מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה אביב פורת, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי מירה פורת. מסבתא שמעתי את סיפוריה ויחד תיעדנו אותם.

אני וסבתא מירה בלימוד משותף בחברת הכלב טומי

סבתא מירה מספרת על המשפחה המורחבת – נצר לשושלת חסידית מפורסמת

מוצאם של שני הוריי הוא מאוקראינה שברוסיה. מהצד של סבא רבא שלך, יהושע (שוניה) קזנצ'י,  יש שושלת של רבנים חסידיים[1] שמתועדת אחורה עד המאה ה-18 וכוללת גם את הבעל שם טוב.[2]  שמות חוזרים במשפחה במשך דורות הם תזכורת לשושלת החסידית הזו: יוסף, יהושע, מרים, והדסה-הוֹדְל (קרויה גם: אָדֶל, בתו של הבעל שם טוב וסבתו של רבי נחמן מברסלב)[3]. את, אלה,  קרויה על שם סבתא רבתא שלך – אולה. ואני קרויה על שם סבתא שלי – מרים.

מהדור של סבא רבא יהושע (שׁוּנֽיׇה) וסבתא רבתא אולה קזנצ'י אנחנו חילוניים (לא שומרי מצוות), אבל ממשיכים לספר את הסיפורים המיוחדים של אבות משפחתנו. סבא רבא וסבתא רבתא החליטו להיות ציונים וסוציאליסטים. ציונים – כי הם רצו להגיע לפלשתינה (ישראל) ולבנות ליהודים מדינה, וסוציאליסטים, כי האמינו שאנשים צריכים להיות שווים יותר מבחינה כלכלית וחברתית.

סבא רבא יהושע (שׁוּנֽיׇה) בכלל היה אמור להיות רב, כמו אבותיו לפניו. הוא היה עילוי בתורה. לאחר מכן, הוא למד משפטים, ועוד בתקופה של נוּמֶרוּס קְלׇאוּזוּס (כשקיבלו מספר קטן מאוד של יהודים ללימודים), אבל הוא בחר להיות ציוני וסוציאליסט. עבד כפועל ב"תנובה" וכיושב ראש ועד העובדים, תפקיד שמילא בהתנדבות. הוא היה מסיים יום עבודה קשה ומקבל בבית פועלים שפנו אליו עם בעיותיהם המקצועיות והאישיות. כך היה יושב במשך שעות, כשרגל אחת מקופלת תחת השנייה, מקשיב ומייעץ. הוא היה הראשון בארץ שהציע להגן על אנשים מפיטורים, ולתת להם קצת שעות עבודה שתרמו חבריהם. בשבת בבוקר היה יושב ומקשיב לקטעי חזנות ברדיו. מי יודע: אולי היו אלו שעות הגעגועים שלו למשפחה, שנשארה ברוסיה.

סבתא רבתא אולה (אלקה) לבית וקסלר הייתה אשת חיל אמיתית. קטנה, מהירה בתנועה, במחשבה, בתגובה. היא גם התחילה לעבוד כפועלת: עבדה בסלילת כבישים ובבית חרושת, לאחר מכן הייתה חברת עירייה בהתנדבות, ולבסוף עבדה במשרד הביטחון בדברים שלא כותבים עליהם בעבודה לבית ספר. תשאלי קצת את אבא שלך והוא יספר לך את מה שאנחנו יודעים.

הבית של סבא רבא וסבתא רבתא היה בית מלא אהבה. הם לא דיברו על אהבה כמו היום: "כמה אני אוהב אותך" עם אימוג'י של לבבות. הם פעלו באהבה:

אהבה זה לזו ולבנות – האהבה שלך היא סיפור רומנטי מאוד. אספר לך בהמשך.

אהבה לבני אדם בכלל – שניהם עזרו להרבה אנשים לצאת מצרות ולשפר את חייהם, גם בעבודות שלהם וגם בפעילות מפלגתית.

אהבה למדינה –  שניהם ממייסדי המדינה. מבין חבריהם הטובים היו ראשי ממשלה, נשיאים, אנשי ביטחון: דוד בן גוריון ומשה שרת, הנשיא בן צבי הנשיא נבון, שמעון פרס ועוד.

אנשים שהם הכירו כשכולם היו צעירים ושהיו שותפים לאהבה לישראל ולרצון לבנות אותה ולחזק אותה.

הם אף פעם לא היו עשירים. ההיפך: כשהגיעו לפלשתינה, הם סבלו מרעב, מאבטלה, ממלחמה. גרו באוהלים על שפת הים. אבל אני יודעת שהם היו מאושרים, ומצאו סיפוק רב בכל מה שעשו. גם ידעו לשמוח בדברים קטנים גם בזמנים קשים: שיר יפה, הצגה, ארוחה צנועה עם חברים.

 

הייתי בת אמצעית מבין שלוש:

הבכורה, עזה ז"ל שהייתה נשואה לארנון ז"ל הייתה מחנכת ומורה לספרות, היסטוריה ותנ"ך שגרה בקיבוץ צרעה. הייתה מבוגרת ממני בשמונה שנים, וגידלה אותי כמו אם שנייה. היא נפטרה מסיבוך של מחלה קשה בה הייתה חולה.

את הצעירה, יוספה, את מכירה היטב. היא למדה מקרא (תנ"ך) באוניברסיטה ועבדה בבנק במשך שנים רבות. היא צעירה ממני בחמש שנים, וגם אני הייתי כמו אמא שנייה בשבילה.

 

הייתי ועודני חברה טובה של האחיות שלי וילדיהן. בבית שלנו, שהיה עני במושגים של היום, היה עושר תרבותי ורוחני, והרבה שמחה. גדלנו בידיעה, שבלילה אולי נחלוק חדר עם מישהו שלא היה לו איפה להיות באותו לילה. למשל, פליטי שואה שהגיעו לישראל. בחורים שהגיעו להילחם על מדינת ישראל.

לעזה יש שלושה בנים:

אמוץ שהוא יזם הייטק בארה"ב, וממפתחי הבינה המלאכותית שכולם מכירים כ"אלקסה".  אסף שכל חייו קשורים למים: היה שחיין, מפקד ספינה בחיל הים וכיום – האחראי על ענף השחייה בישראל.

