מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בעיר דטרויט

סבא וסבתא
סבתא שרה מדליקה נרות שבת
זו הייתה שכונה יפה עם הרבה עצים ומדשאות. כל הרחובות היו מאוד ישרים, הם נקראו "בלוקים"

סבתא שרה מורגנשטרן מספרת לנכדתה שיראל:

נולדתי בשנת תש"ט 1949 בארצות הברית בעיר דטרויט להוריי משפחת כהן.

העיר בה גדלתי

העיר דטרויט היא עיר גדולה בה מייצרים מכוניות. הסבים שלי גרו באחת השכונות, שהפכה להיות מסוכנת, ואז היהודים וגם ההורים שלי עברו לשכונה אחרת בה אני גדלתי. בשכונה הזאת היו הרבה יהודים. זה לא כמו בארץ שכמעט כולם יהודים, אבל באופן יחסי היו הרבה יהודים בשכונה. זו הייתה שכונה יפה עם הרבה עצים ומדשאות. כל הרחובות היו מאוד ישרים – זה נקרא בלוקים. כל הבתים היו פרטיים ולכל בית היה עץ גדול בחצר, שפרס את חופתו על הרחוב ובקיץ הצל מהשמש. כ-15 בתים פרטיים היו בבלוק. כל בית היה עם הפנים לרחוב. בימים ההם היו פחות מכוניות על הכביש והן נסעו ממש לאט בשכונות מגורים. היינו משחקים על הכביש בייסבול, ואם היינו רואים מכונית, מישהו צעק "Car!" ואז כולם עלו למדרכה. הייתה לנו סמטה מאחורי הבית ולשם פינינו את האשפה, ומשם אספו את הזבל, כדי ליצור מראה יפה לשכונה ללא פחי זבל, וכך השכונה תמיד הייתה יפה ונקייה.

הקהילה היהודית

בית הכנסת היה רחוק. היו כמה בתי כנסת, אבל כולם היו רחוקים, אולי 20 דקות הליכה. הוריי לא היו בין הולכי בית הכנסת. אותי רשמו לבית ספר יהודי אחרי הצהריים – Hebrew School. אמי לקחה על עצמה עבודה נוספת על מנת לשלם על זה. הייתה שם ג'וניור קונגרגטיון (קהילת הצעירים), לשם הלכתי בעצמי בלי ההורים שלי, כי אהבתי ללכת.

בשכונה שלנו היה איש אחד חרדי שלבש שטריימל וסרטוק. הוא היה עובר ליד הבית שלנו כל שבת. אמי אמרה: "הם צריכים ללבוש שרוול ארוך וכל כך חם!" אבל עלי זה השאיר רושם חיובי. לא ידעתי מה לחשוב. אני זוכרת שתהיתי ביני לבין עצמי: "אם הם לובשים את זה גם בחום, הם בטח מאוד מסורים למה שהם עושים. זה כנראה חשוב להם!" לא חשבתי שהם מסכנים.

קניות

הייתה מכולת בסוף הרחוב, ולאמי היו אופניים עם סלסלה. אם היא הייתה צריכה כמה דברים, הייתה מרכיבה אותי על האופניים והיינו יורדות ככה למכולת. כשגדלתי, הייתי הולכת ברגל. לבעלי המכולת היה מספר על הזרוע… כשקצת גדלתי הבנתי שהם ניצולי שואה. שמתי לב לזה כבר מגיל צעיר וזה נחרט בזיכרוני. בכל פעם שקניתי ביצים הם היו פותחים את הקופסה להראות לי שהביצים שלמות, להראות לי שאם הגעתי הביתה והביצים שבורות זה באחריותי.

התקופה הייתה תקופת ה-Baby Boom – תקופה אחרי מלחמת העולם השנייה שבה היו המון משפחות חדשות והרבה תינוקות נולדו, וזו הייתה נחמה גדולה.

