מאגר סיפורי מורשת

שמי שבתאי זילברשטיין. נולדתי ב-31 במאי 1946 בתל אביב, בבית החולים ליולדות גלעד ברחוב לילינבלום. הוריי, תמימה ושמעון, הגיעו לארץ מפולין ואוקראינה, בהתאמה. אבי, שמעון, נולד בעיירה ויליציה שבגליציה, פולין, ואמי, תמימה, נולדה בעיירה שמשלנה שבאוקראינה. שניהם עלו לישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20.

הילדות שלי בתל אביב

גדלתי בדרום תל אביב, ברחוב מירון פינת איילת השחר. התגוררנו בקומה שלישית וגרנו שם עד שנת 1956. כשהייתי קטן, היינו אוספים בולים. היינו הולכים לבית הדואר, ומחכים לאנשים שקיבלו מכתבים מחו"ל, ומבקשים מהם לגזור את המעטפה ולתת לנו את הבולים. הייתי מסתובב ברחובות ומחפש קופסאות גפרורים, בעיקר את החלק העליון. הייתי אספן כפייתי, פעם אחת אפילו קפצתי לתוך מרתף ולא יכולתי לצאת עד שהזעיקו עזרה וחילצו אותי.

הכי אהבתי לשחק כדורגל. כל יום בשעה אחת אחרי הצהריים הייתי יורד למטה לשכונה וקורא לחברים שלי שיבואו לשחק כדורגל, וזו הייתה אהבת חיי עד גיל מאוחר מאוד.

יש לי שני אחים – אחותי הגדולה עטרה, הגדולה ממני בשלוש שנים, ואחי הקטן מויישיק, שקטן ממני בשש שנים. כשהייתי קטן הייתי רודף אחרי עטרה לכל מקום שהיא הלכה. כמובן שהיא לא קיבלה את זה בסבר פנים יפות, ואחר כך הייתי מקבל מכות. לאחר מכן היא כבר נכנסה לכיתות הגבוהות והקשר בינינו נחלש. גם עם אחי היחסים היו מורכבים כי הייתה תחרות בינינו. כמו כל זוג אחים, היינו מידי פעם רבים אף על פי שבבית היינו רגילים לשחק כדורגל ביחד. כמובן שזה לא היה מוצא חן בעיני ההורים, ומדי פעם אבא שלנו היה לוקח חגורה ומרביץ לנו. היום שלושתנו החברים הכי טובים.

בית הספר והלימודים

למדתי ביסודי בשני בתי ספר – הראשון היה בית ספר 'יעבץ' שנמצא ברחוב נווה שאנן בדרום תל אביב, שבו למדתי עד גיל עשר והייתי שם אחד מהתלמידים המצטיינים. בכיתה ו' עברנו דירה מדרום תל אביב לאזור שבו נמצא היום בית חולים איכילוב, ואז התחלתי ללמוד בבית ספר ביל"ו. שני בתי ספר אלו היו דתיים.

היו כל מיני עונשים שנהגו לתת באותה התקופה – לדוגמה, אם היית מפטפט היו מעמידים אותך בפינה. זכורה לי פעם אחת שהגעתי בשנה הראשונה לבית ספר ביל"ו בכיתה ו', זה היה שיעור של המורה גולדברג. פטפטתי, היה לו סרגל והוא אמר לי "תשים את הידיים 'ככה'", ולא הבנתי למה. ואז הוא לקח את הסרגל וכמובן כמעט קיצץ לי את האצבעות. מאז לא פציתי פה בשיעורים.

בבית הספר התיכון למדתי בתיכון צייטלין – עירוני ב', שהיה התיכון הדתי הטוב בתל אביב. היו שם שתי מגמות – מגמה הומנית ומגמה ריאלית. אני למדתי במגמה ריאלית – תורנית. למדתי שם ארבע שעות תלמוד (גמרא) ביום. למה בעצם? אני אסביר – אנחנו היינו בית מסורתי, לא ממש דתי. בבית דתי שומרים שבת, הולכים להתפלל ויש שעון שבת, ואני לא ידעתי מה זה שעון שבת. כשנכנסתי לבית הספר בחנו אותי במה מתבטאת הדתיות שלי, ושאלו אותי אם יש לנו שעון שבת בבית. לצערי, לא ידעתי מה זה, הסתכלתי על הבוחן ולא ידעתי במה מדובר. מסיבה זו בהתחלה לא רצו לקבל אותי, כי הבינו שאני לא ממש דתי. אחרי תחנונים התקבלתי למגמה תורנית ולמדתי ארבע שעות תלמוד ביום.

