מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה זהבי, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה, אני מתעדת סיפור מחיי ומעלה אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

בית הוריי

נולדתי בבית הוריי, בעיר פאס שבמרוקו, ב-27 באוקטובר 1946, הצעירה מתוך שמונה אחיות ואחים. אמי, חסיבה (לבית אסולין) נולדה גם היא באותה עיר בשנת 1907, למשפחה שהייתה בעלת בתים ודירות, והתפרנסה מהשכרתם. גם הבית שבו גרנו היה אחד מהבתים של המשפחה.

אבי, שמעון טבו, נולד במרקש בשנת 1902, הצעיר משלושה בנים. אביו נפטר כשהיה תינוק בן 9 חודשים, ואימו החליטה לחזור לפס ממנה הגיעה לאחר נישואיה. פרנסתם הייתה דחוקה והיא עבדה בהכנה ובתפירה של כפתורים. אחד הסיפורים המשפחתיים מתאר כיצד יום אחד הכריח אותה לקוח ערבי לפרום ולרוקן מזרון, ובתוכו היא מצאה 6 לואיז – מטבעות זהב. היא פחדה מאוד, אבל החליטה לשמור את הכסף והשתמשה בו כדי לעשות בר מצווה אחת לכל שלושת ילדיה, שהיו אז בני 9, 11 ו-13, אולם מאז לא העזה אפילו לעבור באותו רחוב שבו גר הערבי. סיפור נוסף היה על כך שפעם אחת, לאחר שסיימה עבודת תפירה וקיבלה את התשלום עליה, הלכה עם הכסף על מנת לקנות לחם כדי להאכיל את ילדיה, אולם בדרך נשדדה על ידי בחור צעיר. תוך כדי הליכה בבכי ודאגה כיצד תאכיל את ילדיה, היא מצאה ברחוב הסמוך את התשלום שנשדד ממנה, שכנראה נפל לאותו גנב.

כאשר נולדתי, אמי החליטה לקרוא לי על שם השכנה, שהייתה חברה קרובה מאוד שלה, והיא רצתה להעניק לה את הכבוד והברכה שבקריאת תינוקת על שמה – רינה. המנהג היה לחגוג הולדת תינוקת בסעודה חגיגית, ובמהלכה מי שהתינוקת נקראה על שמה הייתה מקבלת שתי ביצים ולא אחת כמו יתר האורחים.

הבית בו התגוררנו בשכונה היהודית נמצא בסמוך לבית הכנסת והחמאם – אמי ניהלה את החמאם ואבי היה הגבאי של בית הכנסת. בנוסף לכך, אבי היה צורף בעל חנות, שהכין וסחר בתכשיטים. את החנות הוא קיבל בירושה מהאדם שלימד אותו את מלאכת הצורפות ואבי היה השולייה שלו. מצבנו הכלכלי היה טוב, ולאמי היו עוזרות בתשלום במלאכות הבית – ניקיון, כביסה, בישול ועוד.

כאשר מישהו מהבנים היה מגיע לגיל 5, היו עורכים לכבודו חגיגה לקראת ההליכה ללימודים בחדר, ואופים עוגיות בצורת אותיות, שהיו נמרחות בדבש והוא היה צריך ללקן אותן.

בגיל 12 היו מתחילים להכין את הבנים לבר המצווה, ואת הבנות ללמד עבודות בית. גרנו בשכונה יהודית וההכנות לשבת היו מתחילות כבר ביום רביעי עם קניית מצרכים, אפיית עוגות ועוגיות ובישולים. תמיד אכלנו בשבתות דג, עם חומוס או עם פול, מרק, סלטים רבים ומגוונים, ועוף או קציצות בשר. אמי הייתה מכינה ביום שישי לשבת בבוקר ח'ביזות – לחמניות מרוקאיות וכמובן בשבת עצמה אכלנו סח'ינה – חמין.

כמובן שציינו ושמרנו את כל החגים, ולכל אחד מהם היה את המאכלים המיוחדים לו שנוספו בסעודה לכל האוכל הרגיל: ראש השנה – "קוסקוס רויאל" – קוסקוס עם פירות יבשים ממולאים בבשר מתובל, ושקדים וצימוקים מטוגנים. יום כיפור – לארוחה המפסקת נהוג להכין תבשיל חצילים עם עוף, ומרק עם בלילת ביצים. שמחת תורה – שקדים מצופים בסוכר, שנעטפו בנייר כמו סוכריות, וחולקו לילדים. חנוכה – ספינז' ומופלטה. פורים – אזני המן ו"עיני המן" (מח'מר) לחם שבתוכו נאפית ביצה לא קלופה. פסח – חגיגות המימונה בסוף חול המועד, שנועדו לציין את ראש השנה על פי התורה ולכן כוללות מאכלים שמסמלים מתיקות ושפע: ז'בן (קצף חלמונים לבן, מתוק מאוד וסמיך מאוד), ספינז', מופלטה, מ'רוזיה (תבשיל אגוזים וצימוקים), ריבות שונות, ועוד. שבועות – ברקוקס: קוסקוס עבה עם חלב, וחר'מה (מקלות מתוקים של קמח שרוף עם נענע). תשעה באב – נהוג היה להכין ריבת בצל, שדרשה קילוף של הרבה בצלים ובישול איטי שלהם, וכל מלאכת ההכנה כרוכה בהרבה מאוד דמעות.

