מאגר סיפורי מורשת

שמי קלודין, השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם התלמידותאור ומעיין. כשאור ומעיין שאלו את שאלותיהם מצאתי את עצמי משקפת לעומק את מסע חיי. בשיתוף הסיפור שלי קיוויתי לחלוק חלק מהלקחים שלמדתי במהלך השנים.

קלודין אז והיום

הורי

לאמי קראו איווט גסמן. היא נולדה בשוויץ בשנת 1927 ונפטרה בשנת 2007.

אמי גדלה במשפחה ענייה מאוד בת חמש נפשות שהאמינה בדת הנוצרית והתפללה בכנסייה. יש לה אח תאום בשם איב שאהב להתבדח ולצחוק עליה יחד עם אחיהם הגדול גסטון. הם גדלו בכפר בשם קולוברה, ליד ז'נבה. אביה בנה את הבקתה שבה הם גדלו. מגיל צעיר מאוד לימדו את אמי לבשל, לנקות ולעשות כביסה. כביסה היתה תהליך ארוך ומייגע.

בית הספר שלהם היה במרחק חמישה ק"מ מביתם והם נאלצו ללכת הלוך חזור בכל סוגי מזג אוויר, כי להוריה לא היה כסף לשלוח אותם באוטובוס.

בגיל 13, אימא עזבה את בית הספר כדי לעבוד כעוזרת בית, כל כספה הלך ישר להוריה כדי לעזור לשלם את החשבונות. בגיל 17 החלה לעבוד כמזכירה במשרד ממשלתי באגף הסטטיסטיקה. בגיל 21 ביחד עם חברים החליטו לנסוע ללונדון. היא מצאה עבודה כאופר עבור משפחה יהודית עשירה.

אמי איווט

לאבי קראו לאונרד (לן) רוי סטייגל. הוא נולד בשנת 1922 בלונדון ונפטר בשנת 2004.

הוריו של אבי גרו בדרום מזרח לונדון. במהלך שלוש השנים הראשונות לנישואיהם לא הצליחו להיכנס להריון. בשנת 1922 הם החליטו לאמץ תינוק וקראו לו לאונרד רוי. לאחר תהליך האימוץ נולדו להם ארבעה ילדים. בת ושלושה בנים.

בשנת 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, אבי לקח חלק במבצע "שינגל" המפורסם שהתרחש באיטליה (אנצ'יו) ונמשך למעלה מארבעה חודשים ונודע כאחד המבצעים העקובים מדם והממושכים ביותר.

בשנת 1948 אבי שוחרר מהשירות הצבאי וחזר ללונדון שהושפעה רבות מהמלחמה. שישה חודשים לאחר מכן הוא מצא עבודה במחלקת האריזה של מפעל לחלקי מכונות.

אבי ליאונרד

בשנת 1949 הורי נפגשו באולם הריקודים "אסטוריה" בלונדון. על אף קשיי שפה ועל אף אי קבלת הוריו של אבי את אמי הם הצליחו להתגבר על הקשיים ולבסוף בשנת 1952 התחתנו בחתונה מצומצמת וצנועה בלונדון בכנסיית "סיינט סטיבן".

הורי בחתונתם

ב-30 בינואר 1958 נולדה תינוקת יפהפייה שנקראה ג'ולי מארי. כשג'ולי נולדה, ההורים שלי הבינו שהמשכורת של אבי לא מספיקה. אמי נאלצה לעבוד בלילות בניקיון משרדי ממשלה. במהלך היום היא שמרה וטיפלה בתינוקת ואבי שמר וטיפל בה בלילה.

בתאריך 8/1/1962 נולדה בת נוספת שקראו לה קלודין. הוריי הבחינו שההתפתחות שלי איטית בהליכה ובדיבור ולכן לקחו אותי לבדיקה אצל רופאים. לאחר מספר ביקורים הם החליטו לתת לי להתפתח על פי הקצב שלי ללא התערבות רפואית.

הזמן עבר, והשגרה בביתנו נשארה קבועה. ההורים עבדו קשה כל השבוע ובשבת הם היו הולכים לקניות בשוק, ואז היו מבקרים את המשפחה.