ואהוד – שעובד במכון סאלד, מתרגם ספרים, ולומד באוניברסיטה תואר שני בתחום שהוא מאוד אוהב – מדע בדיוני.

ליוספה – שלושה ילדים: שי שהוא טייס, רם ז"ל, שהיה צלם במאי ועורך סרטים והיה אמן בכל מה שעשה. ולי, שעובדת במוזיאון "אנו" בחקר תרבות האוכל היהודית, ועורכת ספרים.

לי, סבתך, יש כידוע בת ובן: שונית, שהיא דוקטור לספרות יפנית, מתרגמת ואימא של איל. ורון, אביך, שהיה ילד שובב מאוד, למד תחומים שהוא אוהב: ארכיאולוגיה וחינוך, רפואה סינית והכנת קוקטיילים ועובד כיזם בתחום שהוא אהבת חייו: הייטק (מחשבים). האבא של שונית ורון הוא סבא מיכאל ז"ל, שהכרת. הוא נולד בפרבר של פתח תקווה ששמו: נווה עוז. סביב הבית שלו היו פרדסים. הוא היה מנהל עבודה בחברת חשמל.

נוסעים בעקבות האהבה

אחד התנאים היה שהם לא ירדו מהרכבת עד שיצאו מרוסיה. רוסיה הייתה ענקית, והם נסעו שבועות ברכבת מהקצה שהיה סיביר לקצה השני. כשהרכבת הגיעה לקייב, היא עצרה לזמן קצר, ולרכבת עלה הרב יוסף קזנצ'י, אבא של שוניה וערך להם טקס נישואים ברכבת עצמה, כדי שיעלו כזוג נשוי לארץ.

אולה ושוניה הצעירים וברקע – הרב יוסף קזנצ'י, אבא של שוניה.

הכלה לבשה שמלה בצבע בורדו (כי זה מה שהביאו לה), היא קיבלה כנדוניה (מתנה ממשפחת החתן) זוג פמוטים קטנים, שאפשר לשאת בתיק – וסיכה, שבה קידש אותה החתן במקום בטבעת.

תמונת סבתא רבתא אולה תחת תמונת סבא רבא שוניה – והפמוטים

החברים הקרובים של סבא רבא יהושע וסבתא רבתא אולה

אני רוצה לספר עוד קצת על החברים הטובים של סבא רבא וסבתא רבתא שלך. בעיניהם, אלו היו אנשים קרובים מאוד, שעברו דברים ביחד, חלמו על אותם דברים, ופעלו יחד להגשמתם. בעיני הציבור, אלו היו אנשים ידועים מאוד. כשהם התארחו אצלנו בבית, זה לא היה חשוב.

החבר הטוב ביותר של סבא רבא וסבתא רבתא היה דוד בן גוריון[4] ואשתו פולה. זו הייתה היכרות של שנים רבות, וסבתא רבתא אולה הייתה גם מהאנשים שביקרו את בן גוריון עד יום מותו. גם אנחנו ביקרנו אצלם הרבה, ושונית, הדודה שלך, זכתה לקבל מפולה רשות לנגן בפסנתר שלהם, דבר שפולה לא הרשתה גם לילדים שלה. פולה בן גוריון באה לבקר אצלנו כשהייתה עצובה. לא קל להיות אשת ראש ממשלה. סבתא רבתא אולה תמיד ידעה להקשיב ולנחם.

החבר ששיחק אתי הכי הרבה היה משה שרת[5]. הוא שיחק אתי במחבואים. קודם בחן אותי בזיהוי תמונות של אישים חשובים, וכשהצלחתי, הוא פתח לי את דלת הזכוכית לגינה ושיחקנו במחבואים.

חברים נוספים ויקרים היו יצחק בן צבי[6], יצחק נבון[7] ואפירה רעייתו, ושמעון פרס[8], שגם השתתף בימי ההולדת של סבתא רבתא אולה ודיבר עליה מאוד יפה בהלוויה שלה. היא הכירה אותו כשהיה בן שבע עשרה ושניהם נסעו יחד כצירים (נציגים) לקונגרס הציוני בבאזל[9] אחרי מלחמת העולם השנייה.

חוץ מחברים אלה, היו לסבא רבא וסבתא רבתא הרבה חברים שהם הכירו במהלך פעילותם החברתית והפוליטית.

 

שמעון פרס וסבתא רבתא אולה במסיבת יום הולדת 90 של סבתא אולה שנערכה לה בהפתעה בעיריית תל אביב.

הבית על שם סבא רבא שוניה

ברמת אביב בתל אביב היה במשך שנים רבות בית תרבות שהקימה ההסתדרות על שמו ולזכרו של סבא רבא שוניה, והתושבים הכירו אותו כ"בית קזנצ'י". כעת העיריה מאפשרת לגן לא רישמי של חב"ד לפעול שם, ואנשים לא יכולים יותר לבוא לספריה, לשמוע הרצאות או לרקוד. זה חבל, אבל אנחנו זוכרים את הרגעים הטובים של הבית. למשל

 

ילדותי עד גיל 18

הפגישה שלא אשכח לעולם

בילדותי, גרנו בדירה שכורה ברחוב גוש חלב בתל אביב, בקרבת דיזנגוף פינת ארלוזורוב. היינו שתי משפחות שגרו בדירת שני חדרים. לכל משפחה היה חדר אחד, במטבח ובמקלחת המשותפים השתמשו לפי תור. גם השירותים היו משותפים. המדפים בארונות המטבח חולקו חצי-חצי וכך גם מדפי המקרר.

המשפחה שלי מנתה ארבעה אנשים: סבא רבא שוניה, סבתא רבתא אולה, עזה אחותי הבכורה ואני. במרכז החדר ניצב שולחן וסביבו – כיסאות. לא היו לנו מיטות. ישנו על מיזרונים, שבשעות היום הונחו זה על זה בפינת החדר. כל ערב התאספו חברים בחדרון המשפחתי וסבתא רבתא אולה הצליחה להגיש כיבוד צנוע ממעט האוכל שהיה לנו. זה היה כיבוד רוסי מאוד: פרוסות דג מלוח וחתיכות תפוח אדמה מבושל. העיקר הייתה השיחה שמסביב לשולחן ותחושת הלכידות והחברות בין האנשים.

