מאגר סיפורי מורשת

שלום לכולם, אני אלי גל, נולדתי ב-6 בספטמבר 1947 ברומניה בעיר גלץ, בשם אליה גליקמן. הוריי, בטי ובנימין, היו ילידי רומניה. היה לי גם אח, משה, קטן ממני בשנה וארבעה חודשים.

אני יודע שהוריי ניסו לעלות לארץ ישראל באופן לא חוקי כשהייתי בבטן אמי לפני 76 שנים. רומניה הייתה מדינה קומוניסטית, והיציאה ממנה דרשה אישורים שהשלטונות הערימו קשיים על השגתם. הוריי ניסו לברוח, נתפסו, הוחזרו לרומניה ונשפטו. בסופו של דבר עלינו לארץ בצורה חוקית בשנת 1963.

הילדות ברומניה

הזיכרון הראשון שלי הוא מכיתה א', כשביקשתי מאמי שתספר אותי כי לא רציתי להיראות כמו בת. עד אז היה לי שיער ארוך. בגיל חמש נכנסתי לגן, שנמצא באותו מקום עד היום, ואפילו ביקרתי שם בשנת 2009. אמי ודודתי צילמו אותי וביקשו ממני לחייך. מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי לשחק עם החברים – כדורגל, כדורסל, כדורעף. אהבתי לטייל לאורך הדנובה ולהתרחץ בה. הלכתי גם לחוגים – חוג מורס וחוג ספרות, שבו כתבתי שיר וזכיתי בפרס. בבית הספר אהבתי את המקצועות הריאליים: מתמטיקה, כימיה, פיזיקה. השתדלתי ללמוד טוב, בעידוד אמי. לא הייתה תנועת נוער שהלכתי אליה, אבל היו ערבי ריקודים ששמחתי להשתתף בהם. בעיקר אהבתי לשחק ולצחוק עם החברים בחוץ.

טקס בר המצווה שלי

אמי הזמינה מורה הביתה שלימד אותי כל מה שצריך. הזמנתי חברים ובני משפחה לבית הכנסת, ואמי הכינה כיבוד. אמרתי את הפרשה שעליה התאמנתי, המורה השלים כמה משפטים והנחתי תפילין. הייתי נרגש כשהודיעו לי שמעכשיו אני יכול להשלים מניין.

החיים החברתיים שלי ברומניה

הייתי מעין "סגן מלך" – לא הכי דומיננטי, אבל משפיע. בהפסקות היו באים לבקש ממני עזרה בלימודים, וגם המחנך שלי ביקש שאעזור לתלמידים אחרים. למרות שהעדפתי לשחק, עזרתי למתקשים בלימודים.

ההחלטה לעלות לארץ ישראל

לא היה דיון משפחתי בנושא. יום אחד אבא הודיע שאנחנו עולים לארץ ישראל. אני לא יודע בדיוק איך השיג את האישורים, אבל זה קרה באוקטובר 1963, כשהייתי בן 16. כשסיפרתי לחברים, אחד מהם אמר לי שזו ארץ קפיטליסטית ושיהיה לי קשה, אבל זה לא שינה דבר. כעבור חמישים שנה גם הוא עלה לארץ.

סיפור העלייה

הדרך לארץ לא הייתה קלה. נסענו מגלץ לבוקרשט ברכבת, מבוקרשט לוינה במטוס, שם שהינו מספר לילות, ומשם לנאפולי בטיסה נוספת, ולבסוף לנמל התעופה בן גוריון. ברומניה קראו לי איליה ובארץ פקיד הסוכנות קרא לי אליהו, בקיצור אלי. את שם המשפחה שיניתי מגליקמן לגל אחרי 10 שנים כדי להרגיש שייך. כשעלינו לארץ, גרנו בנצרת עילית (היום נוף הגליל).

החוויות הראשונות בארץ

כשעליתי לארץ הרגשתי סקרנות גדולה, אך גם מתח. דאגתי לאמי שהייתה אישה חולה. ידעתי רק לקרוא את הפרשה שלי מהבר מצווה והכרתי את אותיות הא"ב. הרגשתי שייך, אך היה לי קשה להתרגל להתנהגויות חדשות. לדוגמה, נהגתי לנשק ידיים של נשים וצחקו עליי, אז הפסקתי עם זה. רציתי להמשיך ללמוד אך התאכזבתי כשאמרו לי בנצרת עילית שעליי ללמוד קודם בבי"ס מקצועי ורק אחר כך לעיוני בגלל קשיי השפה. לכן הפסקתי ללמוד, והלכתי עם אחי וחברים ללמוד עברית בקיבוץ מסדה שליד הכנרת. חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו. תוך חצי שנה למדתי עברית שוטפת.

החיים הבוגרים

אחרי שעזבתי את הקיבוץ המשכתי את הלימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר והתגייסתי לתפקיד מקצועי בחיל האוויר. השתתפתי בשתי מלחמות – ששת הימים ויום כיפור. אחרי השחרור השלמתי בגרויות, עבדתי והתקבלתי ללימודי הנדסה בטכניון. הכרתי את סבתא שלך, ברכה, התחתנו והבאנו לעולם שלושה ילדים: רביטל, עפרת (אמא שלך) וערן. חיינו בחיפה, ואני גר שם עד היום.

הזוית האישית

הנכד המתעד אוהד: היה לי ממש כיף לגלות על סבי דברים חדשים, לשמוע סיפורים מילדותו ולהשוות בין איך שהוא גדל לבין איך שאני גדל. היה לי כיף לבלות איתו ואני מקווה שיהיו לנו עוד הרבה רגעים יחד.

סבא אלי: התפלאתי מהרצון של אוהד לחדור לפינות סגורות של ליבי, ולעורר רגשות רדומים מלפני עשרות שנים. התרגשתי מהזיכרון של "שיבת ציון", איך משפחתי, ומשפחות יהודיות רבות ברחבי העולם, עזבו את ארצם ועלו לארץ לעתיד טוב יותר.