מאגר סיפורי מורשת

קשר רב דורי – פרמן ארבל וסבתא מירי

המשפחה של סבתא

המשפחה של סבתא: הורים, אחים , דודים וסבא וסבתא.

סבתא שלי היא בת להורים: סבתא רבתא – נוצה וסבא רבא שלי – ליאון. הם הגיעו לארץ מרומניה. בתחילה, גרו בבאר שבע ואחר כך ההורים של סבתא עברו דירה לראשון לציון. בבאר שבע וגם בראשון לציון הייתה לסבא רבא ולסבתא רבתא חנות מעדניה.

למירי, סבתא שלי, יש אח אחד בלבד, ראול שמו והוא חיי בעיר טורונטו, שבקנדה.

לסבתא מירי הייתה סבתא בשם ציפורה, שהיא חיה עד גיל 100. גם היה לסבתא סבא וסבתא בארץ ישראל, סבתא רוזה וסבא איציק, אבל הם נפטרו כשהיא היתה ילדה קטנה.

לסבתא שלי היו שבעה דודים ודודות. מצד אימא שלה שלוש דודות: יהודית, קלרה ופאולה. מצד אבא שלה – ארבעה דודים: נוצה, בטי, קרול ואשר. סבתא סיפרה לי שסבתא שלה, ציפורה, הייתה מצחיקה, למשל, כל יום הייתה מתקשרת אל סבתא בשעה 7:00 בבוקר ובשעה 16:00 אחרי הצהריים, כדי לשמוע איך עבר היום על כל בני המשפחה.

ההורים של סבתא רצו מאד שסבתא תלמד ותתקדם בחיים, סבתא למדה באוניברסיטה להיות מורה לתנ"ך ויועצת חינוכית ומדריכת יועצות בראשון לציון.

תמונה עם סיפור משפחתי – הכנרת

הכנרת בחיי המשפחה שלנו מתחיל אצל סבתא כסטודנטית, האהבה והמשיכה לכנרת הובילה אותנו לשכירת רכב, כיון שלא היה לנו באותם הימים רכב, ונסענו עם חברים לסוף שבוע בכנרת. באותה תקופה לא חשבנו על שינה בבית מלון, הסתפקנו בשינה באוהל.

 מבלים על חוף ים כנרת

הכנרת הייתה משמעותית בחיינו גם כשנולדו ילדינו. זה היה המקום שטיילנו סביבו עם חברים ועם בני המשפחה שהגיעו מקנדה, נהגנו להתמקם בחופי הכנרת השונים: בגדה המזרחי או המערבית ורק לעת ערב חזרנו הביתה, לראשון לציון.

 מבלים על חוף ים כנרת – המסורת המשפחתית ממשיכה

כשילדינו גדלו והפכו גם הם להורים, הכנרת וסביבותיה המשיכה להיות המקום המרכזי לנופש המשפחתי.

מנהג הוא במשפחתנו המורחבת, שפעם בשנה אנחנו נפגשים בחופשת חנוכה בבית הארחה שבעין גב. אנחנו נוהגים לטייל עם הנכדים ועם ילדינו הבוגרים ועם בני הדודים שלהם וילדיהם סביב הכנרת, להתרשם מיופייה ממצפורים שמסביב, ובעיקר לשחק משחקי כדור שונים על שפת הכנרת.

על שפת ים כנרת…

המאכל המשפחתי פאפאנש – כדורי גבינה

סבתא נולדה ברומניה וההורים שלה עזבו את רומניה, אבל רומניה לא עזבה את משפחתה. כשהגיעו לארץ ישראל, הם המשיכו לדבר רומנית ובעיקר להכין אוכל רומני. הממליגה תמיד הייתה שם על השולחן של הסבתא רבתא, אבל אנחנו אוהבים בעיקר את הפאפאנש שסבתא למדה מאימא שלה ומכינה לנו את זה עד היום.

הפאפאנש הם כדורי גבינה מתוקים, מבושלים, ואנחנו אוהבים לשים מעל מייפל או מעט סוכר.

הילדות של סבתא מירה

סבתא נולדה ברומניה ועלתה ארצה בשנת 1961. סבתא הייתה בת שנה כשעלתה ארצה.

בילדות שלה בארץ, סבתא גדלה בעיר באר שבע. בית הספר היסודי בו למדה היה ביל"ו – "בית ישראל לכו ונלכה". בזמנו, כשסבתא הייתה ביסודי למדו מכיתה א' עד כיתה ח', לא הייתה להם חטיבת ביניים. בתיכון, ההורים של סבתא עברו לגור בראשון לציון וסבתא למדה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון עד סוף יב' והיא סיימה שם בהצטיינות את הלימודים. סבתא סיפרה לי שהיא מאד אהבה ללמוד בגימנסיה, וגם מאד אהבה את המורים שלה. סבתא אהבה מאד את המקצועות ספרות ותנ"ך בתיכון.