כל שבוע אימא שלי הייתה מעסיקה אותנו בעבודות אומנות ומלאכה שונות. היינו מציירות מספרים, חפצים, קערות פירות, סורגות ורוקמות. אמי אהבה את עונת האביב, בתקופה זו היא הייתה מכינה סלסלת פיקניק ממצרכים טריים שגידלה או קנתה בשוק. את הסלסלה נהגה למלא במאפים, סלטים וקינוחים טריים שהכינה. זה היה מושלם.

לפעמים היינו מבלים את סוף השבוע אצל חברתה של אמי, פאט (פטרישיה) בבסינגסטוק, עם ארבעת ילדיה שהיו בערך בגילנו. בילינו את רוב זמננו ביער ליד הבית שלהם. זה היה גן עדן בשבילי. טיפסנו על עצים, קטפנו פירות יער, בנינו בית עץ שבו בילינו ימים רבים בהמצאת סיפורי הרפתקאות והצגתם. הסיפורים האלה הפכו לחלק גדול מהחיים שלנו, כשג'ולי ואני היינו ממשיכות בהרפתקאותינו כל לילה כשאנחנו שוכבות במיטותינו, עד שאימא הייתה מכבה את האור ואומרת לנו ללכת לישון.

בכל קיץ אמי נהגה לקחת אותנו לביקור בבית הוריה בשוויץ. הטיולים השנתיים לשוויץ היו תמיד מרגשים מאוד. תמיד נשארנו עם מאמא ופאפא – סבא וסבתא שלי.

חופשות בבית סבא וסבתא בשוויץ

הבקתה שסבי בנה הייתה מקום מאוד מיוחד שמילא את דמיוננו וכל החושים שלנו. הוא הציף אותנו בריחות ובטעמים מיוחדים של בישול צרפתי ואיטלקי שריחותיהם נספגו בקירות האורן הישנים וכן בצלילי השפה הצרפתית שנשמעו דרך הדלת הפתוחה של חדר השינה שלנו.

כששקענו בשמיכות פוך מנוצות אווז ושכבנו במיטותינו היינו בוהות בציורים שעיטרו את החלק העליון של הקירות. כל חדר סיפר סיפור אחר על חייו של סבי.

ציורים בביתם של סבא וסבתא

השכנים של סבא וסבתא שלי היו משפחה אמריקאית עם חמישה ילדים, שלושה מהם בערך בני גילנו. היינו משחקים ומשתובבים יחד.

בילדות כולם אמרו שאני הייתי כמו "טומבויי". שיחקתי הרבה כדורגל והסתובבתי עם חבורת ילדים בני גילי וחיפשנו הרפתקאות.

הרפתקאה אחת זכורה לי במיוחד – ביום קיץ חם ומשמעם ירדנו לגדות נהר התמז, מצאנו גולגלות בתוך הבוץ, חשבנו שזה גולגולות של בני אדם שהוטמנו במקום על ידי כנופיות… היינו מופתעים ומאוכזבים שהמורה אמרה לנו שאלה גולגלות של עכברושים…..

בשנת 1968, כשהתחלתי ללמוד בכיתה א', בית הספר שלי הטמיע מערכת חדשה לקריאה וכתיבה בשם ITA, שהוא אלפבית פונטי המייצג את 44 הצלילים של אנגלית מדוברת. הוא נועד לתת לקוראים מתחילים מערכת קריאה וכתיבה הגיונית ואמינה. גיליתי קשיים רבים והמון תסכול בהפנמת שיטת לימוד זו, הרגשתי אבודה במיוחד שלא יכולתי לקרוא את חוברת הקומיקס שאבא קנה לנו.

תקופת התיכון הייתה גיהנום עבורי, בכרטיס הדו"ח שלי היה כתוב תמיד, "קלודין קשה לה להיות בריכוז, עצלנית ולא מנצלת את מלוא הפוטנציאל שלה". (מאוחר יותר, בשנות ה-50 לחיי, אובחנתי עם הפרעת קשב וריכוז). ההורים שלי תמיד כעסו עליי, הפתגם האהוב עליהם היה, "למה את לא יכולה להיות יותר כמו אחותך". אז הפכתי למורדת.