זכרונות ילדות

כאשר הגענו לארץ, לא בדקו את הגיל והתעודות, ובגלל שנראיתי גדולה וידעתי לדבר, שלחו אותי לכיתה א' כשהייתי בת 4, בבית ספר דתי ביפו. אולם, כשעברנו לבת ים הבחינו מהו גילי ואז החזירו אותי לגן חובה, ושוב לכיתה א', הפעם בבית הספר הממלכתי "גאולים".

בשיעורים בבית הספר למדנו כרגיל עברית, חשבון, תנ"ך, והיסטוריה. בשיעורי מלאכה הבנים היו בסדנת נגרות והבנות למדו רקמה ותפירה, וכל אחת תפרה לעצמה חצאית וחולצה ולבן מהכיתה חולצה, ואלו היו התלבושות שלנו למסיבת הסיום. בנוסף למדנו גם כלכלת בית שם למדנו לבשל.

רק בבית הספר היה כדור, ואז יכולנו לשחק משחק של ארבע תחנות שנקרא "הוקי". מחוץ לבית הספר שיחקנו בינינו במשחקים שלא דרשו דבר – תופסת, מחבואים, קלאס, חמש אבנים.

החברות והחברים היו בני גילי מהשיכון, ביניהם גם אלברט בן כיתתי, שאחיו הגדול היה עוזר לנו בלימודים, בשיעורי הבית, בכתיבה תמה, ובהכנה לקראת מבחנים, אולם היה נעלם לתקופות זמן שונות מדי פעם. שמו היה אליהו, או אלי כהן.

בשנת 1959, השנה האחרונה של לימודיי בבית הספר העממי (כיתה ח'), נפטר אבי ומצבנו הכלכלי הורע עוד יותר. כולנו עבדנו עוד קודם לכן בעבודות ניקיון, שמרטפות, שליחויות וכל הבא ליד, וניסינו להסתדר.

לקראת סיום בית הספר העממי, ערכו לנו מבחן סקר שמי שעבר אותו היה יכול להמשיך ללמוד בתיכון ולקבל הנחה משמעותית על שכר הלימוד. למזלי ולשמחתי, עברתי את המבחן והמשכתי ללימודים בתיכון "חשמונאים" עד לסוף כיתה י'. לאחר מכן לא יכולנו להמשיך לממן את הלימודים. חבר של אבי ז"ל ששמו היה יוסף שניאור, עבד כנהג הסעות וסיפר לי על בית הספר לאחיות מעשיות שהיה במסגרת פנימיה. ניגשתי למבחן הקבלה ועברתי אותו, אולם הייתי צעירה מדי – בת 16 ושלושה וחודשים – ואותו יוסף שניאור הבטיח שיסיע אותי מדי יום ללימודים, במשך שלושה חודשים עד שאוכל להיכנס למסגרת הפנימייה, וכך התחלתי את לימודיי באופן לא פורמלי. בית הספר היה בבית החולים אסף הרופא, וההתמחות בפסיכיאטריה הייתה בבית החולים לחולי נפש בבאר יעקב. לאחר שנה וחצי, באפריל 1964, סיימתי את הלימודים. במסגרת הלימודים התחייבנו לעבוד במשך שנתיים לאחר הסיום בבית חולים פסיכיאטרי, אותם המשכתי בבאר יעקב.

זכרונות מגיל הנעורים

בשנת 1965, לאחר שסיימתי את תקופת הלימודים בפנימייה לאחיות, יצאתי לפגוש את חבריי מהשכונה. החברים אמרו שלא התראינו מזמן והזמינו להצטרף אליהם למפגש עם חברים נוספים, חדשים, כמה ימים לאחר מכן. נקודת המפגש הייתה ליד דוכן של מפעל הפיס. כשהגעתי, הכרתי את החדשים, ביניהם היה גם סבא, שעד יומו האחרון אמר בגלל אותה נקודת מפגש שאני עבורו הזכייה בפיס.