אחרי הצבא המשיכה ללמוד להיות מורה ואחר כך גם הפכה להיות יועצת בבית ספר שבו למדה, בחטיבה של הגימנסיה הראלית בראשון לציון.

משחק מהילדות של סבתא מירה

סבתא בילדותה אהבה לשחק ב – 5 אבנים. היו לה 5 אבנים חלולות מברזל. הם היו זורקים אבן אחת באוויר והיו צריכים להרים אבן אחת מהרצפה ולתפוס את זו שבאוויר, שלא תיפול. אחר כך היו צריכים לתפוס שתי אבנים, שלוש אבנים ואפילו את כל הארבע אבנים. אם נפלה אבן מהיד ולא נתפסה, התור של המשחק היה נפסל ועובר להבא בתור.

מוצב סורי הצופה על הכנרת

השירות הצבאי

סבתא סיימה לימודיה בתיכון הגימנסיה הראלית בראשון לציון. בשנת 1978 סבתא התגייסה לצבא ושם הייתי מורה חיילת במסגרת "נערי רפול", הכוונה היא לבני נוער שלא למדו בבית ספר, הם נשרו מבית הספר התיכון, ורב אלוף רפאל איתן אז הרמטכ"ל של צה"ל  החליט לגייס נערים אלו לצבא, בבוקר הם למדו את מקצועות החובה, בעיקר עברית ומתמטיקה, ואחר כך השתלבו בעבודה בצבא, הם למדו מקצועות צבאיים, כמו למשל, מכונאות רכב במוסכים של הבסיס. המטרה הייתה שכאשר יגיעו לגיל הגיוס, 18 שנים, הם יגויסו לצה"ל ובסיום הטירונות הם יבואו לעבוד במוסך הצבאי שבו למדו. השירות הזה של סבתא היה מאד חשוב ומשמעותי, כפי שאמרה: "כי כך הובלנו את הנערים האלה לגיוס משמעותי, לתרום בצבא ואחר כך לתרום לחברה במדינת ישראל".

הנישואין

בגיל 19 סבתא התחתנה עם סבא, אז בגיל 22. בימים ההם היה מקובל שמתחתנים מוקדם וצעירים. בעקבות זה סבתא שוחררה מהצבא. הנישואים של סבא וסבתא התקיימו באותה שנה שסבא התחיל את השירות שלו בצבא הקבע ויכול היה לקבל משכורת ראשונה. אמנם, הם היו צעירים אבל חשוב היה להם אז להיות עצמאיים.

סבתא מספרת: "זכור לי מהחתונה בעיקר את השמחה הגדולה שהייתה, שני זוגות ההורים היו מאד מאושרים", ואפילו הפכו להיות חברים ביניהם בזכות הנישואין של סבא וסבתא. סבתא גם סיפרה שבאותה התקופה הם יצאו לירח דבש בארץ. היום ידוע שכולם טסים לחוץ לארץ לירח דבש אבל אז, בתקופה שהם התחתנו, היה להם חשוב לצאת לטיולים בארץ, וירח הדבש שלהם היה ברמת הגולן. הם עשו מסלולי טיול כל יום ברמת הגולן, וחזרו בערב לבית המלון שלהם בעיר טבריה. סבתא הדגישה שזה היה בגלל אהבתם לארץ ישראל.

לימודים וקריירה

עם השחרור מהצבא סבתא החלה את לימודיה באוניברסיטת בר-אילן לתואר ראשון. בהתחלה, סבתא למדה מקרא וחינוך וגם למדה תעודת הוראה, כדי להיות מורה לתנ"ך. סבתא הייתה מורה לתנ"ך בגימנסיה הריאלית, בבית הספר בו למדה.

יחד עם זה, סבתא למדה חינוך והיא ידעה שהיא תחזור ללמוד משהו בתחום החינוך, וכך קרה: אחרי עשר שנים היא חזרה לבר אילן ולמדה יעוץ חינוכי. סבתא הייתה יועצת חינוכית בראשון לציון, בהתחלה בחטיבה, אחר כך בבית ספר שש-שנתי, גם בחטיבה וגם בתיכון. זה היה מאד קשה. בנוסף, סבתא הייתה גם מדריכה של יועצות בתוכנית חאלו"ם (חינוך אישי) וגם בתחום של אקלים חינוכי מיטבי בבית הספר, איך דואגים לכך שיהיה למורה וגם לתלמיד טוב בבית הספר, שירגיש שרואים ושומעים אותו, והכי חשוב שירגיש שהוא מוגן ולא פועלים כלפיו באלימות כלשהי.

