מאגר סיפורי מורשת

המשפחה של אבא שלי מונקה גידלה כל השנים כלבים. יום אחד בשנת 1951, אני הייתי בן 6 ואחותי הייתה בת 4, אחר הצהריים אבא קרא לי ולאחותי ואמר לנו: "ילדים מחר אני מביא למשפחה כלב". שמחה גדולה! למחרת, אבא הביא קופסת קרטון סגורה ובתוכה שכב גור כלבים קטן. צבעו לבן עם שני כתמים חומים על הגב. אבא אמר שזאת נקבה והוא מציע שנקרא לה רפה. שאלנו אותו "איזה מין שם זה?" אבא השיב שבשנת 1946 הוא נעצר על ידי הבריטים, שהיו אז בשלטון, עם עוד לוחמי הגנה בעוון פעילות מחתרתית נגדם. הבריטים שלחו אותם למחנה מעצר ברפיח שנמצאת בדרום רצועת עזה (רפיח בעברית רפה בערבית). לזכר התקופה הזאת הוא מציע את השם "רפה" לכלבה. התחלנו ללמוד להאכיל את הכלבה. בשלב הראשון מאכלי חלב גבינה, דייסה, לחם מושרה בחלב. כשהייתה בת חודש נתנו לה ביצים ואחרי שבועיים שלושה נתנו לה בשר בלי עצמות.

בגיל 4 חודשים החלפנו לה את קופסת הקרטון במלונה מעץ, אחרי עוד חודשיים הוצאנו את המלונה מחוץ לבית וקשרנו את רפה עם חבל ליד המלונה. רפה התנגדה להיות מחוץ לבית, נבחה, קפצה, רצה אחרינו עד שהחבל נמתח. אחרי כמה ימים התרגלה למצב החדש ולא נבחה כשקשרנו אותה ללילה במלונה. בשלב הזה אבא התחיל ללמד אותנו איך מבינים את ההתנהגות של הכלב. מה זה נביחות שמחה, איך מבינים שכלב לא רוצה שיתקרבו אליו: כשנותנים לכלב אוכל אסור להתקרב אליו כי הוא שומר על האוכל. אסור למשוך לו בזנב כי בשביל הכלב זאת התקפה עליו והוא מיד מתקיף חזרה.

בגיל שנה התחלנו לצאת איתה לטיולים, בשביל רפה זה היה החלק הכי שמח ביום. היא הייתה מתפלשת באבק, אם הייתה שלולית היא הייתה נכנסת לתוכה ואחר כך רועדת ומתיזה את המים והבוץ ואז אם הייתה קרוב אליה הייתה מתמלא בוץ ומים. כשהייתה בגיל שנה כשאבא היה נוסע בבוקר לתל אביב היא הייתה רצה על יד הטנדר ונובחת בכל הכוח בכוונה שלא ייסע עד שנגמר לה הכוח ואז היא הייתה חוזרת הביתה, זאת הייתה בשבילנו דוגמה לנאמנות של הכלב. רפה גדלה, ויום אחד רפה שהייתה בהריון נעלמה. אבא הסביר לנו שהיא חיפשה מקום בטוח להמליט. חיפשנו את רפה ומצאנו אותה מתחת לצריף שעמד על בלוקים ליד המכבסה (היום אולם הספורט).

אבא הביא את רפה והגורים הביתה. מבעוד מועד סידרנו לה קופסת קרטון עם ריפוד, כלי למים וכלי לאוכל. לאחר הכנסת הגורים לקופסא רפה נכנסה אחריהם ונשכבה על הצד כך שהגורים יוכלו לינוק כשיהיו רעבים. בשלב הזה עיניהם היו סגורות ואבא אמר כי הם מתחילים לראות אחרי עשרה ימים. בנוסף הוא אמר לנו לא לגעת בגורים כי יש סכנה שרפה תנשוך אותנו כפעולת הגנה על הגורים. לאחר כמה ימים הוא אמר לנו, לי ולאחותי, שאנחנו יכולים ללטף את הגורים וכשרפה יצאה החוצה אף הרמנו אותם בידיים. הפרווה של שני גורים הייתה בצבע של רפה לבן עם כתמים חומים על הגב, גור אחד היה חום עם כתמים לבנים ואחד היה שחור. לאחר עשרה ימים ראינו שהעיניים שלהם נפתחות, הם התחילו ללכת בתוך הקופסה ואבא שאל אותנו איזה ריח יש לגורים? השבנו לו כי איננו יודעים. הוא אמר לנו תרימו ותריחו, וכך עשינו, הרמנו אותם והרחנו באזור האף, יש להם ריח של נקניק אמרנו. כן, הוא השיב, בגיל הזה לתקופה של שבועיים יש להם ריח של נקניק (מאכל שמאוד אהבנו במשפחה). כשהגורים היו בני חודש עברה לפני הבית שלנו כלבה גדולה, רפה התנפלה עליה כדי לגרשה ולשמור על הגורים. הכלבה תפסה אותה בבטן ניערה אותה ובקושי אבא הצליח להוציא אותה מהמלתעות של הכלבה. לרפה היו בבטן שישה פצעים בין הפטמות, הפצעים התמלאו במוגלה, אבא מרח על הפצעים יוד, וכך כשהיא סובלת מכאבים היא המשיכה להניק את הגורים.

