מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לצמוח עם המדינה

סבא ואני עושים שטויות בחנות ספות
כמו נכדתי עלמה בכיתה ה' אני בן 9
שמעון אוחיון מביא טעימה מהשינויים התקופתיים והצמיחה של המדינה

סבא שמעון מספר על  שרשי משפחתו

קוראים לי שמעון אוחיון, קראו לי בשם זה מאחר והוריי אנשים דתיים ונקראתי על שם רבי שמעון בר יוחאי התנא הקדוש שכתב את ספר הזוהר.

ההורים שלי עלו ארצה בשנת 1950 ממרוקו אשר נמצאת בצפון אפריקה. אימא שלי נקראה בשם – זוהרה. אבא שלי נקרא בשם – ציון, על שם ארץ ישראל.

החיים במושב זרועה

כאשר ההורים עלו ממרוקו, הם עלו עם ארבעה ילדים: אחיותיי – רובי, עליזה ואחיי – מאיר ומכלוף. אני נולדתי בארץ ישראל, אחרי נולדו שרה,יוסף, יעקב ורפאל בן הזקונים. הם התיישבוֻֻ, במושב זרועההיישוב הוקם על ידי עולים ממרוקו בשנת 1953, בתחילה נקרא: "שובל 11". זְרוּעָה  הוא מושב דתי בנגב ליד העיר נתיבות, סמוך לרצועת עזה.

בתחילה לא היו בתים אלא סוג של אוהלים שנקראו בדון…  גודל של חדר שינה כ – 4*3 מ' ללא שירותים וללא מטבח וגם ללא רצפה רק חול וחול. בבדון הזה נולדתי ע"י מיילדת מסורתית (כבלה כך נקראת מיילדת בערבית). אמי סיפרה לי שנולדתי בהיר מאוד, שיער בהיר ושמנמן. המיילדת שלי אמרה לכולם שאני הילד שלה כי אני הכי יפה.

לאחר שנה או שנתיים בנו בתים לכולם, הזיכרון שלי מה"בדון" דומה למחסן קרוע הנמצא בחלק האחורי של הבית. גם הבית שנבנה זה לא היה שיא השכלול ולא פינוק, רצפה ללא אריחים, אלא יציקת בטון, שירותים מחוץ לבית – "בול קליעה" כמו בצבא, מטבח ללא ארונות ומקלחת ללא דוש, את המים מחממים ושופכים לקערה.

במושב כל העולים עסקו בחקלאות. אני זוכר מגיל מאוד צעיר את כל האחים עוזרים בבית בעבודות המשק. אני זוכר את השקיית השדות, את איסוף הירקות והעברתם למרכז המושב, שם הם נארזו ונשלחו ל"תנובה". במשק היו לנו גם כבשים, עיזים, לול תרנגולות וכן סוס ועגלה אשר שימשו כרכב הסעה והובלת ירקות.

נשאלתי במה היינו משחקים?

בזמנו לא היתה טלויזיה, לא "טיק טוק", "אינסטגרם" לא "אייפונים" וגם לא טלפון קווי. לכן כל המשחקים היו חברתיים, זאת אומרת, היינו מחוץ לבית והמצאנו משחקים יחד בחוץ.

המושב שלנו היה מושב דתי, ושמרו על אורח חיים דתי ומסורתי. הם לבשו בגדים מסורתיים משולבים עם בגדים מקומיים. אנחנו לבשנו בגדי שנות ה – 50, חאקי ובגדים מרשת "אתא.".  כמו כן כל הדיירים שהיו עולים ממרוקו, השיח היה משולב ערבית ועברית. העולים ממרוקו היו דתיים, לכן היה נהוג במושב לחיות על פי מסורת ישראל ולשמור ולקיים את מצוות שמירת השבתות והחגים. במרכז המושב היה בית כנסת גדול, כך זה זכור לי כילד.

אני זוכר את בית הספר האזורי עם הסעות, אני זוכר את שמותיהם "בית הגדי" ו"מעגלים". באמצע כיתה ד' עזבנו את המושב ועברנו לגור ב"יפו".

זהו סיפור נוסף של חלק ב' בילדות מגיל תשע …….

 מנגן ושר – אני מאושר

תמונה 1

 

הזוית האישית

שמעון אוחיון: החוויה שלי זה לגדול עם הבת שלי והנכדה מחדש. השלמה הורית לבת דרך הנכדה. אני מאחל לה שהחוויות שהיא קיבלה וחוותה עם הסבים וההורים ינחו אותה וילמדו אותה בהמשך דרכה.

עלמה: החוויה שלי היא שהכרתי יותר ולמדתי יותר על סבא שלי. שיחקנו במשחקים כייפים ולמדתי שגם מבוגרים יכולים לשחק עם ילדים. למדתי על סיפורי הילדות של סבא שמעון.

סבא, אני מאחלת לך שתמשיך להיות שמח ותמשיך להכין לי קציצות של סבא.

מילון

רבי שמעון בן יוחאי
רבי שמעון בן יוחי (גם רבי שמעון, ר"ש, בן יוחי, או בקיצור רשב"י; בספרות הזוהר מכונה בר יוֹחאי[4] או בוצינא קדישא[5]) היה תנא בן הדור הרביעי שפעל במאה ה-2, תלמידו של רבי עקיבא.

בדון
המילה בדון הוא סוג של אוהל, בו ישנו כל המשפחה יחד.

זְרוּעָה
זְרוּעָה הוא מושב דתי בנגב הצפון-מערבי בסמוך לעיר נתיבות ובסמוך לרצועת עזה, חלק מישובי מהמועצה האזורית שדות נגב. היישוב הוקם על ידי עולים ממרוקו בשנת 1953, ונקרא בתחילה "שובל 11"[3]. מקור שמו בתנ"ך ”זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ... לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה” (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני זוכר מגיל מאוד קטן כולנו האחים עזרנו בבית בעבודות המשק“

הקשר הרב דורי