בימי שלישי המשעממים (יום אומנויות השפה – משמעם) היינו – אני ופאם חברתי חומקות מבית הספר, מטפסות על השער האחורי שעשוי מברזל ובורחות למחסן נטוש רדוף רוחות ושדים. ושם במחסן שיחקנו כדורגל עם כדורגל עור חבוט. האוויר היה מאובק והיה לו ריח מעופש של דברים ישנים ונשכחים. צחוק התערבב עם החבטה הקצבית של הכדור על קירות האבן. היה מושלם! אנחנו משחקות משחקים רבים במחסן הנטוש הישן הזה עד שהפילו אותו כדי לבנות שיכון במקומו.

במהלך שנות העשרה שלי, אמי הייתה אישה מאוד קשה, מלא בחוקים וחוסר הסכמה ואילו השתוקקתי לחופש של גילוי עצמי, מהסוג שחי בג'ינסים קרועים, שיחות לילה מאוחרות עם חברים והרפתקאות מאולתרות. התחלתי לעבוד בשוק בסופי שבוע מגיל 14 כדי לממן את הדברים שרציתי לעשות. אימא שלי אף פעם לא ידעה איפה אני, נהגתי להגיד לה שאני בבית של חברה ואז ללכת למשחקי כדורגל, הופעות רוק ועוד הרבה מקומות שהיא מעולם לא אישרה. תמיד הרגשתי אנרגיה מיוחדת שמעולם לא חוויתי בבית. אבל הריגוש היה נגוע בדאגה המטרידה מהגילוי הבלתי נמנע של אמי.

בגיל 16 עזבתי את הבית ועברתי לשווייץ. מצאתי עבודה כאופר לילדה יפהפייה בת 3 בשם נטלי. במהלך השנה שבה ביליתי בשוויץ מצאתי עצמאות וסוג מיוחד של חופש. מיד כשחזרתי לאנגליה עברתי לדירה עם שתי חברות מבית הספר. בבוקר – למדתי עבודה סוציאלית במכללה ועבדתי כמלצרית במסעדת פיצה בערבים.

במהלך תקופתי במכללה במזרח לונדון התאהבתי בג'ו רמדאן. היינו ביחד 3 שנים כשהתארסנו, חסכנו את הכסף שלנו והתחלנו בתהליך רכישת דירת קרקע בצפון לונדון. קנינו גור כלב אנגלי יפהפה בשם מקס, הכל היה מושלם.

אבל ככל שחלף הזמן החלו להופיע סדקים, שיחות שפעם היו מלאות בחלומות הפכו לרצועות בעיטות פסיביות-אגרסיביות ובטינה בלתי נאמרת, אולי פשוט גדלנו לכיוונים שונים. מה שזה לא יהיה, החיים המושלמים שבנינו יחד מתו.

כשעזבתי את ג'ו, הוא נהיה אובססיבי אלי. הוא עקב אחרי, הרגשתי את הנוכחות שלו בכל מקום. העולם הבטוח והמוכר שלי פעם התמלא בפחד ובחוסר ודאות. סיפרתי לחברה, שפכתי את הפחדים והייאוש שלי. היא סיפרה לי על התקופה שלה כמתנדבת בקיבוץ בישראל. זה היה מקום שבו אנשים חיו ועבדו יחד, קהילה שקשורה בתמיכה הדדית ובשיתוף פעולה. זה נשמע כמו מקדש, מקום שבו אוכל להיעלם ולהתחיל מחדש.

ללא היסוס קניתי כרטיס. כשעליתי למטוס, הלב שלי דפק בתערובת של פחד ותקווה. השארתי הכל מאחור: החיים שלי, החברים שלי, העבר שלי. אבל זו הייתה הדרך היחידה להקים מחדש את עתידי. הטיסה הייתה ארוכה, ונתנה לי יותר מדי זמן לחשוב ולדאוג. אבל ברגע שירדתי מהמטוס הרגשתי תחושה של בית ותחושת הקלה שטפה אותי. נסעתי באוטובוס למשאבי שדה בנגב. הקהילה קיבלה אותי בזרועות פתוחות, והציעה לי עבודה ומקום לינה. בפעם הראשונה במה שהרגיש כמו נצח, הרגשתי בטוחה.