הבית

הבית שלי היה בית של קומה אחת. כל הבית היה בקומה אחת, אבל כשגדלתי אבי בנה חדר בעליית גג. כשהייתי קטנה היו שני חדרים, סלון, פינת אוכל ומטבח, ושירותים אחד. היינו שתי אחיות וזה הספיק. הייתה לנו חצר קטנה, אבל יפה מאוד עם דשא. הייתה לנו נדנדה. ובקיץ ניפחנו בריכה בגינה. בחורף אבי היה רוכש מסגרת כזאת מברזל וממלא אותה במים. היה כל כך קר שהמים קפאו ונהיה קרח. הוא הוסיף עם צינור עוד ועוד מים עד שאפשר היה לעשות החלקה על קרח בחצר!

המשפחה

סבי וסבתי מצד אמי היו ליאון ליפמן (LEON Lipman) ויהודית וולאך (WOLOCK). את סבי וסבתי מצד אבא פחות הכרנו – הם גם גרו בדטרויט אבל היה פחות קשר. סבי מצד אבא היה לואיס (LOUIS) ושמו העברי אליעזר. אמו של אבי הייתה אידה (Ida) ושם משפחתם היה כהן (Cohen). השם המקורי היה טייטלבוים. אחר כך גילינו שהם שינו את שם המשפחה כאשר היגרו לאליס איילנד מאירופה.

וולאך היה שם המשפחה של אמי – ראשי תיבות של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" – ולך. סבי וסבתי מצד אמי היו אנשים מתוקים ועדינים מאוד.

הוריי ומשפחתי

הוריי – אמי, איוולין (Evelyn), ושמה העברי הינדה. אחותה, ליליאן (Lilian), הבכורה, ושמה העברי לאה. ביניהם היו שנתיים הפרש. לאחר כמה שנים, ממש רק שלוש שנים אחרי שאני נולדתי, כאשר אמי כבר הייתה גדולה, דוד שלי דייויד נולד. הם גם התגוררו בדטרויט. סבי וסבתי גרו ב-DEXTER DAVIDSON, אבל כאשר השכונה נהייתה מלאה בשחורים ומסוכנת, הם עברו לשכונת OAK PARK, פרבר של דטרויט.

אחותי קטנה ממני בשלוש שנים, שמה טרי (Teri) באנגלית, בת ציון זה שמה העברי. השם שלי באנגלית היה סנדרה. קראו לי סנדרה עד שחזרתי בתשובה. אחי קטן ממני בשמונה שנים ושמו באנגלית לייל (Lyle) ובעברית יצחק לייב. הייתי בת שמונה כשהוא נולד. הוא זוכר שהייתי ממש טובה אליו. הוא גם חזר בתשובה בעקבותיי, כאשר הוא למד באוניברסיטת מישיגן. שילמתי עליו על טיסה לרבי בתקופה שהוא היה סטודנט ובעקבות כך נהיה חב"דניק. אחותי ואני היינו חברות ממש טובות, גם רבנו לעיתים קרובות.

הקשר שלנו ליהדות

אמי הייתה ציונית מאוד. היא הייתה מעורבת בתנועת הבונים דרור – תנועת נוער ציונית, וממנה ינקתי את האהבה לארץ ולעם ישראל. לא גדלתי בבית דתי מאוד, אלא מסורתי. מגיל צעיר אני זוכרת שהיה לי חיבור חזק מאוד לארץ הקודש. בילדותי, אמי המעיטה לצאת מהבית ללא אבי. אך משהו קבוע שאמי תמיד הלכה אליו היו פגישות חודשיות של "נשות החלוצים" (Pioneer Women). אני זוכרת אותה מתארגנת ומתלבשת ליציאה הקבועה הזאת. זה היה מיוחד כי היא לא הייתה הטיפוס בשביל להתארגן ולצאת מהבית – אבל אני זוכרת את זה כמשהו שחשוב לה.

פעם הארגון הפיק הצגה "כנר על הגג", ואמי השתתפה בהצגה שהארגון הפיק, על אף שהיא לא הייתה בכלל טיפוס של לעלות על במה. אני ואחותי נהנינו כל כך וזו הייתה עבורנו חוויה מיוחדת. הארגון הפיק ספר מתכונים של מתכוני בישול יהודי, ועד היום יש לי את הספר הזה! כיום אני בת 75, קיבלתי את הספר כשהייתי נערה, וזה עדיין שמור אצלי.

