מאגר סיפורי מורשת

שמי אליהו דותן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי, אליה. יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

ילדותי בירושלים

נולדתי בירושלים מספר חודשים לאחר קום המדינה וגדלתי בשכונת נחלאות ברחוב שבזי (סמוך למיקומו הנוכחי של בית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל בנים). גרנו באותו בניין עם סבתי אסתר ודודי אהרון ז"ל. לבניין הייתה חצר משותפת. בילדותי המצב הכלכלי בכללותו, היה קשה מאוד במיוחד  בבית הוריי, שם הפרוטה לא הייתה מצויה והחוסר זעק מכל פינה.

הוריי עלו ארצה, בסוף שנות ה-20 למאה הקודמת מסוריה – חלב וטורקיה, בהיותם בני 10-12 בלבד. הם עלו ארצה מתוך רצון חופשי מחלב ומאורפא (טורקיה). מצבם בגולה היה טוב אך הגעגוע לארץ ישראל גבר. בארץ שיכנו רבים מעולי סוריה וטורקיה בשכונת נחלאות. לסבי היה חמור שעמו עבד בעבודות סבלות. באחד הימים החמור נשך קשות את סבי וכנראה בהיעדר טיפול רפואי נאות, לצערי, הוא נפטר. המצב הכלכלי היה קשה. אבי, חיים ז"ל, נאלץ לעזוב את ספסל הלימודים. עוד בהיותו נער יצא לעבודה כדי לפרנס את המשפחה. בהמשך, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, טרם קמה מדינתנו, עבד כנהג משאיות כבדות בהובלת דלק ומים. גם אמי נלי ז"ל נאלצה לעזוב את ספסל הלימודים ולצאת לעבודה כדי לסייע בכלכלת הבית כמטפלת בתינוקות בביתם.

רצה הגורל, והוריי הכירו בשכונה ונישאו בירושלים, עיר הקודש שאליה כספו. נולדו להם שישה ילדים: אסתר ,שלמה, אני (סבא אליהו), שאול, גבריאל ואריה, כשאני השלישי מבניהם. למרות הקושי הכלכלי דאגו הורינו חיים ונלי ז"ל לכל צרכינו וחינכו בצורה נפלאה עם מה שהיה, וחרף הקושי הכלכלי. בילדותי אלתרנו משחקים מגרוטאות שהושלכו לרחוב, אותן אספנו ומהן בנינו משחקים כמו קורקינט כך גם משחקי חברה, שיחקנו בכדור "סטנגה" בכדור טניס עם ילדי השכונה. המשמעת בבית הייתה חזקה וכך אפשרה לשמור על חינוכנו. לא היה מצב בו הורשינו לשחק ברחוב לפני שהכנו שיעורי בית וסידרנו את הבית. לכל אחד מאתנו היה תפקיד בסידור הבית, חלקי בנטל, היה לסדר את המיטות כל יום ופעם בשבוע לפי תורנות, להדיח את כלי האוכל של כל בני הבית. אימא תמיד חינכה לסדר מופתי. הקפידו שנדבר עברית נכונה וחלילה שמי מאתנו יוציא מפיו מילה שאינה ראויה. הוריי דאגו שהילדים לא יריבו ויאהבו אחד את השני ותמיד האיצו בנו ללמוד. למדנו ביסודי בבית ספר ממ"ד דוגמא ולאחר מכן למדתי בבית ספר תיכון ע"ש ליפשיץ שהיה קשור לבית ספר דוגמא וזוהה גם כתיכון דוגמא.

אני מטייל עם חברים בארצנו היפה

להשלמת התמונה אדגיש כי אחיי נקראו על שם סבי וסבתי ואחד מאחי, גבריאל נקרא על שם סבא רבא מצד אימא ז"ל. דבר זה מצביע על הכבוד וההערכה שרחשו במשפחה, אני נקראתי בשם "אליהו" משום שנולדתי במוצאי שבת. הייתה לי ילדות פשוטה אך, ערכית ועשירה. בשבת ישבנו כולנו סביב שולחן אכלנו יחד מהמטעמים שאמי ז"ל הכינה, בעיקר הקישואים הממולאים שטעמם היה נפלא. כל בני הבית פצחו בשירי בקשות לשבת כאשר השיר הפותח היה "בר -יוחאי". גם היום שרים יחדיו ילדיי ונכדיי סביב שולחן השבת. בנוסף לשירים המסורתיים שהושרו בבתינו, אהבתי מאוד לשיר שירי ארץ ישראל.