החיים בקיבוץ היו קשים אך מספקים. התעוררתי עם השמש, עבדתי בחקלאות וחלקתי ארוחות עם חברים חדשים. לאט לאט, הזיכרונות הרודפים של ג'ו החלו לדעוך, והוחלפו בחום ובביטחון של ביתי החדש. כאן, בין השדות והאנשים, מצאתי תחושת שלווה שלא הכרתי שנים.

כשקבעתי לעבוד בקיבוץ, חשבתי שזו תהיה הרפתקה של שישה שבועות. לא ידעתי שזה יהפוך למסע בן שנה שישנה את חיי לנצח.

השמש בדיוק עלתה מעל השדות כשפגשתי לראשונה את פנחס. חיוכו הקליל ועיניו הטובות גרמו לי להתאהב בו. לילה אחד הלכנו לראות את "חלף עם הרוח" בתיאטרון המאולתר הקטן של הקיבוץ. בסיומו של הסרט הציע לי חברות אני כמובן הסכמתי והחל רומן שנמשך 3 שנים רצוף בהרפתקאות.

אני ופנחס

טיילנו באירופה, בנינו זיכרונות בכל צעד. בשנת 1986 המסע שלנו הוביל אותנו ללונדון, שם החלטנו להתחתן ותשעה חודשים לאחר מכן קיבלנו את פנינו את בתנו, ניקי, לעולם. לונדון הייתה הבית שלנו במשך שנה, וזו הייתה תקופה של שמחה וגילוי כשניווטנו בימים הראשונים של ההורות, אבל אחרי שנה, הרגשנו את כוחה של ישראל קוראת לנו בחזרה.

 ביום נישואינו

חזרנו לארץ כעולים חדשים, מתחילים בתהליך ההתגיירות. במהלך התקופה הטרנספורמטיבית הזו, גיליתי שאני שוב בהריון. הרבנות, מבינה את מצבנו, זירזה את הגיור שלי כדי שאוכל להשלים אותה לפני הלידה. קיבלתי שם חדש, ציפורה, המסמל את הזהות והאמונה החדשה שלי. בשנת 1989 נולד בננו אדם משה, וכפי שרצה הגורל חלקנו את חדר הלידה עם שכנינו, שגם הם קיבלו את פניהם חיים חדשים באותו יום.

החיים היו פעולת איזון. עבדתי בלילות בזמן שפנחס טיפל בניקי ובאדם, וכשחזרתי הביתה בבוקר, הוא יצא לעבודתו. אדם היה קשור אליי עמוקות ונאבק בפרידות שלנו, הלב הקטן שלו נשבר בכל פעם שהלכתי לעבודה. ניקי, לעומת זאת, הייתה מגדלור של עצמאות, תמיד מוכנה להרגיע את בני גילה בגן עם מוצץ או בקבוק.

שש שנים מאוחר יותר, כשאדם היה עצמאי יותר, הפך פנחס את דירת שני חדרי השינה הקטנה שלנו לבית נעים עם שלושה חדרי שינה כדי לפנות מקום לתוספת האחרונה שלנו, רועי אהרון, שנולד ביוני 1995. המשפחה שלנו הייתה שלמה: בת, שני בנים, כלב, חתול ושני הורים אוהבים.

שלושת ילדינו

בתקופה זו נרשמתי לאולפן כדי ללמוד עברית. שם פגשתי את קלאודיה, אישה נמרצת מצרפת, שילדיה היו באותו גיל כמו שלי, ניקי ואדם. השיעורים היו מאתגרים ולעתים קרובות מייגעים, ועד מהרה הרגשתי כאילו חזרתי לתיכון. עם זאת, הפעם, קלאודיה הפכה לשותפה שלי לפשע, והחליפה את חברתי הוותיקה פאם.

בהפסקות שלנו, קלאודיה ואני היינו בורחים מגבולות הכיתה ויוצאות לשתות קפה. ההרפתקאות שלנו הובילו אותנו לעתים קרובות לחוף הים, לקניון שוקק חיים או לבית קולנוע נעים. הפכנו לבלתי נפרדות, חלקנו צחוק וחלומות כשחקרנו יחד את הסביבה החדשה שלנו.

