מאגר סיפורי מורשת

שמי רותם, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, נילי פרנקל. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת. וכך סיפרה לי סבתא:

"נולדתי בתל אביב בסוף 1946, שנה וחצי לפני קום המדינה, להורי מרים (קורמן) ושלמה (קרישר). הורי נולדו בפולין, בעיר יאסלו שבגליציה המערבית, ועסקו שם בפעולות ציוניות: אמא הכשירה צעירות יהודיות לעלייה ארצה, ואבא היה יו"ר צעירי מזרחי וקק"ל בעיר הולדתו. בפעילותם הציונית נתקלו הוריי לא פעם באנשים שהתנגדו לציונות, אך שניהם היו נחושים להמשיך בפעילותם ולהגשים את חלומם לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה.

ואכן, בשנת 1933, מיד אחרי שאימא סיימה את הסמינר העברי לגננות ולמורות בוורשה, עזבו הוריי את משפחותיהם ועלו ארצה. בהתחלה הגיעו לפתח תקווה ובהמשך התיישבו בתל אביב, ברחוב גאולה פינת אלנבי. שם נולדתי, ולפניי שני אחיי, יקותיאל ואביחי ז"ל. השם נילי שניתן לי הוא על שם המחתרת ניל"י שפעלה בארץ לגירוש הטורקים. אולי קיוו בבחירת השם שגם האנגלים ששלטו אז בארץ יסולקו.. אבא היה בעל חנות לטקסטיל ברחוב גאולה, ואימא קיבלה עבודה כגננת בגן של פנינה שטיין ברחוב הס.

הגן שהציל את חיי

בזכות הגן הזה והמחויבות לילדים, ניצלו למעשה חיי אמי ואחי הבכור. בשנת 1939, בחודש אוגוסט, נסעה אמי עם אחי הבכור, יקותיאל, למשפחתה בפולין כדי להציג את ה"צבר" הראשון במשפחה שנולד בארץ ישראל. בני המשפחה הפצירו בה שתאריך את חופשתה בפולין, אך אימא סירבה בטענה שהיא מחויבת לחזור לישראל כדי להכין את הגן לשנת הלימודים החדשה בספטמבר. מיד כאשר חזרה ארצה, ימים ספורים אחר כך, פרצה מלחמת העולם השנייה. לולא המחויבות של אימא לגן הילדים, לא הייתי מספרת את הסיפור הזה..

הוריי דיברו עברית רהוטה ואף כתבו בה. פולנית הייתה מחוץ לתחום, והם סירבו בכל תוקף לדבר בה. כנראה, את האהבה ללשון העברית ירשתי מהוריי, וברבות הימים הפכתי למורה ללשון עברית. הבית הפך מוקד עלייה לרגל בעיקר בשני חגים: פורים ויום העצמאות. המצעד הצבאי שעבר ברחוב אלנבי עורר התרגשות רבה והמונים באו לצפות בו. לראות את חיילי צה"ל צועדים ברחוב אלנבי הייתה חוויה מרוממת ומקור לגאווה, במיוחד שנים ספורות אחרי השואה.

החיים בתל אביב

אחיי ואני למדנו בבתי ספר דתיים: תלפיות, ביל"ו, צייטלין ומדרשיית נועם. מכל מוסדות החינוך שהיינו בהם, פינה חמה בלב שמורה לגן הילדים של פנינה שטיין, שבו עבדה גם אמי מרים ז"ל. הגן היה בניין דו קומתי, גדול ומושקע שסביבו שיחים ועצי פרי. היו בו פסנתר, פטיפון ותזמורת. מכל חג שנחגג בגן: חנוכה, פורים, שבועות ול"ג בעומר אני זוכרת צליל, מראה וריח החרוטים בלבי.

תקופת הצנע

זו הייתה תקופה של מחסור במזון והוטלו עלינו הגבלות על קניית ביצים, עוף וכו'. את המוצרים היינו רוכשים במכולת באמצעות פנקס תלושים שקיבלנו. את האוכל בישלנו על פתיליה, המקרר היה מעין ארון שלתוכו היו מכניסים בלוק קרח, וטלפון היה חלום רחוק. אבל עיתונים היו לנו בשפע: מדי יום קראנו ארבעה עיתונים – "חרות", "הצופה", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".

אהבת הארץ וההקרבה

נולדתי למרות הקשיים הרבים בארץ ישראל: פרעות, מלחמות ומחסור. הוריי לא חשבו לרגע לעזוב את הארץ. חודש לפני מותו של אבי, הוא היה אמור לחגוג 50 שנה לעלייתו ארצה, וזה היה בעיניו האירוע המשמעותי ביותר בחייו. הוא כתב מכתב הודייה לה' על שהורה לו את הדרך לעלות לציון וכך ניצל מהשואה.

בבגרותי

בבגרותי, עברנו לעיר גבעתיים. למדתי באוניברסיטת בר אילן ספרות, לשון ומדעי המדינה, ולימדתי את מקצועות אלה בתיכון בגבעתיים במשך 36 שנה. בשנת 1975 נישאתי לשמואל פרנקל, יליד פולין, בנם של אסתר ויצחק, יו"ר הקהילות היהודיות בפולין. נולדו לנו שני ילדים, בת ליאור ובן אורן, וארבעה נכדים אהובים ויקרים: רותם, עידו, ליאם ואמילי.

הזוית האישית

רותם הנכדה המתעדת: התרגשתי מאוד לשמוע סיפורים שלא ידעתי עליהם עד היום, לשמוע על הילדות של סבתא בתל אביב, ולשמוע איך היו החיים פה בשנים הראשונות של מדינת ישראל. במהלך העבודה המשותפת, ראיתי שסבתא שלי שמחה לחזור לילדות שלה ולעלות זיכרונות של ילדותה מתל אביב החגיגות בגן הילדים והחוויות עם משפחתה.