עד היום אני מתגעגע לשירת הבקשות בשבת באשמורת הבוקר. בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, התייצבתי ביחד עם אחי בבית סבתי, עמה גר דודי אהרון ז"ל, עמו הלכנו לשירת הבקשות בבתי הכנסת בשכונה. כל שבת בבית כנסת אחר, כאשר המרכז לשירת הבקשות היה בבית הכנסת "עדס", "נחלת ציון" וגם בבתי כנסת אחרים. זו הייתה חוויה נפלאה שאינה נשכחת. זכור לי אירוע מיוחד באחת השבתות, בהיותי בן עשר לערך. יצאנו קבוצת ילדים "מהשכונה" למסע רגלי דרך השדות עד לבית החולים הדסה "עין כרם". לא ברור לי כיצד ואיך עשינו זאת. צריך היה גם לחזור בחזרה הביתה, חלק מהילדים לא היו שומרי שבת וחזרו הביתה ב"טרמפ", באמבולנס אשר הסיע אחיות מבית החולים לעיר. כילד, לא התפתיתי לחלל את השבת ולא הסכמתי לנסוע באמבולנס והחלטתי להישאר עד מוצאי שבת. אחד מהילדים מתוך החבורה, שלא היה שומר שבת, ירד מהאבולנס והמתין ביחד עמי עד צאת השבת ובטרמפ מזדמן שבנו הביתה. לא להאמין למנת ההערות שקיבלתי מהוריי על התנהגותי זאת. הוריי כעסו עלי מאוד כי לא אמרתי שאני צועד עד לשם ונעלמתי לשעות רבות. בבית הייתה משמעת מאוד נוקשה, כל דבר שעשינו היינו צריכים לקבל רשות. השכונה בה גדלנו הייתה שונה מהיום והם חששו שאתחבר לפרחחים, קראו להם בזמני "פושעים". יצאו מהם גם אנשים טובים אבל הייתה דאגה סביב החינוך וההליכה אחריהם.

דמותה של אמי נלי ז"ל נחרטה בזיכרוני כאימא מסורה מאוד, מסודרת, שקטה וחכמה אשר דאגה והשקיעה את כל כולה במסירות רבה לגידולינו וחינוכנו.

הכל בזכות אותו כדור טלאים אהוב שלנו 

היו היה כדור, כדורגל ישן, ישן מאוד רווי טלאים. למרות המגבלות, אהבנו וטיפחנו את הכדור, שמרנו מכל משמר. היינו נבחרת הכיתה. היה זה בכיתה ה' או ו', בבית הספר ממ"ד דוגמא אשר היה ממוקם ברחוב מסילת ישרים בירושלים. כמעט מדי יום עם סיום הלימודים צעדנו בצוותא אל עבר מגרש אשר היה סמוך לבית הספר לבנות אולינה דה רוטשילד, מהלך רגלי של כ- 15 דקות. בהגיענו אל בית הספר הנחנו את הילקוטים בצד וקדימה למגרש. התפצלנו לשתי קבוצות וקדימה לכדרר את הכדור האהוב ימינה, שמאלה, למעלה ומטה. כשהזריז מביננו הבקיע גול לשער הקבוצה הנגדית, פצחו כולם בתרועה: "גולללללללללל". כך במשך זמן וכמעט מדי יום התאמנו והפכנו לנבחרת הכדורגל של בית הספר. כך, בשקידה רבה, לא הרפינו והמשכנו לכדרר בכדור כדי לשמור על הישגינו בספורט זה. הכול בזכות אותו כדור בעל הטלאים האהוב שלנו.

כוח של התמדה 

היה זה לפני יובל שנים, הייתי בחור לקראת שירותי בצה"ל. קראתי, גם ראיתי בסרטים ושמעתי סיפורים רבים אודות היופי והיצירתיות שבמקצוע עריכת הדין. גמלה בליבי ההחלטה – אני רוצה להיות עורך דין. קדימה – לעבודה ולמלאכה. ראשית כל, לקרוא הרבה אודות מקצוע זה. קשה היה לשלב שירות צבאי מאתגר, שרובו ככולו היה בתקופת מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ בגבול מצרים סןף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת. כוח הרצון וההתמדה להגיע למטרה הנכספת היו רבים ודחפו אותי קדימה. הגיעה שעת המבחן. עברתי את מבחני הקבלה לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. כדי להתחיל בלימודים היה צריך לשלם שכר לימוד גבוה שלא היה בנמצא. אבא חיים ז"ל עשה מאמצים רבים להשיג עבורי את שכר הלימוד הדרוש.