החבר'ה החדשים שאלו אותי מי אני ומה אני עושה, והתפלאו והתרשמו כשסיפרתי שאני אחות מעשית פסיכיאטרית. הם קבעו פגישה נוספת של כולם במוצאי שבת בפארק ברמת גן, וסבא שאל אם אבוא. עניתי שאני לא יודעת, משום ששובצתי למשמרת באותו בוקר בבית החולים. בסוף הגעתי וישבנו יחד וניהלנו שיחה, ולאחר מכן הוא ליווה אותי הביתה והציע לי שנלך יחד להופעה של שלישיית הירקון. הסכמתי, ונפגשנו באותה הופעה, וכך התחלנו להיפגש מדי פעם.

בין היתר, בילינו במסיבות בבתים של חברים שם הקשבנו למוסיקה של ריקי נלסון, אלביס פרסלי, קוני פרנסיס, פול אנקה, הלן שפירו ועוד; בצפייה בסרטים של פול ניומן, ג'יימס דין, נטלי ווד וכו'.

הוריי רצו שאתחתן עם מישהו אחר, ממושב יד רמב"ם, שהוריו היו חברים שלהם; אבל הוא לא היה לטעמי ורציתי חיים עשירים יותר מעקרות בית. בינתיים סבא התגייס לצבא, אבל המשיך לחזר אחריי, במכתבים ובפגישות, והיה שומר עלי כמו על בת מלוכה. לבסוף הסכמתי לצאת איתו בקביעות.

אהבה וחיי משפחה

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ובה נלחם סבא ברפיח ואיבד חברים רבים. אני דאגתי לו מאוד וכתבתי לו מכתבים רבים, באחד מהם הזכרתי לו שהים ברפיח הוא בצפון ולא במערב. תיכננו עוד קודם לכן שנתחתן לאחר שנחסוך כסף, אולם כשהוא שב מהמלחמה הוא לא רצה להמתין עוד, ובספטמבר 1967 נישאנו על גג תחנת מכבי האש של רמת גן, משום שעיריית רמת גן אימצה את חטיבת הצנחנים שאליה השתייך סבא.

לאחר החתונה התגורננו בבת ים וסבא שירת כקצין בצבא קבע. הוא לא היה מגיע הביתה מדי יום. המשכתי לעבוד בבית החולים בבאר יעקב ומדי פעם הייתי הולכת לישון אצל אמי במקום להיות בבית לבד. ביולי 1968 נולדה בתנו הבכורה (דודה צפי). כעבור שנתיים הוקצתה לנו דירה בדיור צבאי בירושלים ועברנו להתגורר שם, אז גם נולד בננו (דוד יאיר). סבא עדיין נעדר הרבה מהבית ואני הייתי לבד עם שני התינוקות. לא היה אז פלאפון ואינטרנט, ולכן הייתי יחסית לבד בעיר החדשה. התחברתי עם השכנות וטיפלתי בבית ובילדים. כשיאיר הלך לגן, חזרתי לעבוד כאחות והתקבלתי לעבודה בקופת חולים. לאט לאט התקדמתי בעבודה וגם השלמתי את הלימודים והפכתי לאחות מוסמכת. במשך כל הזמן טיפלתי גם בבית וגם בילדים והקפדתי מאוד על החינוך והמשמעת. מאז ומעולם בכל תחום, בבית ובעבודה, הסדר, הניקיון והדיוק היו חשובים לי מאוד. הייתי מאוד מעורבת בחיים של הילדים ובנוסף תמיד התנדבתי כאחות לכל מה שהיה דרוש בגן ובבית הספר: ליווי טיולים, חיסונים, בדיקת כינים ועוד. כשסבא היה מגיע בסופי השבוע הביתה היינו כמשפחה נוסעים תמיד לבקר את כל בני המשפחה בבת ים.

שנים מאוחר יותר, כשסבא קיבל תפקידים שאיפשרו לו להיות יותר בבית, החלטנו להביא לעולם גם את אמא שלך, בת הזקונים שלנו, שנולדה בנובמבר 1979. נעזרתי הרבה בדודה צפי בטיפול בה, במיוחד כאשר עברתי אז מקופת חולים לעבודה בבית חולים. גם אז התגורננו בדיור צבאי, בשכונת רמת אשכול, ואחת השכנות הייתה המטפלת של אמא שלך. היה לי קל יותר לגדל אותה והיא גם הייתה ילדה טובה.

העלייה לישראל

בשנת 1947 אחותי הבכורה, המבוגרת ממני ב-22 שנים, הושפעה מאוד מהדיבורים על הציונות והחליטה לעלות לארץ והצטרפה לכוחות הלוחמים ובהמשך גם שירתה בחיל הים. לאחר מכן אחות נוספת התחתנה ועברה לגור בקזבלנקה, ואחריה אח ואחות נוספים עלו לארץ במסגרת עליית הנוער שאירגנה הסוכנות היהודית.

