מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי דן. יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המורשת.

נולדתי באוקראינה בשנת 1959 בעיר ויניצה. ילדותי עברה עליי בכפר יהודי קטן בשם אובודווקה, שבו חיינו בבית קטן עם שני הוריי ואחי הגדול. מאחורי הבית היה לנו שדה תירס גדול ולול תרנגולות. אמא עבדה כמוכרת בחנות לחם, אחי עסק בתפירת מטפחות, ואבא היה מנהל מועדון קולנוע. אני למדתי בבית הספר המקומי, אהבתי מאוד מתמטיקה והצלחתי לסיים את הלימודים עם מדליית זהב, אות הוקרה למצטיינים.

כילדים, בילינו זמן רב במשחקים בחוץ, מאחר ולא היו לנו תוכניות טלוויזיה רבות לילדים. חבריי מהבית ספר, שגרו בבתים סמוכים, ואני נהגנו לבקר אחד את השני ולשחק משחקי חברה בחוץ, אפילו בחורף כשהיה שלג.

לאחר סיום הלימודים, התקבלתי ללימודי כלכלה באוניברסיטה בצ'רנוביץ שבאוקראינה ועברתי לגור אצל דודי ואשתו. במהלך שנת הלימודים הראשונה התחתנתי ועברתי לגור בריגה, בלטביה, שם המשכתי את לימודיי עד 1978. ב-1979 נולדה בתי הבכורה, וב-1985 נולד בני השני.

גרנו בריגה עד 1991. הילדים למדו בבית ספר לטבי, אני עבדתי ככלכלנית ובעלי עבד במפעל. למרות חיינו הנוחים בריגה, חשנו באנטישמיות, גם מצד ילדים בבית הספר של בתי. לכן, בשנת 1991, החלטנו להגר לישראל, בנוסף לרצון להתאחד עם משפחתנו שכבר הייתה בארץ.

השגת אישורי היציאה מברית המועצות הייתה קשה בשל החוקים הנוקשים, אך אבא של בעלי הצליח להשיג את האישורים, ויצאנו לדרך ארוכה לכיוון ישראל. מריגה נסענו ברכבת לפולין. במעבר הגבול חיילים רוסיים עברו קרון קרון ובדקו שלא מעבירים כסף או תכשיטים, והחרימו כל דבר ערך שמצאו. זו הייתה תחושה מפחידה מאוד.

כשהגענו לפולין, המתנו לטיסה לישראל בבית ספר פולני תחת שמירה של חיילים ישראלים. לאחר מספר ימים, אוטובוסים אספו אותנו לשדה התעופה ומשם עלינו לטיסה לישראל. בדצמבר 1991, כאשר בריגה ובפולין ירד שלג, הגענו לישראל שהייתה שטופת שמש ותחושת קיץ.

הסוכנות היהודית קיבלה אותנו, כל אחד קיבל מספר תעודת זהות ותעודה, ונסענו למשפחה שלנו בראשון לציון. מהיום הראשון בארץ הרגשנו שייכות. שכרנו דירה, רשמנו את הילדים לבתי ספר, ואני ובעלי נרשמנו לאולפן ללמוד עברית. השפה הייתה קשה ללמידה, ועבדנו בעבודות פיזיות, אך לא התחרטנו אף לא פעם אחת על החלטתנו לעלות לארץ.

עם הזמן, התקדמנו בחיים, עברנו לבית גדול יותר, הילדים סיימו בית ספר, צבא ואוניברסיטה והצליחו לבנות את חייהם. מדינת ישראל אפשרה לנו לתת לילדינו עתיד טוב יותר.

הזוית האישית

דן הנכד המתעד: למדתי שהיה למשפחתי הרבה יותר קשה לעבוד אבל שהיה להם כיף. למדתי לא לוותר בקלות ומהר. עוד למדתי שפעם היו יותר מפגשים בחוץ ופחות מסכים, ושזה היה יותר בריא מאשר המצב בימינו.