עודני בסוף שירותי הצבאי ושנת הלימודים החלה. כעבור חודש לערך, סיימתי את שירותי הצבאי וחבקתי את ספסל הלימודים. המפגש הראשון היה קשה מאוד. מעבר חד מחיי פרא לספסל הלימודים. דווקא הקושי איתגר אותי. ראשית, היה עליי להשלים את חומר הלימודים שהחסרתי בחודש הראשון ללימודים. אני נמצא בין ים של סטודנטים שאינני מכיר. מה עושים? לשמחתי המוקדמת, פגשתי בתלמיד ששירת יחד אתי בצבא באותו גדוד, שסייע בידי להשלים את חומר הלימודים אשר החסרתי. שמחתי הייתה מוקדמת: "לא הצלחתי לסכם את כל החומר וגם כתב היד שלי לא ברור", אמר. "גש לבחורה הזו (עליה הצביע) , נסה לבקש ממנה להעתיק את חומר הלימודים. כתב ידה יפה וברור". בדחילו ורחימו ניגשתי אליה וביקשתי להעתיק מרישומיה. נתקלתי בסירוב עדין אך לא הרפיתי וקיבלתי את רישומיה להעתקה. כל זאת תוך כדי הלימודים השוטפים. לימים הייתה אותה סטודנטית לרעייתי היקרה, שולמית. כך גדלתי וצמחתי בתחום מקצוע זה לתפארת משפחתי. ראו מה כוחה של ההתמדה והרצון.

נישאנו בשנת 1975 בסיום לימודינו. התחתנו באולם מרתף שנקרא "מועדון פנסיונרים" בחתונה צנועה. היו לנו סדרי עדיפויות: או חתונה גדולה או דירה, והחלטנו על דירה. מכלום כסף, שקל לא היה לנו, גירדנו כדי לקנות דירה ברמת אשכול.

חתונתנו ב- 21.8.1975

כל אחד מאתנו מצא מקום עבודה. רעייתי שולמית במשטרה במחלקת התביעות ואני במשרד פרטי. מהר מאד שולי הפכה לראש מחלקת התביעות במשטרת ישראל, מחוז ירושלים.

הענקת דרגות קצונה לשולמית רעייתי במשטרה על ידי רחמים קומפוסט, מפקד מחוז ירושלים במשטרה

בשנת 1991 התמנתה לשופטת בבתי משפט השלום בירושלים. ב-2016 פרשה כשהיא נשיאת בתי משפט השלום במחוז ירושלים.

רעיתי שולי – שולמית ואני

הקמנו משפחה לתפארת בה כל אחד מצא את מקומו. בתנו לבנת היא רופאה בתחום הכירורגיה הפלסטית ואמיר, אביו של אליה, בעל חברת גננות. במפגש הקשר הרב דורי בנושא "חלומות" שיתפתי בחלומה של לבנת.

חלום שהתגשם

נהוג לחשוב כי חלומות שווא ידברו ולא היא. היה זה לפני 45 שנה, עת בתנו הייתה בגן הילדים והגננת ערכה סבב שאלות בין הילדים ושאלה כל ילד מה החלום שלו לכשיגדל. ברוב טובה טרחה הגננת לרשום לכל ילד על דף מה חלומו כפי שסיפר לה הילד. בתנו, בהיותה 4 לערך, אמרה כי חלומה הוא להיות רופאה. פתק קטן זה הונח כבוד באלבום התמונות ובמשך שנים רבות נשכח מלב. גדלה הילדה לרופאה מדופלמת. עם השנים וכחלוף כמה עשורים, בעת מעבר לדירה חדשה, מיינו מסמכים ודפדפנו באלבומים של התמונות. לתדהמתנו ראינו את הפתק הנכסף ובו אכן הוגשם החלום ובתנו רופאה לתפארת. לא לשווא אמרו רבותינו כי חלום הוא אחד משישים בנבואה. כן – "אם תרצו אין זו אגדה", עם רצון גם חלומות מתגשמים.

תודה לאל על המשפחה שלנו. כמעט כל שבת כולם באים אלינו. אצלנו במשפחה, שולי ואני ממשיכים במסורת שירת הבקשות אבל לא כפי שהיה בבית אבי, שלא ניתן לקום מהשולחן והכל היה רק שירי בקשות. אנחנו שילבנו גם את שירי ארץ ישראל היפה.