הגורים גדלו, בגיל שלושה חודשים שלושה גורים נמסרו למשפחות מחוץ לקיבוץ, הגור השחור שהיה זכר נמסר לחברת הקיבוץ רותי ג'י, היא קראה לו ברק ושנים עוד הסתובב בקיבוץ ונהנינו לראות שגור של רפה נמצא בקיבוץ.

רפה מצילה את אבא מנחש צפע

בשנים ההן, בשנות החמישים היו בקיבוץ שתי שמירות לילה, אימהות ואבות שמרו על מערכת החינוך, בית תינוקות, פעוטונים, גנים וכיתות יסוד. חברים שמרו על משק החי, טרקטורים, אמן, הנגרייה, הרפת והלול. השמירה נועדה להגן על הרכוש מפני גנבים וגם פדאיונים (מסתננים), שבאו מרצועת עזה לצורך גניבות רכוש ופגיעה באזרחים. השומר מצויד בסטן היה עושה סיבוב כל שעה במערכת עליה הוא שמר.

בקיץ 1954 הגיע תורו של אבא לשמור במשק. המשמרת התחילה בשעה עשר בלילה ונמשכה עד עלות השחר, שעה חמש בבוקר בקיץ. מצויד במקלע סטן וליווי צמוד של רפה אבא הסתובב בין הרפתות ללולים, לסככת הטרקטורים, אמן, והנגרייה. בחצות, כשהיה ליד הרפת רפה זינקה לפניו נוצר ענן של אבק על הדרך, היה ברור שהיא התנפלה על משהו, היה חושך הרבה אבק ואבא לא ראה כלום. אולם כרבע שעה לאחר התקיפה של רפה היא נשכבה לצד הדרך. אבא קרא לה, אבל היא לא באה, הוא הסתובב חזר אליה, התכופף ליטף אותה וראה שהיא בקושי מגיבה. אבא לקח אותה הביתה כשנכנס הביתה הדליק את האור וראה על רגלה הימנית שתי נקודות. מהר מאוד הרגל התנפחה וקיבלה צבע כחול שחור. בבוקר עם סיום השמירה הוא מיהר הביתה, רפה שכבה על השמיכה שלה עיניה עצומות האף שלה יבש ולא זזה ככה יומיים. כשבאנו הביתה אבא אמר כי רפה קיבלה במהלך השמירה הכשה מצפע  שהיה על הדרך ליד הרפת, ויש סכנה לחייה. ביום השלישי היא השירה את שערה, אבל פתחה את עיניה, אבא לקח מזרק והזריק לה לפה חלב, הלשון שלה עשתה תנועות ליקוק איטיות והחלב נכנס לבטן, זה היה הסימן הראשון שהיא תחיה ולא תמות. כך הוא עשה יום ולילה כל שעתיים במשך יומיים. ביום החמישי מההכשה היא קמה ניערה את שארית שערותיה. קירחת היא ניגשה לצלחת שהייתה לה בה דייסה. תוך שבוע היא התאוששה, שערה צמח מחדש והיא חזרה לטייל אתנו לרוץ ולשחק את משחקיה.

הסיפור על רפה לימד אותי כמה דברים: איך לגדל כלב, מה מותר ומה אסור בהתנהגות עם כלב, מחזור החיים המלטה, גידול, בגרות, הריון והמלטת גורים, מה פירושה של נאמנות. הטיולים והמשחקים עם רפה תמיד שימחו אותנו והפיגו את הבדידות, המסירות של כלבה לגוריה, הנכונות לשמור על הבעלים גם מול סכנת מוות ללא היסוס. דרך הגידול של רפה הבנתי לעומק את המשפט "הכלב הוא ידידו הטוב של האדם".

הזוית האישית

סבא חגי: אני רוצה לאחל לנכדה שלי שתמשיך ללמוד להתפתח ולהעשיר את עולמה, בריאות ושנבלה ביחד הרבה. מבחינתי הקשר הרב דורי להעביר לנכדה שלי חוויות ורגשות שהיו לי כשהייתי בגילה. מיקה הנכדה: הסיפור של סבא התאים לי כי אני בדיוק קיבלתי גור ודרך הסיפור של סבא נמנעתי מעשיית טעויות בגידול הכלב שלי.