כשסבתא רבתא אולה נכנסה להיריון עם הילדה השלישית (יוספה), עברו השכנים מהחדר שלידינו לדירה אחרת, ואנחנו קיבלנו לרשותנו גם את החדר השני. פתאום הרגשנו מאוד עשירים, שחיים ברווחה: מטבח שלם לרשותינו, אמבטיה לשירותנו, חדר נפרד לבנות. הימים היו ימי עלייתם ארצה של ניצולי השואה, לאחר מלחמת העולם השנייה ותחילת מלחמת העצמאות. הסוכנות היהודית ביקשה ממי שיכול – לקבל הביתה ניצולי שואה שלא הייתה להם משפחה או מקום מגורים.

אנחנו, שהרגשנו פתאום עשירים כל כך, קיבלנו לביתנו את גוּטָה, בחורה צעירה, ניצולת שואה ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ ואת מחנה העקורים בקפריסין.[10] לפתע היינו ארבע בנות בחדר: יוספה שהייתה תינוקת, אני שהייתי בת חמש וחצי בערך, עזה שהייתה בת שלוש עשרה וחצי וגוּטָה שהייתה כבת עשרים, קטנה, רזה ושברירית. לא להאמין שהצליחה לשרוד את מה ששרדה.גוּטָה ועזה היו חברות טובות, שוחחו וצחקו, כאילו לא הייתה שואה בעולם.

יחד עם גוּטָה הגיע זאב, החבר שלה, גם הוא שורד שואה, מהילדים שהציל חסיד עולם אוסקר שינדלר.[11] זאב, שהיה חביב ומצחיק מאוד, גוייס מיד להגנה ולאחר מכן לצבא. באחת מהחופשות שלו מהלחימה ערכנו להם חתונה שמחה מאוד.

לסיפור הזה יש המשך מעניין. כעבור שנים, שוב היה צורך לקחת הביתה ילדים מעלייה מפולין, ואנחנו קיבלנו הביתה למספר חודשים נערה בשם שולמית. גם כשעלו הוריה מפולין, הקשר עם שולמית נשמר.

בביתנו היה נהוג לערוך "סדר יום העצמאות" עם מעין הגדה לחג שנקראה: "מקראי חג". כבר גרנו ברחוב קלונימוס בדירה גדולה יחסית לחדרון המשפחתי ברחוב גוש חלב, ובסלון היה שולחן אוכל גדול מקושט על טהרת הכחול-לבן: מפה לבנה עם שני סרטים כחולים, נרות כחולים, דגלוני ישראל. באחד מחגי העצמאות הזמנו את גוּטָה וזאב וילדיהם, ואת שולמית והוריה. גוּטָה וזאב כבר היו בסלון, כשהדלת נפתחה ונכנסו שלומית והוריה.

לפתע נשמעה צעקה, וקולות בכי. התברר שגוּטָה ואמא של שולמית גרו בשכנות באותו רחוב ובאותה עיר בפולין, וכל אחת מהן חשבה שהיא היחידה שנצלה, ושכל מי הכירה – מת. אני עדיין בוכה כשאני נזכרת בפגישה ביניהם. שומעת באוזניים את הצעקה. [12]

פעם, כשחתיכת קרח הייתה כמו קרטיב או ארטיק

בדירה ברחוב גוש חלב, שהייתה הדירה בה נולדתי לא היה מקרר עם מקפיא, כפי שרגילים כיום. היה ארגז קרח. כלומר: זה היה ארגז איחסון, שבשביל לקרר אותו, הניחו בו חתיכה גדולה של קרח, ששמרה על טריות המוצרים, עד שנמסה ונזלה לתוך מגירה תחתונה מתחת למקרר. היה איש שמקצועו היה להביא בעגלה קרח לכל רחוב. בעגלה היה ארגז ששמר את הקרח קר. כשהגיע האיש לרחוב שלנו, למשל, היה מצלצל בפעמון יד, שולף את הקרח במכשיר שנראה כצבת גדולה פתוחה, וחותך את הבלוק לשניים. הוא היה מניח את חתיכות הקרח הגדולות בשקים, כדי שאפשר יהיה להעלות אותן לבתים.

היום – יש בבתים מכשיר שמכין סודה, ובסופרמרקט אפשר לקנות גלידות בכל מיני טעמים וקרטיבים על בסיס קרח, אבל אז חתיכות שנשרו מהבלוק כשהאיש חתך אותו, היו הקרטיב שלנו. הם היו פינוק גדול.

 

 

הרועה הקטנה מרחוב קלונימוס

"סַשְׁקָה הגדול" ו"סַשְׁקָה הקטן"[13] היו חיילים יהודים בצבא הרוסי. "הגדול" היה גבוה ורחב וגם קצין בדרגה גבוהה), ו"הקטן" היה נמוך מאוד. הם הגיעו במיוחד ב-1947, להתגייס לצבא הישראלי שהתגבש לקראת הקמת המדינה ומלחמת השחרור. סבתא רבתא אולה וסבא רבא שוניה קלטו אותם והיו להם כמשפחה, והדירה ברחוב גוש חלב הפכה בית להם ולחבריהם.

חלפו שנים, עברנו לדירה ברחוב קלונימוס (זו שיוספה גרה בה כיום) והנה, הגיע זמן לחגוג לי בת מצווה. שני הסַשְׁקָה הפתיעו את כולנו במתנה מקורית מאוד: הם הביאו מהנגב כבשה קטנה צעירה מאוד. קבלתי את המתנה בשמחה. סבתא רבתא אולה הקצתה לכבשה מקום במרפסת המטבח הקטנה, שגודלה היה כמטר וחצי אורך ומטר רוחב. לא נותר אלא למצוא לכבשה שטח מרעה ואני בחרתי לה מקומות טובים מאוד ללחוך עשב, משני צידי הבית : המקום שבו נבנו אחר כך בתים, ובחצר השטח של תנועת "מחנות העולים". נדמה לי, שזו הכבשה היחידה שאי פעם רעתה ברחובות תל אביב. לימים, כשגדלה הכבשה ומילאה כמעט את המרפסת, ביקשתי משני הסַשְׁקָה להחזיר אותה להוריה. הם הסכימו בנדיבות רבה. בדיעבד, כשגדלתי, התחלתי לפקפק בכך שהכבשה היקרה שלי באמת חזרה למשפחתה שבנגב.