המשפחה המקסימה שלנו

מימין: מטיילים עם הנכדים, משמאל: הנכדים בחגיגת יום ההולדת 70 שלי

סיפורו של חפץ

"משנכנס אדר מרבין בשמחה": לא מזמן חגגנו את חג האילנות, ט"ו בשבט, והנה קרב ובא חג הפורים, ואלמלא היות השנה מעוברת היינו בעיצומם של ימי הפורים עליהם נאמר במגילת אסתר: "לקיים ימי הפורים בשמחה ובמשתה" לציון הנס הגדול שעשה הקב"ה לעם ישראל. בחרתי להביא למפגש מגילת אסתר עתיקה שכתב סבא רבא שלי לפני למעלה ממאתיים שנים. סבא רבא מרדכי מצד אמי נלי גדל וחי בעיר חלב שבסוריה ושימש כרב בקהילה. לאחר פטירתו הועברה המגילה לבנו שלמה ז"ל, סבי. אחר כך עברה המגילה לדודי מרדכי בערוב ימיו הוא נתן לי את המגילה העתיקה למשמרת. ואכן אני שומר היטב על המגילה היקרה וזוכים אנו לקרוא בה מידי חג פורים. שנזכה תמיד לקרוא בה בשמחה ולהעבירה מדור לדור.

מגילת אסתר שכתב סבא רבא מרדכי ז"ל, המגילה עוברת מדור לדור כבר מאתיים שנים

געגועי לתקשורת עמוקה ואישית חסרת אמצעים טכנולוגים

אני זוכר את כולנו סביב שולחנות כתיבה ולפנינו ספרים ומחברות. שאלה מכאן שאלה משם, עיון בספר וכתיבה במחברת. ספסל הלימודים על כל שלביו, היווה תקופה נפלאה בחיי. הקשר הלימודי יצר קשר ישיר בין התלמידים והמורה ובינינו אנו התלמידים. אוירה נעימה וחמימה שרתה בכיתה. בתקופתנו לכולנו אמצעים טכנולוגים משוכללים ביותר ומתוחכמים, כולנו רכונים על מסך המחשב וכמעט מנותקים זה מזה. אט אט מתנתק או נחלש הקשר הרגשי ביננו והקשר הישיר בינינו לבין המורים. הגעגועים לקשר חיובי זה רבים וחשובים הם לאין ערוך. הקדמה והטכנולוגיה לא הצליחו ולא יצליחו לשרש געגוע זה. אות הוא לחיוניותו וחשיבותו של המקשר הישיר וכן, געגועים רבים לתקוה היפה שהייתה וספק אם תחזור. גם אם נותר לנו רק להתרפק על העבר, נמצא בכך נחמה פורתא. בהערכה להתפתחות הטכנולוגית בדורנו אשר בסופו של דבר מצעידה אותנו קדימה ובכך יהא השחר לדורנו זה והחשוב מכל שנהיה קשובים אחד לשני.

אני לומד עם נכדי אליה לקראת הבר מצווה

"והגדת לבנך" – ברצוני להעביר לדורות הבאים:

חשוב לדעת להעניק בגשמיות וברוחניות וכפי שמעניקים לך. בנוסף, חשוב להעריך את שמעניקים לך. יש להרבות את הנתינה והעזרה לכל אדם באשר הוא ויש גם יש ממי ללמוד זאת במשפחה. כדי להשיג מידות טובות וערכים יש לעמול ולהתאמץ והרבה. לדבוק במשימה לא לוותר לעצמך ולא להתייאש – אין "לא יכול", יש "לא רוצה" וזה יפה למבינים.

הזוית האישית

סבא אליהו: כסבא של אליה התפעלתי מהקשר העצום של נכדי עמי וכן גם עם חבריו בקבוצה. מפגשי הקשר הרב דורי חיזקו יותר ויותר את הקשר וזה חשוב. המפגש הבליט דברים מהבית שלנו שהיו חבויים.

הנכד אליה דותן: אני אוהב את המפגשים עם סבא כי הוא מספר לי סיפורים מעניינים ויפים שעוזרים לי להכיר את סבא שלי יותר לעומק. אני מודה לה' שנתן לי סבא כזה. אני מלא התפעלות והערכה לסבי שהתמיד והצליח.

המורה מובילת התכנית, רויטל כהן קלפוס: סבא אליהו, בכל פעם שראיתיך עם אליה התרגשתי עד עמקי נשמתי. הקשר שקיים ביניכם, בא לידי ביטוי במבט, בחיבוק, בצחוק ובאמירה בעלת משמעות. לאורך כל המפגשים היה חשוב לך שאליה ישתף פעולה. לא ויתרת לו על מתן תשובה כי האמנת בו – שהוא יכול ומסוגל. תודה שבכל יום רביעי אחרת לעבודה לטובת מפגשי הקשר הרב דורי- כלל לא מובן מאליו. אליה – זכית שיש לך סבא שרואה אותך ומשקיע בך.