אחר הצהריים היינו מכינות ארוחות צהריים ארוזות ולוקחים את הילדים למושב משמר השבעה. שם קטפנו פירות, האכלנו את החיות ונתנו לילדים לשחק בפארק עד שהשמש שקעה מתחת לאופק. זו הייתה שגרה יפה שמילאה את ימינו בשמחה וצחוק.

השגרה האידילית הזו נמשכה עד קיץ 2003 כשחיינו התנפצו בעקבות האבחנה של קלאודיה בסרטן השד. החדשות הפכו את העולם שלנו. הייתי נחושה לתמוך בקלאודיה ובמשפחתה כמיטב יכולתי. ליוויתי אותה לטיפולי הכימותרפיה שלה בבקרים כדי שבעלה יוכל לעבוד, וטיפלתי בילדים שלנו, ודאגתי שיהיו להם רגעי אושר למרות הצל ההולך וגדל של המחלה.

אני (קלודין) עם חברתי קלאודיה

שנה לאחר מכן, הסרטן התפשט בגופה של קלאודיה, וחצי שנה לאחר מכן היא נפטרה. הייתי הרוסה. הכעס והבלבול אכלו אותי כששאלתי מדוע אלוהים לקח את החבר הכי טוב שלי, שבר אדם טוב והשאיר ילדים יפים בלי אמם.

בחיפושי אחר תשובות, פניתי לאמונה. ביליתי שעות בשיחה עם עמיתה לעבודה שחזרה לאחרונה לאמונתה באלוהים. זה הרגיש כאילו יש לי חור פעור בתוכי ששום דבר לא יכול למלא. מונעת על ידי חיפוש חסר שובע אחר משמעות, השתתפתי בשיעורים ממגזרים שונים אבל הרגשתי חיבור חזק לתורתם של ברסלב והרב הרוש, אבל בכל זאת היה חסר משהו אז התחלתי לדבר עם אלוהים, בדרישה לתשובות.

יום אחד בקיץ 2007 מיהרתי לתפוס את האוטובוס שלי לעבודה, כשאישה הגישה לי עלון על הרצאה המתקיימת בחולון בשם "מבוא לקבלה". בסקרנות הלכתי להרצאה. שם ,ידעתי שסוף סוף מצאתי את דרכי הביתה. ככל שהתקרבתי לאלוהים, רציתי להביע את תודתי על שפתחתי את עיניי ולבי. לאט לאט התחלתי לקיים מצוות, להתלבש בצניעות, לכסות את הראש, לשמור על כשרות בבית, לשמור שבת ולצאת למקווה.

קיום המצוות היה מאתגר ולעתים קרובות מתסכל. בעלי, למרות שהבין, ראה במסירות החדשה שלי שלב שנגרם בעקבות מותה של קלאודיה. הוא לא התנגד אבל גם לא הצטרף אלי, מה שהפך את החוויה לחוויה בה הרגשתי בודדה.

ב-22 באוקטובר 2007, אימא של בעלי נפטרה, והוא ישב שבעה. שבוע לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 2007, קיבלתי טלפון מאחותי שהודיעה לי שאמי נפטרה. החדשות היו מכה מוחצת. שנה קודם לכן, חגגנו לה יום הולדת 80. זה היה הביקור הראשון שבו לא רבנו, והיה לנו זמן נפלא ביחד. אימא שלי, תמיד גאה, סוף סוף אפשרה לי לטפל בה, והתחברנו בצורה שלא הייתה לנו קודם.

כששמעתי על פטירתה, הכאב היה עצום, צעקה של צער עמוק נמלטה מהשפתיים, ונפלתי על הרצפה. טסתי את הטיסה הראשונה לאנגליה.

הורי 

בהיותה בעלת אמונה נוצרית אמי הוחזקה בבית הלוויות במשך שבועיים כדי שחברים ובני משפחה יוכלו לחלוק כבוד אחרון. במהלך הזמן הזה, נפלתי לדיכאון עמוק, שוב הרגשתי כעס על אלוהים שלקח אותה ממני כשסוף סוף הסתדרנו. אחותי (מורה במקצועה) דאגה לי, אז היא שאלה את מנהלת בית הספר בו עבדה אם אוכל לעזור לה בכיתה כדי שאני לא אשאר לבד, והיא הסכימה. ביליתי שלושה שבועות בעזרה לאחותי ונהניתי כל כך שכשחזרתי לארץ הלכתי למשרד החינוך להגיש בקשה להיות מורה. קיבלו אותי ובספטמבר 2008 התחלתי ללמד אנגלית בבית הספר היסודי יצחק שמיר בחולון.