בית הספר העברי

למדתי בבית ספר עברי ארבעה ימים בשבוע אחרי הצהריים, אחרי שסיימתי את יום הלימודים שלי בבית הספר הציבורי, שלא היה יהודי. לקחתי אוטובוס ונסעתי לבד לבית הספר העברי. שם למדנו מספר שעות המון דברים על יהדות, איך להתפלל וכו', שזה יחסית המון למי שלא היה בבית דתי.

פסח התקרב, הייתי בכיתה של המורה רובן, שחבשה כיסוי ראש. אבל היא אף פעם לא הסבירה מה יש לה לראשה ולמה. הם לא דיברו על שמירת מצוות בבית הספר. לקראת פסח היה מבצע מי ילמד את הקידוש של ליל הסדר? היינו צריכים ללמוד את הנוסח, התאמנתי והתאמנתי, והייתה תחרות מי יאמר הכי מדויק. אני ועוד אחד בכיתה עלינו לגמר. הוא היה ממש שקט וכולם אמרו שאני יותר טובה ממנו, אבל המורה בחרה בו לומר את הקידוש וטענה שאני לא שרתי נכון. נפגעתי מאוד. רק מאוחר יותר נודע לי שהיא בחרה אותו כי הוא בן, היא לא סיפרה ולא הסבירה למה. עזבתי את בית הספר העברי לאחר מכן ולא רציתי לחגוג בת מצווה.

הייתה תחרות בעיר של קריאה בתורה והיו המון בתי ספר יהודים בעיר. הגעתי לצפות בתחרות, ונדהמתי לגלות כמה הם ידעו לעומתנו. שמתי לב שאנחנו לא עושים את הדבר האמיתי וזה רק חיקוי ולא רציתי חלק בזה. לא היה עם מי לדבר או לשאול שאלות, בית הספר שהייתי בו לא היה דתי ולא היה למשל שליח חב"ד באזור לשאול אותו שאלות.

אמי מאוד רצתה שאהיה מעורבת ב"הבונים דרור", תנועת נוער לא דתית, ציונית, שהתמקדה בשירים ישראלים. לא ראיתי בזה עומק ולא התחברתי.

הוריי

אמי שתחיה עד 120 תמיד הייתה מאוד נעימה ונחמדה. אף פעם לא גערה בי, ואף פעם אני לא זוכרת אותה כועסת. אני לא יודעת איך אבל אף פעם לא כעסה. תמיד הייתה בעלת חסד ונעימה לאחרים. למשל אם ראתה מישהו הולך ברגל ברחוב הייתה מציעה טרמפ. היא לא יצאה בערב, אחרי העבודה אני זוכרת אותה בבית.

משהו אחד שאמי תמיד השקיעה בו והייתה מסורה אליו, היה בקשר שלה כחברה בארגון "הבונים", ארגון ציוני שתמך בבתי חולים ובתי יתומים בישראל. פעם היא באה עם הארגון לביקור בארץ וראו רק בתי חולים ובתי יתומים. זה לא היה טיול כל כך כיף, אבל זו הייתה משימת הארגון הזה. אמי הייתה בעיני הבן אדם הכי נעים ונחמד בכל העולם, ממש בעלת חסד.

אבי היה טיפוס יותר לחוץ ואנרגטי, מאוד מאוד מסור למשפחה. כל סוף שבוע הוא היה לוקח את המשפחה לטיול, אהב טבע. כל קיץ הייתה לו חופשה של שבועיים מהעבודה. היה לנו קראוון עם ציליה נפתחת, והיינו מטיילים במקומות הכי מרהיבים בארה"ב.

אבי ממש אהב לטפל בגינה, וירשתי את זה ממנו. הוא תמיד טיפל בכל דבר בבית, ובגינה גם. אף פעם לא נכנס לבית שלנו איש מקצוע! כי אבי טיפל בכול, כולל הרכבים!