שבת בבוקר יום יפה

בכל שבת בבוקר היה ממלא את הבית ניחוח של חביתה טעימה, לאחר שעה ארוכה בה נשמעו מהמטבח קולות של טריפת ביצים במזלג. זה היה האות לזמן הכיף של שבת, זמן ה"ביחד" של המשפחה. סבא רבא שוניה (אבא שלי) היה עסוק כל השבוע, יצא מוקדם בבוקר לעבודה וחזר לפגישות בבית עם עובדים שנזקקו לעזרתו. בשבתות הוא הכין לנו חביתה מכל הלב. כשהחביתות היו מוכנות, התיישבנו סביב השולחן במטבח: ההורים, עזה אחותי הבכורה, יוספה אחותי שהייתה צעירה מאוד – ואני. גם אם הייתי מנסה, לא הייתי יכולה להכין לך חביתה כזו, כי היא הייתה מתובלת באהבה רבה ובשיחה מרתקת. דיברנו על תנ"ך, על היסטוריה, על פוליטיקה. נהניתי מאוד לשמוע את עזה מתווכחת אתו, את סבתא רבתא אולה שדיברה בהתלהבות על פוליטיקה. סבא הקשיב רוב קשב לכולם. הוא לא דיבר הרבה, אבל מכיוון שהיה חכם וידען גדול, נהניתי מכל מילה שאמר. אני הייתי עדיין צעירה ובעיקר הקשבתי וספגתי הרבה. למשל, את הביקורת שהייתה לסבא רבא על הסופרים שכתבו את ההיסטוריה של בית דוד והתייחסו בחוסר כבוד לשאול המלך. באשר לנביא מרשים, הדעות סביב השולחן נחלקו בין ישעיהו וירמיהו. הארוחה התארכה והתארכה. מי היה מאמין שאפשר לשוחח כל כך הרבה סביב חביתה בצלחת. ואולי זו לא הייתה החביתה, אלא החברה הנעימה. פשוט אהבנו להיות יחד. כשסיימנו את השיחה, עברנו לסלון בו ההורים ישנו במיטה נפתחת, שקיפלו לאחר השינה. ישבנו והקשבנו לתוכנית רדיו של קטעי חזנות. לאחר מכן, עזה הלכה ברגל עד יפו, להדריך בתנועה, ואני הלכתי לפעולה שלי כחניכה בקן צפון, שהיה ממוקם בפינת הרחובות ארלוזורוב ואדם הכהן.

משחק מילדותי, חוויה משותפת עם הנכדה אלה

בילדותי, לא שיחקו הרבה בבית. רוב המשחקים היו "משחקי חוץ":

·       משחק מורׇה ותלמידים – אני הייתי המורה וילדי הבניין היו תלמידים. הקיר החיצוני של המרפסת היה הלוח, מתחת לחבלי הכביסה. כשהילדים האחרים לא היו פנויים לשחק אתי, פשוט העמדתי פנים שישנה מולי כתה בלתי נראית.

·       קפיצה בחבל

·       קלאס

·       חנות מכולת – הבאנו עטיפות ריקות של מוצרים מהבית, הצבנו על קרש והעמדנו פנים של "מוכר" ו"קונים".

·       מחבואים

·       עֲמֹדוּ – ילד שנבחר זורק כדור או רץ ונוגע בקיר ביד. חבורת הילדים עומדת במרחק מסוים לאורך קו. ברגע שהכדור פוגע בקיר או היד נוגעת בקיר הוא צועק: "עֲמֹדוּ!" וכל הילדים שרצו מהקו אליו קופאים במקומם ב"פּוֹזָה" (תנוחה מצחיקה) וחוזר חליליה. הראשון שמגיע לקיר הופך להיות המנהל הבא של המשחק.

·       מקלות – שלושה או שבעה מקלות, שקופצים ביניהם, ואז מרחיבים את הפער ביניהם אותם. בסוף, נשארים הילדים שקופצים הכי רחוק.

·       המלך (דוד) אמר – ילד מחלק הוראות, בדרך מצחיקות, ואסור להתבלבל ולציית להוראה שאין לה ההקדמה: "המלך אמר" או "המלך דוד אמר".

בתוך הבית שיחקו:

·       בבובות (בגיל צעיר יותר),

·       "שבץ נא" (יצירת מילים),

·       "צוללות" (אז המשחק נקרא: "אניות"),

·       "ארץ-עיר"

·      "רביעיות", משחק שמטרתו איסוף של סדרות קלפים, כשבכל סדרת קלפים נושאית כזו ארבעה קלפים. קראנו לזה: "סֶרְיׇה". ה"רביעיות: שלנו היו בעיקר חינוכיות ולימודיות: סופרי ישראל, נופי ישראל, אישים וכדומה.

 

רביעיית סופרים (ארכיון מרגלית עקביא)

רביעיית גיבורי התנ"ך (ארכיון מרגלית עקביא)

מכיוון שהיום ילדים לא כל כך משחקים ברביעיות, בחרתי לשחק עם אלה ברביעייה "כיפית" שדודה יוספה שמרה אצלה מתקופת ילדותם של ילדיה. הרביעייה נקראת "פנטו" ובכל התמונות מופיע הפנטומימאי חנוך רוזן כשהוא מגלם את כל הדמויות מכל הנושאים.

