מאגר סיפורי מורשת

סבי, משה רוזנבלט, בן 73, מתגורר כיום בחדרה ביחד עם סבתי הדסה ולהם שלושה ילדים: אבי מיכה, יניב וגלית. סבי נולד בברזיל, גדל שם בתור ילד, נער וחלק מחייו הבוגרים עד לעלייתו ארצה בשנת 1975. סיפור חייו הוא חלק משמעותי מסיפור חיי משפחתנו ומסיפור חיי. ישבתי איתו לשיחה בה הוא סיפר לי את סיפור חייו מנקודת מבטו.

סיפור חייו של אבי (סבא-רבא של ליר)

אבי, ארון ז"ל, נולד בבסרביה כשחבל ארץ זה היה שייך לרומניה, אך במלחמת העולם השנייה הרוסים כבשו אותה ולקחו את כל הגברים לצבא שלהם. אבי נלחם, בין היתר, בקרב הכי קשה שהיה במלחמת העולם השנייה: הקרב על העיר סטלינגרד, במהלכו הוא הרג 29 חיילים נאציים. בסוף המלחמה, רצו לשלוח אותו לחבל ארץ בשם מנשוריה בקצה המזרחי של רוסיה, אבל אז ארה"ב השמידה את הערים הירושימה ונגסקי ביפן בעזרת שתי פצצות אטומיות. יפן נכנעה והמלחמה שם נגמרה. אבי שוחרר מהצבא וחזר לבסרביה לחפש את אשתו.

הוריי

לאבי הייתה אחות שגרה בריו דה ז'ניירו בברזיל עוד מלפני המלחמה. בעזרתה, ואחרי שמצא את אמי, סוניה ז"ל, הם הגיעו לריו ומאוחר יותר עלו צפונה בשביל להתחיל חיים חדשים בעיר רסיפה. שם עבד בחנות תכשיטים של קרוב משפחה ובסוף הפך להיות שותף בחנות. ילדותי הייתה קסומה בברזיל. שמי הברזילאי היה מריו, אבל כאשר עליתי לתורה, השם השני שניתן לי היה משה, כשם אביה של אמי, סוניה.

השפה העברית

למדתי עברית בבית ספר יהודי עד כיתה ה'. לאחר מכן, בגימניסיה (חטיבת ביניים), בתיכון ובאוניברסיטה שם למדתי רפואה, לא לימדו עברית ולכן כשעליתי לארץ כמעט ולא זכרתי את השפה העברית. מאוחר יותר, באולפן במרכז הקליטה "בית קנדה" באשדוד, נזכרתי די בקלות באין ספור מילים שלמדתי בילדותי. המאמץ שעשיתי ללמידת השפה העברית היה לא רק משום שידעתי שאזדקק לה בחיי החדשים ובחיפוש אחר עבודה, אלא גם מפאת אהבתי לשפה העברית.

עלייתי ארצה

אחי הגדול, יהושוע, הגיע ביחד איתי ועם כל משפחתנו לחגוג את בר-המצווה שלו בכותל. כבר מרגע זה גמלה בליבי ההחלטה לעלות לארץ. עם סיום לימודי הרפואה בדצמבר 1974, סידרתי את ענייני האחרונים הכרוכים בפרידה ממקום הולדתי ובעלייה לארץ ישראל. מטוס ברזילאי הביא אותי מריו דה ז'ניירו לרומא ומטוס אל-על מרומא לישראל. ב-12 בינואר 1975, בשעה 22:30, אני יושב במטוס אל-על ומתבונן דרך החלון באורות תל-אביב המתקרבים ככל שהמטוס מתחיל לאבד גובה לצורך הנחיתה בשדה התעופה לוד, היום טרמינל 1 של שדה-התעופה ע"ש דוד בן-גוריון. מהרמקול של המטוס בוקע השיר "הבאנו שלום עליכם", ואני, אחוז התרגשות, כמי שמתחיל ליישם את חלום חיי, לא הצלחתי למנוע את זליגת הדמעות מעיניי. כך הגעתי לארץ, עם מזוודה ובה 20 ק"ג בגדים, 700 דולר בכיס, דיפלומה של רופא וציונות בוערת בכל רמ"ח אברי.

בשדה התעופה קיבלתי מהסוכנות תעודת זהות כ"תושב ארעי" ל-3 שנים. באותו רגע, אמרתי לפקיד לרשום אותי כמשה ולא כמריו. כשהפקיד שאל אותי מדוע, עניתי באנגלית: מריו מת בברזיל. פה נולד איש חדש ושמו משה. ידעתי שאם אמשיך להיקרא כאן מריו, אהיה תמיד דרום אמריקאי, לא "אחד משלנו". משדה התעופה עברתי לגור וללמוד באולפן במרכז הקליטה "בית קנדה" באשדוד. ארבעה חודשים בלבד הספיקו לי כדי "לעבור לחיים האמיתיים". דרך קרוב משפחה הכרתי רופא ברזילאי בכיר בביה"ח רמב"ם, אשר סידר לי שם מקום עבודה כסטאז'ר (מתמחה) על חשבון הסוכנות. בברזיל, לימודי הרפואה אורכים שש שנים ואילו בישראל שבע שנים. על-מנת להשלים את הפער נדרשתי לעשות שנת סטאז', זו הייתה הזדמנות מצוינת עבורי ללמוד את השפה המקצועית-רפואית ואת הרפואה בארץ בכלל. בתום שנה, התחלתי להתמחות בכירורגיה כללית בבית חולים רוטשילד (היום ביה"ח בני ציון), וממנו עברתי כעבור ארבעה חודשים להמשך ההתמחות בבית חולים כרמל החדש שרק נפתח (נובמבר 1976).