היום, סבתא שלי סיימה את עבודתה והיא בפנסיה…

משפחה

בזמן הלימודים באוניברסיטה סבתא ילדה את אריאל, זהו אבא שלי. אחרי שש שנים היא ילדה את ליאת, זו הדודה שלי. הקשר בין אבא שלי ואחותו היה מיוחד מגיל צעיר. למשל, בזכות אבא שלי דודה שלי זכתה ליישור שיניים. דודה שלי, ליאת, הייתה צריכה לעבור יישור שיניים בגיל מאד צעיר. כשסבתא שלי הייתה אתה  אצל רופא השיניים היא לא הסכימה לשבת ולשתף פעולה, אבל כשאבא שלי בא אתה, הוא סיפר לה סיפורים, הצחיק אותה ושכנע אותה לשתף פעולה עם רופא השיניים, וכך היא זכתה ביישור שיניים.

סיפור בחיי סבתא – ילדות והתבגרות בין מלחמות קשות וגורליות יחד עם התקווה לשלום וחיי שלווה בארץ ישראל.

סבתא מירי ביקשה להתרכז בהתבגרות שלה בצל המלחמות שהיו במדינת ישראל בשנותיה הראשונות. סבתא מירי גדלה בצל המלחמות: מלחמת ששת הימים ביוני 1967, כשסבתא הייתה בת שבע, ואחרי שש שנים, כאשר סבתא הייתה בת 13 – פרצה מלחמת יום הכיפורים שאירע באוקטובר 1973.

אירועים אלו נבחרו בשל הקרבה שלי לגילה של סבתא באירועים הללו. סבתא הייתה אז בגילאים שבין 7 – 13. כיום, אני בגיל 11, בערך באותו הגיל שסבתא הייתה אז וקל לי להבין את מה שסבתא עברה כילדה וכנערה בארץ.

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים מצרים, בדרום, איימה על ביטחון מדינת ישראל והכלכלה שלה. הם חסמו את מיצרי טיראן בים סוף, ואז סחורות לא יכלו להיכנס לארץ ישראל, וגם כוחות מהאו"ם גורשו מסיני, שם היה הגבול בין ישראל ומצרים. בנוסף, בצפון, מסוריה ניסו להטות את מקורות המים שזורמים לירדן, דבר שישראל לא יכולה הייתה להסכים לו, כיון שמקור המים החשוב ביותר היה הכנרת. הצבא הסורי ערב המלחמה ישב ברמת הגולן וצפה בכל מה שקורה עד אזור הכנרת.

איום נוסף על ישראל באותה תקופה היה גם מכיוון ירדן. הם ישבו בחברון, שכם וגם במזרח ירושלים. למעשה, ישראל הייתה בסכנה  בכל גבולותיה. המלחמה פרצה ביוני 1967 ונמשכה ששה ימים. בסוף המלחמה ישראל השתלטה על רמת הגולן והחרמון בצפון, על ירושלים  המזרחית והעיר העתיקה ובה הכותל המערבי וכל הערים ביהודה שומרון: שכם וחברון וסביבותיה, ובדרום הארץ – ישראל השתלטה על חצי האי סיני.

בסוף המלחמה הייתה תחושה של שמחה והתעלות, הרגשה שצבא הגנה לישראל הוא החזק ביותר במזרח התיכון ואף אחד לא יכול לעמוד מולו או לנצח אותו!

בין המלחמות, עדין לא היה רגוע בארץ. התנהלה מלחמת התשה בין ישראל ומצרים בגבול עם מצרים.

מלחמת יום הכיפורים

המלחמה הבאה, מלחמת יום הכיפור, ב 6 אוקטובר שנת 1973. סבתא הייתה בבית הכנסת מהבוקר, כך היה נהוג אז במשפחה שלה. גם החברים של ההורים שלה היו שם  עם הילדים שלהם. בזמן שהיו בבית הכנסת הם ראו בצהריים מכוניות של הצבא בכבישים, וזה מאד הפתיע אותם, כי ביום כיפור לא נוסעים.

בצהריי יום כיפור, ובדרכה הביתה מבית הכנסת, בשעה 14:00 לערך, נשמעה אזעקה בעיר באר שבע, בה סבתא גדלה. מכוניות עם רמקולים שעברו בעיר הכריזו  שפרצה מלחמה. מצפון- הסורים, מדרום- המצרים. משני הכיוונים התקרבו אל מדינת ישראל בהפתעה, כשהצבא לא היה ערוך ומוכן למלחמה..