במקום הראשון בחשיבות בבית – חינוך טוב וערכי לבנות

הוריי רשמו את שלוש הבנות לגן ולבית הספר של "זרם העובדים". אלו היו מוסדות חינוך שבהם למדו ילדים ששני הוריהם עבדו, והם חינכו ברוח ערכי תנועת העבודה: לימוד ועבודה. בית הספר נקרא: "בית חינוך בצפון לילדי עובדים על שם א.ד. גורדון"[14].

לבית הספר הייתה מסורת, שכל כיתה עובדת יום בשבוע בשדה, בהחזקת הבניין, בנגרות, בחדר האוכל או בספרייה. כל התלמידים אכלו כל יום ארוחת צהריים חמה בבית הספר וגם היו שותפים להכנתה, לסידור חדר האוכל ועריכת השולחנות, להגשת האוכל ולרחיצת הכלים.

הטקסים בבית הספר היו נפלאים, כי הם שולבו בנושא של עבודת האדמה. בשבועות, למשל, הבאנו ביכורים מגידולי השדה של בית הספר, ואחד התלמידים גילם את הכהן הגדול של בית המקדש, שמקבל אותם. בית הספר חינך לחברות טובה, לאחריות הדדית, לערכי עבודה אהבת הארץ. היו לי שם חברים טובים, שגם פגשתי אחר הצהריים בסניף התנועה, שהיה כמו בית שני.

ובמקום הראשון בחיים שלי – תנועת הנוער!

המקום אליו הלכתי כמעט כל יום מכיתה ד' ועד סוף כיתה י"ב היה קן (סניף) צפון של התנועה המאוחדת בתל-אביב. אפילו אחרי סדר פסח עם המשפחה, היינו נפגשים בתנועה, ושנה אחת החלטנו לערוך בתנועה "סדר שלאחר הסדר": כתבנו הגדה לעצמנו, שיכפלנו במספר עותקים, ערכנו שולחנות והבאנו אוכל. זה היה הסדר שלנו והוא היה נחמד ומרגש.

סמל התנועה המאוחדת

היינו קבוצה מאוד מגובשת ויחד ערכנו פעולות (מפגשים) נפלאות וקבלות שבת, יצאנו לטיולים ולמחנות עבודה בקיבוצים (עזרה בקטיף וכדומה). המדריכים שלנו היו אנשים מרשימים מאוד: נועה אשכול (הבת של ראש הממשלה לוי אשכול, וגם רקדנית וכוריאוגרפית), רן שחורי (לימים מבקר אמנות) ומוקי צור (היסטוריון של התנועה הקיבוצית). לכן, גם הפעולות שלנו היו מאוד מיוחדות ושונות מהרגיל. אני זוכרת, למשל, פעולה שלמה שהוקדשה לשרה בֶּרְנׇר, שחקנית יהודיה שנודעה בסצנות המוות הדרמטיות שלה.  יחד עם רן שחורי הלכנו לתערוכות אמנות.

אחת מהבנות, חנה, גרה ממש מול הקן. מכיוון שלא היו אז טלפונים בבתים ואי אפשר היה לטלפן ולהודיע, אימא שלה כבר הייתה מתורגלת. מי שאיחר לפעולה, היה קורא לה: "אימא של חנה, לאן הלכו כולם?" והיא הייתה יוצאת למרפסת בקומה הראשונה ועונה.

יצאתי לטייל, ובגיל שלוש עשרה פגשתי את סבא מיכאל

באחד מטיולי התנועה שנקרא: "טיול מים לים", ובו הלכנו לאורך מסלול מהים התיכון לים כנרת, פגשנו חברים מקינים אחרים, כולל קן פתח תקווה. באותו קן היה בחור צעיר בן 14, גבוה, עם עיניים כחולות. חתיך. הוא כתב על הידיים את הכתובות של כל הבנות שמצאו חן בעיניו, ובסוף נשארה רק אחת שהפכה לחברה שלו ואחר כך – לאשתו. זה היה סבא שלך, מיכאל. בכתה י"א-י"ב עברתי ללמוד בסמינר למורות, כי רציתי להיות מורה. סבא התגייס לצבא בגיל 18. התחתנו כשהייתי כמעט בת 19 והוא – בן 20, בשירות חובה. חלק מחברינו לתנועה הלכו לגור בקיבוץ כמו שתכננו, אבל אני נאלצתי לוותר, כי בתנועה הציבו לי תנאי: ללכת לקיבוץ ולפרוש מלימודי הוראה – או לעזוב. החלום להיות מורה היה חזק יותר מכל, ולא הייתי מוכנה לוותר עליו.

בגרות

החתונה הלא מצולמת, אבל מאוד קיימת

כאמור, נישאתי לסבא מיכאל עוד לפני שמלאו לי 19, בין שנה ראשונה לשנייה בסמינר למורות לוינסקי. כאן אני צריכה להסביר משהו שנשמע היום קצת מוזר: את שתי הכיתות האחרונות בבית הספר התיכון (י"א-י"ב) כבר למדתי בסמינר. היה סידור כזה, בגלל שנוצר מחסור במורים. לכן, נוספו לי עוד שנתיים לימודים מגמר התיכון (שנתיים של לימודי הוראה), והגיוס חיכה בינתיים. כשנפטר אבא שלי, סבא רבא שוניה שלך, הייתי עצובה הרגשתי בודדה. סבא מיכאל (סבא שלך), שהיה עדיין בשירות חובה בצבא, בא הרבה לבקר אותי וניחם אותי מאוד. מחברים של שנים רבות הפכנו קרובים עוד יותר, מבחינת ההרגשה. אז החלטנו להתחתן.

אף פעם לא הייתי ילדה שחלמה להתחתן. תפרו לי שמלה פשוטה, והלכתי למספרה, אבל כשחזרתי הבייתה, הבטתי במראה ונבהלתי מהתסרוקת הנפוחה שצמחה לי על הראש. ומהר מהר חפפתי ראש. וכך, הלכתי לחופה, בתסרוקת רגילה, וללא איפור. סבא קיבל חופשה קצרה מהצבא. חברות של סבתא רבתא אולה הכינו את הכיבוד: אפו עוגות, הביאו פירות מ"תנובה" ושטפו אותם, ערכו את השולחנות וחלק מהאורחים הביאו בקבוק יין. אין כמעט תמונות מהחתונה. ארנון, שהיה נשוי לעזה אחותי, היה אמור לצלם, אבל בנם הבכור אושפז בבית חולים לניתוח, והוא נסע אתו. אמוץ בסדר גמור, והתמונות ממילא לא היו החלק החשוב בחתונה. בדיעבד, כשאני חושבת על זה, ירשתי מהוריי את הנטייה לחתונה שונה, אבל בניגוד אליהם, שהתחתנו בדרך משומקום אל הלא-נודע, ונפרדו מכל אהוביהם בתחנת רכבת, אני התחתנתי מוקפת באהוביי, במדינה שנולדה כשהייתי בת 6. המדינה שלנו.