ב-16 בספטמבר 2008, נפטר אביו של בעלי. זה היה יום שניפץ לא רק את עולמו אלא גם את חיינו המשותפים. במהלך השבעה משהו בפנים בעלי נשבר. משקל האובדן שלו, בשילוב עם השינויים שהוא ראה בי, הפך ליותר מדי בשבילו. בלי מילה, הוא בחר לא לחזור הביתה.

בעקבות עזיבתו, נותרתי מתמודד עם תחושת נטישה ובלבול עמוקה. לא יכולתי להבין מה אלוהים רוצה ממני. עשיתי כל מה שהאמנתי שהוא נכון, כל מה שחשבתי שהוא רוצה. אז למה נענשתי?

למרות שבעלי לא חזר הביתה, הוא אף פעם לא באמת השאיר אותי לבד. הוא בדק כל צעד שלי, עקב אחר כל שקל שהוצאתי, משוכנע שנפלתי טרף לכת ונותנת להם את כל הכסף שלנו. זה הרגיש כמו דז'ה וו רודף, כאילו צללי התרחיש של ג'ו חזרו לייסר אותי. הבדיקה הבלתי פוסקת הזו נמשכה במשך שנה, והגיעה לשיאה ברגע קורע הלב שבו בעלי ביקש להתגרש.

גל של בהלה גלש בי. בכיתי במשך שבוע, מתפללת בלהט לתשובה, מחפשת בהירות בתוך הכאוס. למה זה קרה? מה הייתי אמורה לעשות? ואז, יום אחד, הדמעות פסקו. שלווה בלתי מוסברת שטפה אותי, וידעתי שאני חייבת לדבר עם בעלי. אבל לא ידעתי מה לומר לו?

נסעתי לבית הוריו, שם הוא שהה, מתפללת כל הדרך להדרכה אלוהית, למילים הנכונות לומר. בלב הולם צלצלתי בפעמון הדלת. כשהוא פתח את הדלת, עיניו היו עייפות, הבעתו שמורה. הוא שאל מה אני רוצה. נשמתי עמוק, אמרתי, "אני רוצה שתחזור הביתה." לרגע, הזמן עצר מלכת. ואז, הוא נשבר, דמעות זולגות על פניו כשהוא חיבק אותי בחוזקה ולחש, "באמת?" החזקתי אותו קרוב ועניתי, "כן."

באותו רגע, הבנתי משהו עמוק. לא הייתי צריך לקיים את המצוות פיזית כדי להיות קרוב לאלוהים. התפילות הפנימיות שלי, הכוונות שלי, האמונה שלי – אלה היו בין אלוהים לביני, שלא ניתן לגעת בהם על ידי אף אחד אחר. הקשר הזה היה שלי בלבד, קשר קדוש שלעולם לא יכול להישבר.

מאז, עבדנו קשה ואהבנו עוד יותר. הבית שלנו היה מלא בצחוק, אהבה, וכאוס מדי פעם שמגיע עם גידול שלושה ילדים. כל יום הביא אתגרים וניצחונות חדשים, ולאורך כל זה, עמדנו אחד לצד השני, עדות לחוזק הקשר שלנו.

הילדים שלנו היום

ניקי

היום הילדים שלי גדלו. ניקי שכבר בת 38 גם נכנסה לקבלה ומצאה שם את אהבת חייה, זאב. ובתוך חצי שנה הוא הציע לה נישואים בתאריך 31 לדצמבר 2007 התחתנו. ניקי הייתה מאושרת בצילום ולמדה צילום "בבצלאל" ירושלים. בסיום לימודיה פתחה עסק עצמאי של צילומי אירועים וקידום עסקים. ב 24 בינואר 2010 נולד להם בן הבכור שנקרא אדם, (על שם חברו של זאב שנהרג בתאונת דרכים). הם נכנסו להריון שוב שלוש שנים אחר מכן. באותו שנה זאב, שעבד כסטיסטיקאי כדורגל וכדורסל עבור חברת סוני לפלייסטיישן פוטר עקב קיצוצים שנעשו במחלקה שלו. הכסף היה דחוק, אז הם החליטו לעבור לדירה השנייה שלנו שהייתה לידנו. בתאריך 20 לספטמבר 2012 תמר נולדה. החיים נהיו תוססים סביב הנכדים. יותם חיים הגיע לעולם הזה כעבור שלוש שנים וחצי, ב-4 במרץ  2016.