העיסוקים של הוריי

אבי היה מהנדס כימי. כשהייתי ממש צעירה, כשנולדתי, הוא עבד בחנות כלבו של הוריו (צרכנייה או מכולת כזאת). סבי היה הבעלים של החנות. אבי רצה להתקדם ולהשיג השכלה, אז תוך כדי עבודה הלך ללימודי ערב כדי לרכוש השכלה. הוא לא רצה לעבוד כל החיים בחנות. הוא היה איש חכם ורצה לעסוק במשהו שיוכל למצות את כישוריו ולחשוב. הוא היה איש סקרן, שהתעניין איך דברים עובדים. אני זוכרת אותו בערבים יושב ולומד כל הזמן. זה היה דבר טוב, כי זו הייתה חנות יחסית קטנה, וכל החנויות הקטנות פשטו רגל ברגע שנכנסו הסופרים הגדולים.

לאחר שלמד הנדסה, אבי היה מהנדס כימי בחברת General Motors. בשלב זה הוא שינה את האיות של שם משפחתנו – היה Cohen והוא שינה את זה ל-Cowen. וזאת בגלל שהשם כהן מאפיין יהודים, ולא העסיקו יהודים כל כך בתקופה הזאת. יש לנו את כל המסמכים שמראים את זה. אחיו (דוד שלי) פתח ירקניה ומשתלה והצליח יפה.

אמי, כשהייתי קטנה ממש, היא לא עבדה. כשגדלתי והייתי בת 5 היא יצאה לנהל משרד. היא הייתה מנהלת חשבונות וגם מנהלת הבניין. טיפלה בכל אנשי התחזוקה ודאגה לכל זה, אך הרוויחה ממש מעט. אמי עבדה אצל שלושה שותפים יהודים שעסקו בנדל"ן והצליחו מאוד בדטרויט. מקום העבודה שלה היה קרוב לבית, אך אני הייתי ילדת מפתח. אמי עבדה משרה מלאה. הייתי חוזרת הביתה מבית הספר לבד. אמא השאירה לי חפיסת שוקולד במקרר וזה מה שאכלתי בצהריים. אולי בגלל זה אני ממש אוהבת שוקולד! לא הפריע לי, כי יצאתי החוצה וכל ילדי השכונה ואני שיחקנו. אני מתגעגעת לחופש שהיה אז לילדים. לצאת מהבית ולהסתובב חופשי באופניים בכל השכונה. לשחק בחצר בית הספר או בגינה. לא היו דאגות או חששות שמסוכן. בקיץ חזרנו הביתה רק כשהיינו רעבים! היה לנו חופש בריא להיות סקרנים ולשחק.

לא היה לנו הרבה מאוד כסף, אז לא היה לנו קאמפ או חוגים או כאלה. היו לנו אופניים, היינו הולכים לבריכה, בפרט אם בקיץ הייתי כמה שבועות אצל סבי וסבתי באוק פארק. היו חיים טובים מאוד עבור ילדים.

הזוית האישית

הנכדה שיראל: היה לי מאוד נחמד ומעניין לחקור את סבתא שלי. תודה לך, סבתא, שפינית מזמנך, כדי לספר לי את סיפור חייך. אני מאחלת לך בריאות, אושר, נחת ושמחה.

סבתא שרה: היה תענוג לשוחח עם נכדתי שיראל תמר על העבר והרקע שלי. לא כל יום יש לי הזדמנות כזאת לשתף במידע הזה ואני מודה לשיראל על ההזדמנות.

מילון

שטריימל
שְׁטרַיימְל (מיידיש לעברית: מִזְנֶבֶת) הוא כובע פרווה שחלקים מהגברים היהודים החרדים נוהגים לחבוש (לאחר הנישואין) בשבתות, חגים ובימי חול המועד. נוהגים לחובשו בעיקר חסידים יוצאי מזרח אירופה וחלק מהליטאים הירושלמים (ממשיכי דרכם של ה"פרושים" מבני היישוב הישן).

סירטוק
סירטוק (נקרא גם פראק או קפוטה[1]) הוא כינוי לבגד העליון שאותו נוהגים חסידי חב"ד ללבוש בשבתות ובמועדי ישראל. אורכו של הסירטוק בדרך כלל הוא עד ברכי הלובשו, ולא כשאר החסידיות שלהם קפוטה המגיעה למטה יותר, וזאת בשל גזירת הלבוש שגזר הצאר ניקולאי.

ציטוטים

”הבנתי שאם הם לבושים כך גם בחום, הם בוודאי מאוד מסורים למה שהם עושים וזה חשוב להם“

הקשר הרב דורי