מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה אבידן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה עם עמית, אני מתעדת סיפור מחיי ומנציחה אותו במאגר המורשת של התכנית. סיפורי עוסק בעלייתי אל ארץ ישראל.

ביום ההולדת ה-14 שלי, אימא שלי שאלה אותי מה ארצה מתנה. התשובה הייתה לי ברורה: אני רציתי לעלות לארץ ישראל. קוראים לי ביאטריס (בתיה), נולדתי באורוגוואי ב-23 בינואר 1949, ובשנת 1963 עליתי לארץ מבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, שם גרתי עם הוריי: אימא שלי, ארנקה, אבא שלי משה, שנפטר כשהייתי בת שלוש, ואחותי הגדולה אידה. לארץ עליתי ללא משפחתי בעליית הנוער לקיבוץ נאות מרדכי.

הפרידה ממשפחתי הייתה מצד אחד קשה, אבל גם שמחה כי סוף סוף השגתי את מה שרציתי – לעלות לארץ ישראל. הפרידה מהחברים לא הייתה קשה במיוחד מכיוון שהחברה הכי טובה שלי עזבה כמה חודשים קודם לכן לארצות הברית, וחוץ ממינה לא היו לי עוד הרבה חברים שהיה לי קשה לעזוב. לפני שיצאתי למסע לישראל היה לי חשוב לקחת איתי את חוטי הרקמה שסבתא שלי הביאה לי, אותם אני שומרת עד היום.

הפלגתי לנמל חיפה בישראל באונייה על שם תיאודור הרצל. הדברים שהכי זכורים לי מהמסע הם שבאמצע המסע, כשהיינו בערך בגיברלטר, שמענו שירו בנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי וכולם היו עצובים. עוד משהו שזכור לי זה כשעגנו בדרך בנאפולי, קניתי לי אופניים. לפני שיצאנו לדרך סיפרו לי שבקיבוץ כולם רוכבים על אופניים ושאם יש לי אופניים כדאי שאביא איתי. לי לא היו אופניים כיוון שגרתי בעיר גדולה (בואנוס איירס), אז קניתי לי בדרך למרות שלא ידעתי כלל לרכוב על אופניים. בנוסף, אני זוכרת שכשעלינו בחזרה לאונייה בנאפולי, עלו לאונייה פקידי ההגירה ובדרך לישראל טיפלו בכל מה שקשור לעלייה לארץ: תעודת זהות, אזרחות ועוד.

העלייה לארץ נמשכה 19 יום וזאת הייתה העלייה האחרונה מארגנטינה באונייה. לאחר מכן כל העליות היו במטוסים ונמשכו רק יום או יומיים. לדעתי יש יתרון בעליות שנמשכות זמן רב יותר מכיוון שיש יותר זמן לחוות את הניתוק מהעבר וההתחלה החדשה. כשהאונייה הגיעה לחופי ישראל, הגיעה מדריכה של עליית הנוער מהקיבוץ לקבל את פניי בנמל חיפה ולקחה אותי במונית לקיבוץ נאות מרדכי, לשם עברתי לגור. היא שאלה אותי מה היה שם החיבה שלי בבית, סיפרתי לה שקראו לי "בטי" כי זה קיצור של ביאטריס, והיא החליטה שמעכשיו שמי יהיה בתיה ואפילו לא שאלה אותי אם זה מקובל עליי או לא.

זו הייתה חוויה מעניינת לעבור מעיר גדולה כמו בואנוס איירס לקיבוץ שבו לא ישנתי בבית משלי עם המשפחה שאימצה אותי, אלא בבית לינה משותפת עם כל ילדי הקיבוץ יחד. ההשתלבות שלי בארץ ובקיבוץ הייתה יחסית מהירה וקלה. לאחר חודש כבר דיברתי עברית שוטפת ולאחר כשלושה חודשים, במסיבת פורים בקיבוץ, אני ושאר הילדים שהגיעו בעליית הנוער התחברנו עם שאר ילדי הקיבוץ ובגיוסים לעבודות החקלאות התחברנו עוד יותר. בקיבוץ גרתי כשמונה שנים, שם התחתנתי עם יחיאל שעלה גם הוא מארגנטינה בעליית הנוער כמה חודשים לפני כן. גרנו בקיבוץ עד שנולדו שני ילדינו הגדולים גיא וסמדר. לאחר מכן עברנו לכרמיאל שם נולדו שני ילדינו הקטנים גלעד וסיגל ושם אני גרה עד היום.

הזוית האישית

עמית: נהניתי מאוד מהחוויה המשותפת עם סבתא ונהניתי ללמוד עוד על העבר שלה.

סבתא בתיה: היה כיף גדול לחלוק את כל הסיפורים שלי מהילדות ושמחתי מאוד להשתתף בתכנית.