שנה לאחר מכן הם חלטו שהדירה קטנה מדי למשפחתם שגדלה והם עברו לגור בפתח תקווה.

אדם

לאחר התיכון גויס אדם משה לחיל הים; הוא הפך למפקד על ספינת סיור קטנה בשם "דבור". בסיום שירותו הצבאי, הוא נסע לאנגליה כדי לעבוד בעגלות של מוצרי טיפוח של ים המלח. תוך 6 חודשים הוא הרוויח מספיק כסף כדי להצטרף לחברו מהתיכון מושיקו באמריקה, והם טיילו במשך 3 חודשים. בשובו ארצה החל ללמוד עבור בחינה פסיכוטכנית. שם הוא פגש את הנפש התאומה שלו, מיכל. ובתוך חודשיים התחילו לארגן החתונה שלהם. בספטמבר 2017 בשנת 2016 הם נישאו ועברו לנשר, קרוב לטכניון בו לומדים שניהם, מיכל רפואה ואדם הנדסת מכונות.

אדם ומיכל

רועי

רועי אהרון אהב את בית הספר; היה לו דחף חזק בתוכו להצליח בכל מה שהוא עשה. זה נבע מהקשר החזק שנוצר בינו לבין אחיו אדם, שהיה מבוגר ממנו ב-6 שנים. הוא רצה להיות כמו אדם והתלהב מכל מה שהוא עשה.

במהלך שנותיו בחטיבת הביניים הוא התאהב בדנה, לקח לו הרבה זמן לאזור אומץ לבקש ממנה להיות חברה שלו, ועוד יותר זמן לבקש ממנה להינשא לו. אבל בסופו של דבר, אחרי 12 שנות חיזור, הוא הציג את השאלה במהלך טיול מתוכנן היטב בשוויץ וחודשיים לאחר מכן, ב-28 בינואר 2024 הם נישאו. כיום הם מתגוררים בבאר שבע שם לומדת דנה לדוקטורט בתזונה. רועי עובד בהיי-טק כמתכנת מחשבים.

רועי ודנה

אני

הקריירה שלי כמורה לאנגלית לקחה אותי דרך בתי ספר רבים, שכן בתחומים אחרים בחיי חיפשתי את בית הספר שאוכל לקרוא לו בית. היום אני מלמדת אנגלית בבית ספר הרצפלד לחינוך מיוחד, ומהיום הראשון שנכנסתי לבית הספר הזה ידעתי שאני לא צריכה לחפש יותר.

כשאני לא מלמדת, אני לומדת דברים שאני אוהבת, כמו גרפיקה ממוחשבת וציור. אני גם מבלה הרבה זמן בבריכה שבה אני עושה אירובי מים ומבלה עם חברים. אבל רוב זמני אני עם הנכדים. כל שבועיים אנחנו נפגשים לסוף שבוע שתמיד מלא באוכל טוב, שיחה טובה וכל מיני משחקים מהנים.

קלודין עם כל משפחתה

קישור לקובץ הסיפור המלא –  קשר רב דורי-קלודין

הזוית האישית

קלודין: כשפנו אליי לראיון על יחסים רב-דוריים הרגשתי כבוד וגם נוסטלגיה אחד ההיבטים הבולטים בראיון היה הקשר שחשתי עם אור ומעיין למרות השוני בגילאים שלנו היה כבוד הדדי ולהיטות ללמוד אחד מהשנייה, כשאור ומעיין שאלו את שאלותיהם מצאתי את עצמי משקפת לעומק את מסע חיי. בשיתוף הסיפור שלי קיוויתי לחלוק חלק מהלקחים שלמדתי במהלך השנים.