חיי משפחה

תמיד גרנו בתל אביב, בדירות קטנות שאוכלסו בצעירים, נשואים ורווקים: ברמת אביב, מעוז אביב ובהדר יוסף. סבא מיכאל עבר בדואר ולאחר מכן בחברת חשמל, ואני תמיד הייתי מורה. הגשמתי את חלומי.

כששונית דודתך נולדה עדיין לא מלאו לי 22, ובדיוק סיימתי את שנת ההוראה הראשונה. שונית נולדה ב"חופש הגדול", בדיוק ביום בו קבעתי עם תלמידיי (הכיתה הראשונה שלימדתי) מפגש לימודים לקראת ה"סקר" (שהיה מבחן שבדק הישגים לימודיים). לא היו לאנשים אז טלפונים בבית, ולא יכולתי להודיע להם שלא יבואו.

למעשה, בכלל לא ידעתי שאני עומדת ללדת. פשוט, כאבה לי הבטן. אימא שלי הסבירה לי, שיש לי כנראה צירים, ואמרה: "חכי לי בבית שלי. אני הולכת עכשיו לישיבה. כשאסיים, אבוא לקחת אותך לבית החולים". כזו היא הייתה. אשה עסוקה.

לפיכך התלמידים הגיעו מפלורנטין שבדרום לדלת הדירה ברחוב בלום ברמת אביב בצפון תל אביב ומצאו פתק על הדלת, שהשארתי לסבא מיכאל: יש לי כאבים. כנראה שאלה צירים. כשאמא שלי תתפנה, היא תיקח אותי לבית חולים ליולדות בקריה. אז הם נסעו באוטובוס לבית החולים, וליד בית החולים קנו זר פרחים שהתאים לבן או בת (לא ידעו מה מין הילוד), וצירפו ברכה חמודה ולאחר הלידה השומר הביא לי את הזר.

אבא שלך, רון, כמעט נולד על גשר הירקון. אז כבר היה לי רישיון ונהגתי ברכב ישן ולא מאוד מוצלח, שבחר להתקלקל על הגשר, כשהייתי בדרך לבית החולים. שוטר שהגיע, דחף את הרכב לשולי הגשר, ואמר: "אל תזוזי מהאוטו, עד שלא יבוא מישהו לקחת אותו". השוטר החרוץ – אולי אפילו קצת כפייתי – התנהג אליי כאל אסירה מסוכנת והלך איתי (ברגל!) לתחנת הדלק הסמוכה, כדי שאטלפן לסבא. הוא כבר יצא מחברת חשמל. אם כך, איך קיבל הפעם סבא מיכאל את ההודעה? מחבר לעבודה בחברת חשמל, שמצא אותי עומדת, עם צירי לידה, על הגשר, ליד האוטו ובהשגחת השוטר. החבר עצר והבטיח לשוטר שהוא יהיה אחראי לרכב, מה שאפשר לי להיות סופסוף אחראית ללידה בלבד. נסעתי באוטובוס לבית החולים, ונולד תינוק יפה כמו מלאך ושובב עד מאוד. רון ושונית שונים מאוד באופי. היא שקטה, לומדת, אוהבת שפות ואמנות. הוא תמיד היה סקרן וחקרן. את הסקרנות לגלות תיעל ללימודי ארכיאולוגיה. את החקרנות ורוח היוזמה החופשית – למיזמי הייטק פורצי דרך. מחויבות חברתית חש כבר מגיל צעיר. "אימא," ציווה עליי בגיל ארבע, "תארזי לי סנדוויץ'! אני הולך לשמור על תא הטלפון הציבורי."

המשפחה שלי הילדים והנכדים

ארבעת הנכדים שלי מקסימים בעיניי, ואני רווה נחת: איל, בן 23. על אף הקשיים שלו בתנועה ובדיבור, כבר סיים תואר ראשון באמנות (הוא מצייר נפלא) וכעת לומד משפטים. זהר, בכיתה יא', ברוכת כישרונות: שרה, מציירת, מתבוננת עמוק לנפש האדם. אדם, בכיתה ט', מצליח בכל תחום שבו הוא מתעניין: מנגינה בכינור ועד קפוארה, וחדר כושר. ואת, אלה, שכעת לומדת בכיתה ה'. אבא שלך תמיד אומר, שאת רואה הכל, שומעת הכל, ולומדת מכל דבר. הוא צודק!

סבתא והנכדים

המורה מירה

תמיד הייתי המורה מירה. נולדתי מירה, ונולדתי כבר מורה. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד רציתי להיות מורה. בעצם: נכון יהיה לומר שהאמנתי בכל לב שאני מורה. בגיל צעיר מאוד, ארבע או חמש, כבר הלכתי ברחוב כשמאחוריי כיתה דמיונית. כל כך דאגתי לתלמידים הדמיוניים, עד שנהגתי להסתובב וללכת כשפניי לתלמידים הדמיוניים וגבי מופנה לרחוב. למה כל כך רציתי ללמד ולחנך? אולי כי באתי מבית שלימוד וחינוך היו חשובים בו, ורציתי לחלוק את המתנה הזו עם הזולת. באופן טבעי, הלכתי ללמוד בסמינר למורות, והתנסיתי בעבודה מעשית בכמה בתי ספר, כולל זה שאחותי הבכורה לימדה בו. זכיתי ללמוד ממנה, והיא הייתה מורה נפלאה. למדתי גם חינוך מיוחד, שהיה בחיתוליו בישראל, ממש בשלבים הראשונים. תחום לימוד לא נפוץ ולא ברור מאליו.