גם בתיכון הייתי בין התלמידים המצטיינים. בכיתה ט' ובכיתה י' סיימתי בהצטיינות השני בכיתה. בכיתות י"א, י"ב היה לי משבר, ומה שנקרא "התפרפרתי" מהלימודים. הייתי אומר להורים שאני הולך ללמוד, יורד למרתף, שם את התיק, והולך עם החברים לים, לקולנוע ודברים כאלה. עד שההורים באסיפת הורים הראשונה גילו את זה. אז בשנתיים האחרונות כבר לא הייתי תלמיד מצטיין, בואי נגיד תלמיד גרוע. רק בעזרת חברים טובים הצלחתי לעבור בסוף השנה השמינית את הבחינות.

אני חושב שזה שאתה לומד בבית ספר דתי משנה את היחס שלך לבן אדם. אתה יותר מכבד אנשים, אתה יותר מנומס, אתה יותר רך לאנשים והביטוי "כבד את אביך ואת אמך" יותר חזק כי מטמיעים בך את החלק הזה. בבית הספר היסודי אהבתי עברית, ספרות, חשבון וספורט כמובן. בתיכון אהבתי מתמטיקה, ספרות – בייחוד ניתוח שירים, גמרא וכמובן ספורט.

לימוד בילדותי

לימודי הנדסה בארצות הברית וקריירה

אחרי שלאה אשתי ואני התחתנו נסענו לארצות הברית ללמוד הנדסה אזרחית. פנינו מהארץ לכמה אוניברסיטאות בארצות הברית, ואני התקבלתי לשלוש מהן. בחרתי ללמוד ב-לונג ביץ' קליפורניה. בארצות הברית גרנו בלוס אנג'לס ולמדנו בלונג ביץ', שזה מרחק שעת נסיעה מלוס אנג'לס. כשלמדתי, למחייתי ניהלתי בית אבות בלוס אנג'לס. הוא היה באחריותי ומנה כחמישים אנשים. הייתי אחראי על אספקת המזון, האכלת האנשים ובריאותם. העבודה הייתה שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות. כלומר הייתי שם כל הזמן עד שסיימתי את הלימודים בשנת 1974, וקיבלתי תואר מהנדס אזרחי עם ציון ראוי לשבח. על הדיפלומה שלי חתום לא אחר מאשר מי שברבות הימים היה נשיא ארצות הברית – רונלד רייגן.

האמת היא שרציתי בכלל ללמוד משפטים, אבל חברים שהיו איתי בתקופה זו נרשמו ללימודים בארצות הברית, וזו הייתה הזדמנות חד פעמית לצאת לחו"ל לתקופה מסוימת. כביכול לברוח מההורים ומהמשפחה, איך אומרים להיות ON YOUR OWN. ואני לא אצטער על זה לעולם. בחרתי מקצוע מאוד מעניין.

כשחזרנו ארצה, התקבלתי לעבודה כמהנדס בעיריית אשדוד, בהתחלה כעוזר מהנדס העיר, ואחר כך כסגן מהנדס העיר. משנת 1974 עד שנת 2005 הייתי מספר 2 במנהל הנדסה באשדוד, ולמעשה עסקתי בפיתוח ובנייה של מוסדות ציבור ובפיתוח אורבני כמו המרינה באשדוד. מקום עבודתי היה כל הזמן בעיריית אשדוד, שם העסקתי כ-15 מהנדסים והנדסאים. כשבאתי לעיר אשדוד בשנת 1974, היא מנתה כ-40,000 תושבים, וכשעזבתי מנתה כ-250,000 והייתה לעיר החמישית בגודלה בארץ. כשעזבתי ב-2005 פתחתי משרד פרטי לניהול פרויקטים, התמחות בעבודות פיתוח ובניית מוסדות ציבור וחינוך.

אני עד היום עובד ונותן שירות בעיריית בני ברק, שם אני עוסק בבנייה של בתי ספר, גני ילדים וישיבות. בעיריית אשדוד אני עובד עבור המועצה הדתית לפיתוח בית העלמין, בניית מקוואות ובניית בתי ספר.

כשאני מסתכל אחורה אני גאה בעיקר שבניתי בתי ספר, גני ילדים, מרכזים קהילתיים עבור ילדים ונוער. למעשה בזכותי, מי שגמר גן ילדים היה לו לאן ללכת ללמוד. במיוחד אני גאה בחלק של החרדים שעליו הייתי אחראי. כשהגעתי לאשדוד, לא היה להם שום מוסד חינוכי, ובזכותי נוצר החלק של מוסדות החינוך לחרדים. הילדים הקטנים שלא היה להם איפה ללמוד, היו לומדים בקרוואנים. היום יש להם בתי ספר כמו לכל עם ישראל. כאשר אני מסתכל אחורה אני ממש גאה בתרומה שלי לחינוך. כשהייתה עלייה גדולה מרוסיה בשנות התשעים המוקדמות, ובבת אחת באשדוד פיתחו כארבעה רבעים חדשים, אני הייתי אחראי מנהל אגף הפיתוח. הייתי אחראי על פיתוחם של אותם רבעים וכל שנה הצלחנו לסיים לבנות כמאה כיתות לימוד. עבדנו מבוקר עד ערב, ועל זה גאוותי.

