מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של משה לוטן

נולדתי בעיירה דובזין DOBRZYN שבמזרח פולין. זו הייתה עיירה כפרית טיפוסית, רחובות צרים מאוד, בתים קטנים ללא שירותים ומים זורמים. מקלחת היו עושים במקווה ומים היו מביאים לבתים בחביות. מספר היהודים בעיירה לא היה גדול אך הם היו מכובדים בגלל שהם היו בעלי חנויות, ובתי חרושת. מעבר לנהר דרוונצה הייתה עיירה דומה שנקראת גולוב (Golub), בעיירה הזאת הרחובות היו רחבים יותר ומרוצפים והיו בה בתים גדולים וחנויות יפות ומטופחות. סבא שלי, יצחק יעקב (אבא של אמא שלי) היה בעל חווה חקלאית גדולה במרחק חמישה קילומטרים מהעיירה דובזין שהיו בה הרבה סוסים ובקר. אני זוכר ביקורים רבים בחווה בהם יצאנו לדוג באגם קפוא ליד החווה ולטיולי סוסים כשלידנו רצו כלבי החווה.

בקהילות היהודיות בפולין נהגו לקרוא לילדים בשמות אבות, סבים, אמהות, סבתות ושמות תנכיים. אני קרוי על שם סבא של אימא שלי משה הירש שמיגה, לאחי האחד קראו אהרון ולאחי השני קראו אליהו.

בעיירה שלנו עיקר החיים היו סביב כיכר השוק אבל היה גם תיאטרון יהודי מוצלח שאפילו הרב היה מעודד את הילדים והנערים להשתתף בו. בימי יריד גדולים, ארבע חמש פעמים בשנה, כל העיירה הייתה מתעוררת לחיים, לובשת חג, המוני כפריים היו מגיעים ובונים דוכנים למכירת התוצר שלהם ברחוב הראשי – רחוב פילסודסקי.

אני זוכר שבל"ג בעומר הייתי יוצא עם עוד חברים ליער שליד העיירה עם חץ וקשת שהכנו מענפים והיינו מנסים לתפוס ציפורים. בפורים היינו הולכים ברחוב עם מסכות והנערים הגדולים היו מפחידים אותנו עם מסכות מפחידות.

אבא שלי יחיאל, שירת בצעירותו בצבא הפולני וכשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא גויס למילואים והשתתף בהגנה על עיר הבירה וורשה. כאשר הגרמנים כבשו את עיירתנו דובזין ומיקמו את המפקדה שלהם בחווה של סבא שלי, אבא שלי הצליח לארגן שכל המשפחה שלנו תעבור את הגבול לרוסיה תמורת תשלום כספי גדול.

לילה אחד הרוסים העלו את כל הפליטים היהודים מפולין לרכבות ושלחו אותם לסיביר הרחוקה מאוד. אני זוכר שהנסיעה הזאת ברכבת ארכה יותר משבוע. אחרי כמה חודשים בסיביר שלחו אותנו שוב לדרום רוסיה למקום שנקרא אוזבקיסטן. שם למדתי בבית ספר כמה שנים ואבא שלי שירת בצבא האדום הרוסי. פעם אחת חליתי במחלה קשה שנקראת דיזינטריה ואז כמעט שלא היו לה תרופות, אלא רק תרופה אחת שנקראת סולפיטין. אמא שלי גניה-גולדה הצליחה להשיג שני קילו דבש ותמורתו קיבלה מהרוקח את התרופה וכך ניצלתי.

בסוף מלחמת העולם השנייה אבא שלי יחיאל שילם הרבה כסף למפקד רכבת רוסית שנסעה לברלין שבגרמניה וכך כל משפחתי הגיעה לגרמניה. בברלין, חיכה לנו אח של אבא שלי, דוד שלי ברוך שעסק בהברחת יהודים מהצד הרוסי של ברלין אל הצד האמריקאי. הוא סייע לנו לעבור לצד של העיר שבשליטת האמריקאים ומשם המשכנו למחנה פליטים (עקורי מלחמה) בעיירה בדרום גרמניה שנקראת אמברג. שם הצטרפתי לתנועת נוער ציונית כי האמנתי שארץ ישראל היא המקום הכי טוב עבור יהודים. בגלל שהייתי רק בן 15-16 ההורים שלי לא הרשו לי לעלות לבד לארץ. הם תכננו לנסוע לדרום אמריקה אז עשיתי עסקה עם אבי יחיאל שאצטרף אליהם אבל כשאגיע לגיל 17 אוכל לעלות לישראל אם עדיין ארצה. המשפחה שלי אכן נסעה לקובה ואני הצטרפתי אליהם. אחרי שנה כשהם המשיכו בדרכם לארגנטינה הייתי כבר בן 17 והחלטתי לעלות לארץ לבדי. זאת הייתה שנת 1949 והמדינה הייתה בת שנה. הכרתי בארץ רק את דודתי, אחות של אבי ומשפחתה, גרתי לבדי ומצאתי עבודה כפועל בניין בבאר שבע ולאחר כמעט שנה התגייסתי לצה"ל לצנחנים והייתי מבין הצנחנים הראשונים בצה"ל. במהלך השירות שלי אפילו זכיתי לצנוח צניחת ראווה לתוך איצטדיון רמת גן במסגרת טקס הפתיחה של המכביה השלישית.

בחלוף עוד כעשר שנים, החליטה סבתא טובה לבקר בישראל. הרב של העיירה שלנו שהכיר אותה ממחנה הפליטים בגרמניה ביקש ממנה להעביר בשמו מתנה לבחור מהעיירה שהוא יודע שגר בישראל – אני. וכך הכרתי את סבתא.

בהמשך השנים בישראל טובה ואני הקמנו משפחה ונולדו לנו שלושה ילדים – הבכורה איילה, ליאור ושי. ילדינו שירתו כולם בצה"ל להגנת המדינה והקימו משפחות משלהם. נולדו להם ביחד שמונה נכדים. הבן השלישי של בני ליאור הוא נועם לוטן, נולד באפריל 2012 והוא היום תלמיד כיתה ו בבית הספר הדמוקרטי הוד השרון. נועם שחקן כדורגל בקבוצת הפועל הוד השרון (ליגת ילדים ג דרום) ואוהב מאוד את המשחק.

הזוית האישית

נועם: התכנית אפשרה לי ללמוד הרבה על סבא שלי שנפטר כחודש לפני הולדתי. כך הכרתי פרטים חדשים ומעניינים על המשפחה שלי ואני שמח על כך מאוד