ויום אחד, לאחר גמר לימודיי בסמינר למורות "לוינסקי", מצאתי את עצמי מול כיתה שהייתה הכיתה הראשונה שלי, כמורה ומחנכת. מאז, מגיל 21 ועד גיל 78 לימדתי מאות תלמידים, בארבע מסגרות חינוכיות, ומכל תלמידיי למדתי הרבה מאוד.

בית הספר "דרויאנוב", היה לבה הפועם של שכונת פלורנטין דאז. השכונה מצויה בדרומה של תל אביב, וגובלת ביפו. השכונה הייתה שכונה של אנשים קשי יום מבחינה כלכלית. הילדים שלימדתי הגיעו מבתים שבהם לא תמיד הייתה ארוחה חמה, ועל בגד חדש רק חלמו. הם הלכו לבית הספר מדירות קטנות וצפופות,  ברחובות שבהם פעלו בתי מלאכה קטנים, אפופי ריח של בד, סבון מכבסות וחלווה. קולות של דפיקה וניסור וריח נסורת ופוליטורה ליוו אותם בבית ובבית הספר. ריח של שמן ודלק ממוסך.  על אף הקושי, הורגש היטב החום האנושי בין אדם לאדם. ניצולי השואה (מסלוניקי וממקומות אחרים), עשו את הבלתי ייאמן ונותרו בעלי חוסן נפשי ותקווה.

מה חשבתי על עבודתי כמורה? לא חשבתי. המטרה שלי הייתה להעשיר את עולמם ולהעניק להם ידע ככל שניתן, משעה לשעה, מיום ליום, משנה לשנה. לשמר בהם את שמחת הילדות. לחזק את הקשר ביניהם, שהיה חזק ממילא, קשר של תמיכה הדדית ונחמה.

ההתחלה הייתה קשה. התחלתי ללמד בבית הספר כשהייתי בת 21. קבלתי לחנך כיתה ז' עם האזהרה שזו "כיתה קשה מאוד". באמת, היה קשה בהתחלה. אפילו רזיתי מאוד ממאמץ ומתח. ואז סבא מיכאל (שכבר היה במילואים) חזר מהצבא ויעץ לי כך: "תשכחי את מה שלמדת בסמינר ואת מה שכתוב במחברת, ותתחילי 'לעשות סדר'. לדרוש דרישות, להעניש על התנהגות בלתי הולמת (למשל, החלפת בגדים בעת שיעור)". בסוף השנה, כשכבר הגעתי להסדר יחסים מניח את הדעת, חזרה המורה שלהם, ואני התחלתי לחנך כיתה ה', אותה לימדתי עד סיום בית הספר, בכיתה ח'. בסופו של דבר, יצא שלימדתי שלושה ילדים מאותה משפחה, לפי הסדר. בכל מחזור – ילד אחר.

הכיתה הזו, שסיימה את לימודיה ב-1967, הפכה ל"כיתה לחיים". אנחנו עד היום נפגשים, כולנו חברים טובים. ה"דבק" בינינו חזק מאוד. ובאמת, עברנו הרבה ביחד. זו הייתה הכיתה שעזרה לי לסדר את המקלט הגדול בבית הספר, שהיה המקלט השכונתי, ולסייע לתלמידים ומשפחותיהם להגיע אליו במהירות בעת האזעקות במלחמת ששת הימים. יחד הדבקנו ניירות דבק על החלונות של כל הכיתות בבית, כדי שהזכויות לא תישברנה בפיצוץ. בהשגחתי, הכיתה סייעה במטבח בית הספר, שהגיש ארוחה חמה לילדים שלא הייתה להם ארוחה כזו בבית. הם ערכו את השולחנות, ולאחר מכן, פינו את הכלים. ממש כפי שעשיתי בבית חינוך בצפון בילדותי-שלי. לאחר המלחמה, אירגנו לעצמנו בחופש הגדול "טיול שנתי" ברכבת לירושלים, והלכנו מהרכבת לעיר העתיקה. הם כבר לא היו תלמידיי אז, כי סיימו את לימודיהם בבית הספר, אבל היה טבעי שנטייל יחד. הייתי מעורבת ברישום שלהם לבתי ספר תיכוניים, השתתפתי בחתונות, כעת אנחנו מחליפים חוויות על החיים ועל הנכדים בווטסאפ הכיתתי. כיום, כבר מותר לגלות, שאנחנו בעצם קרובים בגילאים. כשלימדתי אותם, הייתי מבוגרת מהם רק בעשר שנים…

משם, עברתי ללמד בבית ספר "ישגב" בשיכון דן, שסמוך יותר למגוריי, ונמצא בצפון תל אביב. לכאורה, שתי שכונות שונות לחלוטין, מבחינה סוציו-אקונומית. עם זאת, ילדים הם ילדים, והורים הם הורים. גם כאן, זכיתי ללוות אחים ואחיות מאותה משפחה, וליוויתי אותם בשמחה ובעצב, ובעיקר בעת קושי. בבית ספר "ישגב" הנהגתי שיתוף פעולה בין הכיתה שלי, לכיתת החינוך המיוחד בבית הספר, דבר שהיה מאוד לא מקובל אז. לצורך השילוב (אז עדיין לא קראו לזה ככה), נדרשתי לעבודת הכשרת הלבבות של ההורים. הילדים קיבלו את החברים מהכיתה "הטיפולית" (זה היה הכינוי אז) באופן טבעי ולבבי. בשיעור משותף של שתי הכיתות נכחו בכיתה 46 תלמידים, אבל כולם נהנו, כולל המורות של שתי הכיתות.