ההיכרות עם אשתי, הדסה (סבתה של ליר)

בדיוק תשעה חודשים לאחר הגעתי ארצה, בתאריך 12 באוקטובר 1975, הכרתי את אשתי, הדסה שלום, סטודנטית לסיעוד ברמב"ם, אשר ביקשה ממני טרמפ לביתה בשכונת הדר. הדסה הייתה יפיפייה, עם שיער ארוך ומשקפיים גדולות. בלשון של ימינו, היא הייתה "חתיכה לא נורמאלית". לקחתי אותה הביתה וכבר באותו ערב הצעתי לה ללכת ביחד לסרט. מבחינתי היה מדובר ב"אהבה ממבט ראשון". מיד בתום הסרט, הזמנתי אותה למסעדה ובעודה יושבת ואוכלת, אמרתי לה: אנחנו מתחתנים! אפילו לא שאלתי אותה אם היא מסכימה אלא קבעתי עובדה! הדסה מיד הבינה שאני כנראה לא נורמאלי ושלחה אותי לחפש מישהי אחרת. לא חיפשתי. 28 יום לאחר הפגישה הזו, ביקשתי את ידה מהוריה ונתתי לה טבעת אירוסין. חצי שנה לאחר מכן, ב-4 באפריל 1976, התחתנו ב"בית המהנדס" בחיפה. מצחיק שרופא ואחות מתחתנים דווקא בבית המהנדס…, בכל אופן, כנראה שבחרנו נכון. מאז ועד היום אנו נשואים באושר, כמעט 50 שנה.

ביום נישואינו

לידתו של בני הבכור, מיכה (אביה של ליר), ושנותינו הראשונות כמשפחה

כשלושה חודשים לאחר חתונתנו, אשתי, הדסה, נכנסה להריון וב-8 במרץ 1977 נולד בננו הבכור, מיכה (מיכאל). עם מעט הכסף שהיה ברשותנו הצלחנו לרכוש דירה קטנטונת בשכונת יזרעאליה בחיפה. אני עבדתי כרופא כירורג בביה"ח כרמל ואשתי עבדה כאחות במחלקת טיפול נמרץ כללי בביה"ח רמב"ם. כזוג צעיר, משכורותינו היו לא מי-יודע-מה ולכן חיינו בצניעות רבה. בתום שלוש שנים ממועד עלייתי ארצה, נסתיימה תקופת התושב הארעי שלי והפכתי להיות אזרח ממש. קיבלתי צו גיוס ושמחתי מאד על כך, חלומי היה לשרת בצה"ל. בגלל בעיות רפואיות מהן סבלתי, רצו לתת לי פטור מגיוס אך לא הסכמתי לכך. התעקשתי וקיבלתי פרופיל 31, הפרופיל הכי נמוך שמאפשר לשרת. לא סיפרתי על כך לאף אחד ולכן יכולתי לשרת בכל מיני מקומות מסוכנים (לבנון ומקומות אחרים). יחד עם זאת, היות והייתי בן 27, נשוי ואבא למיכה, עשיתי שירות סדיר (בתנאי קבע) במשך שנה וחצי. שירתי בבסיס האימונים של חטיבת גולני באזור השומרון ואחרי קורס קצינים עבדתי כרופא בכלא מגידו. בהמשך, שירתי שנים רבות במילואים עד להגעתי לדרגת סרן.

עם חלוף השנים, נולדו לי ולאשתי שני ילדים נוספים, יניב וגלית (דודיה של ליר). בשנת 1988, קיבלתי תפקיד שאילץ את משפחתנו לעבור מחיפה לחדרה, שם אנו מתגוררים עד היום.

משפחתנו

סוף דבר

במירוץ החיים של ימינו, איננו עוצרים לשנייה לחשוב מה השגנו אלא עסוקים במרדף עצמו. אני יכול לומר שעד גיל 37 השגתי את כל אשר שאפתי אליו בחיי: להיות רופא, להיות מנתח, לעלות לארץ, להביא לעולם ילדים ולהקים משפחה לתפארת עם אישה צברית.

המסר לדור הצעיר

הדור הצעיר הוא דור שונה, יותר טכנולוגי ויותר אנוכי. השפה העברית וקריאת ספרים אינם בראש מעייניהם כי אם טיק טוק ושאר הרשתות החברתיות. אני שמח על כך שנכדיי התברכו בעשייה ובכבוד האדם, העשרת הידע בתחומים אשר מעניינים אותם ומתמקדים בטוב. לתחושתי, כל עוד אנו טובים עם הזולת אנו מקבלים טוב בחזרה.

הזוית האישית

ליר הנכדה המתעדת: כאשר אני נפגשת עם סבא שלי, אינני משוחחת איתו על העבר אלא לרוב על ההווה, על הלימודים בבית הספר, על החברות שלי, על חוג הגלגליות ונושאים נוספים. עבודת התיעוד בתכנית הקשר הרב דורי איפשרה לי לשוחח עם סבא על העבר, על ההיסטוריה שלו שהיא חלק משמעותי מהיסטוריית משפחתנו, לדעת ולו במעט את שקרה להוריו בתקופת השואה, על ילדותו בברזיל, על עלייתו ארצה וחייו פה וכן על הולדת אבי ודודיי. אני חושבת שהתכנית הייתה חשובה ועזרה לי להכיר טוב יותר את משפחתי מצד אבי ואני שמחה מאד על כך.