המלחמה נמשכה כ-20 יום לערך. בסוף המלחמה ישראל הכניעה את סוריה, הטנקים של ישראל הגיעו כמעט לדמשק. וגם בדרום, הבסנו את מצרים, הצלחנו לשמור את כל מדבר סיני בידינו.

הערים: שארם, דהב, נואיבה וכל מדבר סיני – עדין היו שייכים למדינת ישראל. מדבר סיני שנכבש במלחמה ההיא עם מצרים – הוחזרו למצרים כי עשינו איתם שלום. עם סוריה- עד היום אין יחסים טובים עד היום.

כילדה בין מלחמות, סבתא  זוכרת,  מצד אחד את השמחה והתחושה שאין צבא חזק  יותר מזה של מדינת ישראל, ומצד שני, הפחד והחשש ממלחמה, ומהיכולת שלנו לעמוד מול כל האויבים שסביב מדינת ישראל. יחד עם זאת לסבתא ולכל האנשים במדינה, גם אחרי מלחמת יום כיפורים, הייתה המון גאווה, מה שנקרא אז גאוות יחידה בזכות הניצחונות בסוף המלחמה גם על מצרים וגם על סוריה.

אחרי מלחמת יום כיפורים היו בארץ שנים מאד טובות, שנים של שגשוג. לסבתא במשפחה היה שינוי חשוב וטוב: מיד אחרי המלחמה ההורים של סבתא עברו מבאר שבע לראשון לציון, ההורים שלה התקדמו מהדרום למרכז הארץ.

ציטוט אימרה אופיינית לסבתא

לחפש את האור בקצה המנהרה… יש אור בקצה המנהרה.

האמירה הזו, שסבתא משתמשת בה הרבה, היא נאמרה לה בילדותה בזמן מלחמת יום הכיפורים. זו הייתה הדרך להרגיע ולהבטיח שיבואו ימים טובים יותר אחרי המלחמה. האמרה הזו נאמרה לסבתא שלי בעיקר על ידי הסבתא שלה, סבתא ציפורה.

גם היום, שנת 2024, בזמן שאנחנו במלחמה בעזה ואנחנו מתמודדים עם ימים קשים במדינה, ובנוסף אבא שלי גויס למילואים ואנחנו לא יוצאים כמעט לטיולים בארץ, סבתא תמיד אומרת את המשפט הזה: יהיה טוב, לחשוב על הטוב שיהיה כי "יש אור בקצה המנהרה" .

האמרה הזו מעודדת אותי וגורמת לי לחכות לטוב שיגיע.

קישור לסרטון סבתא מירה מספרת על מלחמת יום הכיפורים

הזוית האישית

ארבל:  היה לי מאד נעים לעבוד עם סבתא שלי על הנושא. בנוסף, למדתי על סבתא עוד ועוד דברים מהילדות שלה, דברים שלא ידעתי עליהם, כי לא יצא לנו לדבר עליהם. תמיד הייתי קרובה לסבתא מירי, אבל העבודה בתוכנית אפשרה לי להכיר אותה יותר ולדעת עליה דברים שלא הייתי מגיעה אליהם, כי סבתא לא דיברה על ילדותה בארץ. בעבודה הזו גם גיליתי את הקשר הבין דורי: באמרה –סבתא שלי בעצם חוזרת על דברי סבתא שלה, וכך יצרה קשר ביני ובין הסבתא רבתא- רבתא שלי, שלא הכרתי אותה.

סבתא מירה: בזכות ארבל, נכדתי הבכורה והאהובה, הצלחתי להיפתח ולספר לה דברים שהיו סגורים אצלי מזה חמישים שנה. סיפור הילדות שלי בצל המלחמות הגדולות, הסכנה הקיומית שהייתה למדינה ולנו כילדים של ניצולים מהשואה, גרמה לי לשמור את הסיפורים הללו בליבי פנימה, אף לא פעם פתחתי ולא דיברתי בנושא זה. העבודה הנוכחית אפשרה לי לפתוח ולספר אודות המלחמות עצמן, לספר על התחושות שלי באותה תקופה בתחילה כילדה ואחר כך כנערה מתבגרת. ובעיקר, לחבר את ארבל לתחושות שלי אז, שהן קרובות ודומות לתחושות ולמחשבות של ארבל כיום כאשר אנחנו במלחמה בעזה. ארבל הינה נכדתי הראשונה, האהובה וקרובה ביותר אלי. העבודה הצליחה להוסיף עוד רובד לקשר המיוחד ביננו.