לאחר היציאה לפנסיה, לימדתי בבית ספר "ביצרון" ועסקתי שם גם בחינוך קהילתי, ואז, בגיל 70 בערך, התחלתי ללמד באופן פרטני ילדים חולים / מרותקים לביתם (במסגרת פרוייקט "תללים" ותכנית "שלבים"). זה היה אתגר: להכין ילדים אפילו לבחינות בגרות, כשהם בעצם מנותקים מהמסגרת הבית-ספרית. אצל חלק מהילדים זה היה מצב זמני והם חזרו ללימודים בבית הספר. במקרה כזה, תפקידי היה להכין אותם לשילוב מחדש מבחינה לימודית. בגיל 78.5 הפסקתי את העבודה, מחוסר ברירה, כי איש לא רצה לתת למורה מבוגרת ללמד בעת הקורונה.

מכיוון שאינני חובבת בטלה, חזרתי ללמוד. כשאיל, שזקוק לעזרה פיזית רבה, למד תואר ראשון בנושא אומנות ומשפט ציבורי, ליוויתי אותו לכל שיעור, במשך חמש שנים. כעת הוא לומד תואר במשפטים באוניברסיטת בר אילן – ואני שוב לצדו. כבר השכלתי יחד אתו בדיני נזיקין, דיני עונשין, משפט עברי, דיני קניין, דיני משפחה, דיני חינוך, דיני חברות, דיני חקיקה ועוד. הכל מעניין, ואני שמחה שלא אצטרך להשתמש בידע הזה כעורכת דין. אגב, לפני כשלושים שנה התקבלתי ללימודי משפטים באותה אוניברסיטה, ואז התחרטתי והמשכתי לעבוד כמורה. בדיעבד, אני חושבת שטוב עשיתי. חיי היו חיים טובים פחות ומספקים פחות אם לא הייתי מורה.

אז…

והיום…

פעילות חברתית

כמי שבאה מבית מאוד מעורב מבחינה חברתית, שבו חיו ונשמו פעילות ציבורית התנדבותית, מגיל צעיר התנדבתי לעבוד במועדונית לילדים שבאו ממשפחות מצוקה. יחד עם סבא מיכאל התנדבתי למשמר האזרחי, ואפילו הייתה נהגת ניידת. קיבלנו יחד "אות הנשיא למתנדב". הייתי פעילה בוועד השכונה ובוועד המתנ"ס. לפני הקורונה, התנדבתי בקופת החולים בבדיקת אק"ג ולחץ דם. התנדבתי (ללא שכר) לשבת בקלפי השכונתי כמעט בכל בחירות, עד השנים האחרונות.

הפעילות החברתית היא זכות וחובה לכל מי שאיכפת לו.

הערות שולים והסברים

[1] חֲסִידוּת היא תנועה דתית שנוסדה במאה ה-18 ברוסיה והדגישה את הצד הרוחני שבדת, את התפילה, את ההתלהבות. היא קמה כתגובה ל"מתנגדים" שהדגישו את הלמדנות ושמירת המצוות.

הערך חסידות באתר מט"ח

[2] רבי ישראל בן אליעזר, בעל שם טוב (הבֵּעְשְׁ"ט 1698 ? –1760) היה מייסד אותה תנועה. הוא היה מורה רוחני, צדיק ומרפא בצמחים. ידוע גם כמחולל נסים.

הסבר על הבעל שם טוב מאתר זושא – סיפורים חסידיים

[3]  רבי נחמן מברסלב (1772-1810) – מנהיג חסידי חשוב. אחת מאמרותיו הידועות: "דע שכל חכמה וחכמה שבעולם יש לה זמן וניגון מיוחד… ואמונה יש לה גם כן זמר וניגון המיוחד לאמונה…דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד… כי כל עשב ועשב יש לו שירה…ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה."

הסבר על רבי נחמן מברסלב באתר מט"ח

[4] דוד בן גוריון (1886-1973) היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, והאיש שהחליט והכריז על הקמת המדינה מיד עם תום המנדט הבריטי. [5] משה שרת (1894-1965) היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. [6] יצחק בן צבי היה הנשיא השני של מדינת ישראל. [7] יצחק נבון היה מזכירו של בן גוריון והנשיא החמישי של מדינת ישראל. [8] שמעון פרס היה ראש הממשלה השמיני של מדינת ישראל והנשיא התשיעי. [9] הקונגרס הציוני היה התכנסות של נציגי יהודים ממדינות שונות בעולם לצורך דיון וקבלת החלטות, עוד מלפני הקמת המדינה. [10] הימים היו ימי שלטון המנדט הבריטי בפלשתינה (ישראל) והבריטים לא הרשו ליהודים רבים להגיע ארצה. מי שנתפש בדרכו לישראל באוניית מעפילים, הובל למחנה מגורים זמני במקומות שונים, כולל האי קפריסין. גוּטָה קיוותה להגיע מקפריסין ארצה. הבריטים מצדם לא החליטו לאיפה לשלוח את האנשים שתפסו. [11] שינדלר היה תעשיין גרמני שהציל יהודים רבים על ידי כך שהעסיק אותם במפעל שלו כ"עובדים חיוניים למלחמה". [12] ניתן לעלעל באופן וירטואלי בעותק של ההגדה בה קראנו בסעודת החג.

מקראי חג ליום העצמאות מאתר הספרייה הלאומית [13] סַשְׁקָה זה כינוי חיבה לשם אלכסנדר (ברוסית) [14] אהרן דוד גורדון (אׇה.דֶה גורדון, 1856-1922), היה פעיל ציוני, חלוץ ופועל חקלאי ובעיקר: הוגה ומנטור לחלוצים בתקופת העליות השנייה והשלישית.

הזוית האישית

סבתא מירה: זו הייתה התרגשות מאוד גדולה לשבת עם אלה, לספר לה, לענות לה על שאלות, הסיורים פתחו בפני אלה עולם חדש /ישן שלא הכירה קודם. עצם הישיבה ביחד הייתה מאוד טובה וחשוב. לפגישות הצטרפו לעתים עוד בני משפחה וקיבלנו מתנה לחיים.

הנכדה אלה: הסיפורים של סבתא היו ממש מעניינים, במיוחד הסיפורים על הילדות שלה ועל הכיתה שלה. למדתי דברים חדשים. היה ממש כיף. התוכנית הזו מאוד חשובה. מקווה שלמי שיעשה אותה בשנה הבאה יהיה כיף כמו שלי היה.