבח, חרסינות עוד היו על חלקים מהקיר. לאחר שנה כיתות התיכון עברו למבנה חדש ברמת שאול. בכיתה יא' בחרתי ללמוד במגמה המזרחנית, לימוד ערבית מוגבר.

שירות הצבאי

כחודש לאחר סיום הלימודים בתיכון, ביולי 1973, גויסתי לצה"ל. מיד לאחר הטירונות הועברתי לשירות במודיעין ביחידה שהיום נקראת 8200 וזאת ללא הכשרה בבה"ד, כנהוג, מאחר והערבית הייתה שגורה בפי. אחותי רנה שרתה לפני באותה יחידה ובאותו בסיס. השירות היה מאוד אינטנסיבי במיוחד בזמן מלחמת יום הכיפורים והרבה חודשים לאחריה. היציאות הביתה היו לאחר שהות ארוכה בבסיס. בכל פעם לאחר שישה עד שמונה שבועות, עד שהנורמה התייצבה על ארבעה שבועות של שהיה בבסיס.

אחותי רנה גם היא למדה וסיימה לימודיה במגמה המזרחנית ב"ליאו באק" ובזמן המלחמה היינו שתינו באותו בסיס.

כחודש לאחר השחרור התקבלתי לעבודה בבנק דיסקונט בחיפה במחלקת ההלוואות של הבנק, בסניף הבנקים. לאחר זמן מה עברתי לסניף חדש ברחוב ארלוזורוב, קרוב לבית. הסניף נשדד באיומי רובה, כחודש  לאחר הפתיחה, חוויה מאד לא נעימה.

בתום שלוש שנות עבודה בבנק החלטתי לשנות כיוון ולעבור קורס סוכני נסיעות. בזמן הקורס התקבלתי לעבודה זמנית בחברת התעופה "בריטיש איירוויס" British Airways. בתום שישה חודשים קיבלתי כרטיס טיסה מהחברה ליעד שבחרתי – ניו יורק. בסוף נובמבר 1979 עליתי על טיסה שהביאה אותי ל"תפוח הגדול".

כיוון שהתקופה הייתה לפני הכריסמס העיר התגלתה במלוא יופיה. חלונות ראווה מקושטים לקראת החג. בניו-יורק ביליתי כחודש, אצל דודתי בברוקלין. משם נסעתי כל בוקר למנהטן וחרשתי את רחובותיה ואת המוזיאונים הרבים שיש לה להציע.

לשמחתי, משפחתי, דודים, דודות, בניהם ובנותיהן פזורים על פני הגלובוס. לאחר כחודש טסתי ללוס אנג'לס, לבת דודה. אצלה שהיתי כתשעה חודשים. מלוס אנג'לס נסעתי לביקור בוונקובר. עם בנות דודתי האחרות (אחיותיה של בת הדודה מלוס אנג'לס), נסענו לטיולים, ובין היתר היינו בסן פרנסיסקו. מאחר והכרטיס שקבלתי בארץ היה תקף לשלושה חדשים והחלטתי להישאר. מעבר לכך עבדתי בעבודות מזדמנות כדי לרכוש כרטיס חזרה לארץ. מכרתי פלאפל ושווארמה בסניף של מסעדת "מי ומי" שהיתה מאד מפורסמת בארץ. עבדתי כמפקחת איכות במתפרות של קרוב משפחה.

באחד הערבים כאשר חזרתי מהעבודה נשדדתי בכניסה הביתה על ידי שודד שחטף את ארנקי ורץ לחבור לחבריו במכונית. מכיוון שרשיון הנהיגה היה בתיקי, כדי להמשיך ולנהוג נאלצתי להוציא רישיון נהיגה מקומי, וכך עשיתי. כשסכום הכסף הספיק לקניית כרטיס טיסה לארץ החלטתי לשנות כיוון. החלטתי לא להפלות בני משפחה נוספים, וקניתי כרטיס בכיוון אחד לבואנוס איירס בארגנטינה. הכרטיס אפשר חניות ביניים. התחנה הראשונה הייתה מקסיקו סיטי, שם גר דודי אמיל, אח של אבא. לדוד אמיל שהיה נשוי לגרציאלה, שני בנים, ג'ו ואברהם. התארחתי בביתם כמה שבועות. טיילתי במספר מקומות וחוויתי רעידת אדמה בקנקון.