כל יום אני קם בבוקר ואני שמח שזה המקצוע שבחרתי. זה מקצוע מאתגר. היום, בכלל, כמנהל פרויקטים אני מרגיש שאני עושה משהו ושאני תורם לקהילה.

במסגרת עבודתי

הקמת המשפחה

אחרי הצבא נרשמתי לבית ספר גבוה למדידות. הבית ספר נמצא בתל גיבורים. היינו בכיתה כ-עשרים וחמישה תלמידים, מתוכם רק שתי בנות, שאחת מהן הייתה אשתי לעתיד, לאה. היינו חברים טובים שנתיים, ובסוף השנה השנייה לאה עזרה לי להכין את כל העבודות, אבל לא היה שום דבר רומנטי. רק בתחילת השנה השלישית היא הזמינה אותי אליה לכוס קפה. כמובן שהיא שמה בכוס מלח במקום סוכר, צחקנו על זה ואחר כך הלכנו לסרט ביחד ומאז התחלנו לצאת. לקראת סוף השנה השלישית כבר היינו זוג לכל דבר ועניין. גמרנו ללמוד ואחרי חודשיים התחתנו. התחתנו בגיל די צעיר – אני בגיל 23 וחצי ולאה בגיל 21 וחצי. שנה בדיוק אחרי שהכרנו התחתנו. אחרי שהתחתנו גרנו חודשיים או שלושה חודשים בחיפה אצל ההורים של לאה, ואז לקחנו את כל הדברים ובמרץ 1970 נסענו לארצות הברית. חזרנו באוגוסט 1974. היינו שם שלוש וחצי שנים, ואז התחלתי לעבוד בעיריית אשדוד.

לגדל ילדים בארצות הברית היה לנו נורא קל. בעלת הבית אבות הייתה יהודייה, והיא הייתה ידידה טובה שלנו, והעובדות של הבית אבות מאוד עזרו ללאה בגידול הילדים. ממש כל מה שהיה צריך – לא היינו צריכים לבשל – היינו הולכים לבית אבות ומקבלים אוכל. זכור לי שאבא שלך היה תינוק לא קל, ולא אשכח שבתקופת הבחינות בשתיים לפנות בוקר הייתי יושב ולומד והייתי צריך לנענע את אבא שלך כדי שלא יבכה. ביום הראשון שהייתי צריך לנסוע ללמוד בלונג ביץ', בשעה שש וחצי בבוקר, הייתה רעידת אדמה וכל הבניין זז ודברים נפלו, אבל נסענו בכל זאת. זיכרון נוסף הוא יום אחרי השנה השנייה או השלישית שנסעתי ללמוד בלונג ביץ'. בדרך אני מרגיש עשן מהמכונית, מכונית פולקסווגן ישנה שהמנוע שלה נשרף. עצרתי בצד והשארתי אותה שם ותפסתי טרמפ. זו הייתה חוויה. אחרי שחזרנו מארצות הברית עברנו לראשון לציון כי שם המשפחה שלי והמשפחה של לאה קנו את הדירה, וגם כי חברים שלנו מארצות הברית גרו בראשון. גרנו שם עד שנת 2005. ב-2005, ביום שעזבתי את העירייה, עברנו לתל אביב.

יום נישואינו

מסר לדור הצעיר

דבר ראשון – השאיפה למצוינות. תמיד לשאוף למצוינות, לא להיות בינוני. תמיד לעשות כל מאמץ להצטיין, לא על חשבון מישהו אחר אך לעשות את המאמץ העליון להיות מצוין.

דבר שני – כשהיינו בבית אבות, הדיירים של בית האבות היו מעבירים את היום באולם הקבלה, ומחכים שהילדים שלהם יבואו לבקר אותם. חשוב לכבד את אביך ואת אמך וגם את סבך ואת סבתך, כי תמיד זה ייתן לך ערך מוסף. ראיתי כמה זה חשוב. כשהם היו רואים את הילדים שלהם או את הנכדים שלהם באים לבקר אותם, אורו פניהם.

הזוית האישית

סבא שבתאי: הנכדה השלישית שיש לי את הזכות והעונג לשבת איתה ולהעביר אליה טביעות אצבע מקורות חיי. נהניתי מההקשבה שלך, מהשאלות המכוונות והחוקרות ומהזמן שהיינו ביחד. אלה היו רגעים קסומים של סבא ונכדה ותחושה של קשר רב דורי אמיתי ומשמעותי.

הנכדה יעל: היה לי כיף מאוד לשבת ולשמוע מסבא על חייו, לבלות איתו ולדבר. למדתי הרבה דברים וגיליתי דברים חדשים. אני מאחלת לך לשתף את הידע שלך ואת סיפורך לעוד הרבה אנשים. נהניתי מכל רגע.