אמי לא רצתה להישאר במרוקו ולהיות רחוקה מילדיה ולכן התעקשה מול אבי שנעלה גם אנחנו לישראל. הוא לבסוף הסכים, ובשנת 1949 טסנו למרסיי, למחנה מעבר של הסוכנות היהודית. במהלך הנסיעה קיבל אחד מאחיי מכה בראש שפצעה אותו, ובגלל הפצע חשדו שהוא חולה בגזזת. הציעו לאמי להשאיר אותו במחנה המעבר ולעלות בלעדיו, אולם היא סירבה וכך נשארנו כולנו כמעט שנה במחנה. לבסוף, במרץ 1950, עלינו לארץ על סיפון האוניה נגבה, שם פגשנו בנמל חיפה את בעלה של אחותי הבכורה שהתחתנה בינתיים. הוא חשב שעדיף יהיה שלא נלך למעברה אלא נבוא לגור איתם, ביפו.

בארץ הייתה תקופת הצנע, ואבי ניסה למצוא עיסוק ופרנסה, אולם לא הצליח, משום שתכשיטים היו מותרות עבור אנשי הארץ בתקופה זו. בינתיים חיינו מחסכונות ואט אט החלו ההורים למכור חלק אחרי חלק את רכושם. חלומו של אבי היה שילדיו ידברו את שפת הקודש, בארץ הקודש והמשפחה תתגורר בעיר הקודש ולכן עשה עסקה לרכישת בית וחנות בירושלים, תמורת כל יתרת הכספים שהייתה לנו, סכום עצום. אולם, כאשר הוא הגיע למקום על פי הסיכום, על מנת לקבל את המפתח, התברר שאין שום נכס, ושהעסקה כולה הייתה תרמית והכסף אבד.

בשל כך נאלצנו, בשנת 1952, לעבור להתגורר במעברת בת ים, בהמתנה לשיכון מטעם המדינה. גרנו 8 נפשות באוהל ואבי התפרנס מהקמת אוהלים במעברה. המקלחות והשירותים היו משותפים לכולם. כאשר אחת מאחיותיי נישאה, היא ובעלה קיבלו צריף לגור בו. עם השלמת בניית השיכונים, קיבלנו גם אנחנו דירת 2.5 חדרים בשיכון עמידר, בפינת הרחובות המעפילים והשלושה, אולם עקב סגירת המעברות נותר אבי חסר עבודה. הוא ניסה למצוא פרנסה והופנה לעבודות דחק כגון ייעור, סלילת כבישים וכו', אולם זו הייתה עבודה יומית מזדמנת ולא קבועה. בשל כך, אמי, שלא עבדה קודם לכן, יצאה לעבוד גם היא ונשלחה לעבוד בניקיון במספר מקומות.

בשנת 1959, ביום שישי בבוקר, התמוטט לפתע אבי בבית ונפטר. כנראה שהמתח הרב ועוגמת הנפש שבחייו גבו את חלקם.

מתכון משפחתי

כל יום בשעה 16:00 היו אמי או אבי מכינים קנקן תה עם נענע יחד עם עוגיות, או עוגה, או לחם שרוף עם מעט חמאה שהייתה מצרך יקר המציאות ופינוק נדיר עבורנו. היינו מכבדים גם את חברינו שהיו באים לשחק איתנו. אבי היה מכין תמיד בסיר פלא עוגה או עוגיות ר'יבצ'. משמעות המילה ר'יבצ' היא בודד, עזוב, גלמוד.

להכנת העוגיות משתמשים במצרכים בסיסיים זולים, אבל הן טעימות מאוד. בכל סיר פלא היו נכנסות שמונה עוגיות, ומהמתכון יוצאות כ- 24 עוגיות, בשלושה סבבים.

המצרכים:

1 כוס שמן

1 כוס סוכר

3 כוסות קמח

אופן ההכנה:

מערבבים את כל המצרכים לעיסת בצק אחידה. קורצים עיגולים, ומכדררים אותם. ניתן לקשט כל אחד במסמר ציפורן או שקד. אופים בתנור שחומם מראש ל-160 מעלות למשך כעשרים דקות, עד שהעוגיות נראות מבוקעות.

הזוית האישית

רוני הנכדה המתעדת: נהניתי בתוכנית הקשר הרב דורי, למדתי המון על סבתא ועל המשפחה, למדתי דברים על סבא ועל אחיותיה ואחיה של סבתא. אני מאחלת שיהיה לנו עוד המון סיפורים מעניינים.