ממקסיקו טסתי לפנמה, שם גרה רינה הבת של דוד מישל, אח של אימא שלי. רינה היא האחות הגדולה של מלי, שגרה בסידני, אוסטרליה. רינה ובעלה אלברט סילברה וילדיהם ארחו אותי במשך כמה שבועות, עבדתי קצת בחנות שלהם, דיברתי עם המקומיים בשפת הידיים ולמדתי לגמגם קצת ספרדית. היה מעניין ביותר לצפות בפעולה של תעלת פנמה.

שוב, לאחר מספר שבועות ארזתי את מטלטליי וטסתי לברזיל, סאו פאולו. שם התארחתי אצל דודה פרידה, אחות של אימא ובעלה ז'אק חמואי, וילדיהם, ג'ו, סולי, רינה, ג'ינה, שאצלה הייתי בלוס אג'לס, אליו, מונדה וויויאן (ויוו). גם שם טיילתי עם בנות הדודה. שם גם למדתי לדבר פורטוגזית, שפת המקום.

גם בברזיל עבדתי כדי לחסוך כסף לרכישת כרטיס טיסה הביתה. בזמן השהות בברזיל פגה אשרת השהיה, הייתי צריכה לעזוב את המדינה כדי לחדשה, ואז טסתי לבואנוס איירס, ארגנטינה. שם אירח אותי פליקס, בעלה של רינה חמואי, כשבוע, עד חידוש האשרה לברזיל. טיילתי איתו בעיר, וגם צפינו יחד בחתונה של הנסיך צ'רלס ודיאנה. לאחר כשבוע חזרתי לברזיל לעוד תקופה קצרה, ובסוף נובמבר 1981 לאחר שהות של שנתיים תמימות חזרתי לארץ, הביתה לחיפה.

מאחר ועברתי קורס סוכני נסיעות חיפשתי עבודה בתחום הנסיעות. למזלי התפנתה משרה בחברת התעופה ההולנדית K.L.M. ב-1 במרץ 1982 התחלתי לעבוד בחברה וב-31 במרץ 2016 לאחר 34 שנות עבודה באותה חברה במחלקות שונות ובתפקידים שונים פרשתי לגמלאות.

בחודש יוני 1993 נפטר אבי בחיפה.

החברה K.L.M החליטה לסגור את משרדה בחיפה והציעה לי להמשיך לעבוד במשרדים בתל אביב. ב-1 בנובמבר 1993 עברתי לגור בתל אביב. במשך שנות עבודתי בחברה נסעתי ליעדים שונים כגון סין, הודו, סינגפור, דרום אפריקה ועוד. אמסטרדם שהיא בסיס האם של החברה היתה כבית שני.

במשך השנים היו תהפוכות גדולות בעולם התעופה, כל כמה שנים החברה הייתה על סף הפסקת הטיסות לישראל. לשמחתי הרבה הדבר לא קרה.

ב-1 באפריל 2016 יצאתי לגמלאות. את זמני מעבירה בקורסים שונים, הראשון שבהם היה "ציור פורטרט בשמן", ואח"כ רישום. משתתפת בחוגים שונים, הרצאות בנושאים שונים. הכיף הכי גדול שלי בשנים אלו אחרי פרישתי הוא לשמור על הנכדים של סבתא שלה, הנכדנים האהובים שלי (נכדים+אחיינים).

אחותי שלה ז"ל, סבתא של כרמל, למדה בתיכון "ויצו" שבחיפה הנהלת חשבונות, ואח"כ ראיית חשבון באוניברסיטת חיפה. שלה התחתנה עם גדי בפברואר שנת 1976, במאי 1977 נולד בנה, ליאור, בשנת 1983 נולדה אחותו גל, שהיא אימא של כרמל. בשנת 2009 ליאור התחתן עם מיני קצן, ולהם שני ילדים, שלו וגפן. גל התחתנה בשנת 2010 עם טל שמעוני, ולהם נולדו כרמל ואחותה לוטם.

הזוית האישית

כרמל: היה לי ממש מעניין וכיף. היה לי מאוד מעניין לשמוע ולכתוב את הסיפור. בעיקר עניין אותי לשמוע על התקופה בה רותי חיה בחו"ל אחרי הצבא.

רותי: שמחתי להעביר לכרמל את ההיסטוריה המשפחתית שלנו ועוד יותר שמחתי שהסיפור מעניין אותה.