מאגר סיפורי מורשת

חנה גלנטי

ילדותה בעיר דמשק (סוריה)

חנה נולדה בשנת 1939 בעיר דמשק, עיר הבירה של סוריה, לאברהם ומזל ענתבי: בת רביעית מתוך 6 אחים ואחות. בדמשק, התגוררה חנה עם משפחתה ב"שכונת היהודים", אשר תושביה זכו ליחס חיובי ולזכויות רבות מצד הממשל והמלוכה.

הוריה עסקו במלאכת התפירה והחייטות. השפה המדוברת במשפחה הייתה השפה הערבית, זאת במקביל לשמירה על המסורת היהודית באופן הדוק: שמירת השבת, שמירת כשרות, קיום מצוות, שמירה על מנהגי וטקסי החגים וכדומה.

חנה ומשפחתה רצו להגיע לארץ ישראל מפאת היותם ציונים, אהבתם לישראל והרגשתם כי זהו מקומם האמיתי והטבעי. בשנת 1943 ניסו סבתה של חנה (פרידה) ואחיה (יוסי) לעלות ארצה ,כאשר הם רכובים על גבי גמלים, בעודם מחופשים לערבים בכדי שלא יזהו כי הם יהודים. למרות מאמץ זה, השניים התגלו ונשלחו למאסר בסוריה למשך חודש ימים.

העלייה לישראל

בני משפחתה של חנה עלו לארץ ישראל באופן מדורג, במסגרת העלייה הבלתי – לגאלית: בשנת 1942 עלו ארצה אברהם (אביה) ואחיה, סמי ומרדכי. לאחר כשנה וחצי, הצטרפו אליהם סבתה של חנה (פרידה), אחיה (יוסי) וחנה שהייתה רק בת ארבע. בשנת 1946 הצטרפו אליהם מזל (אמה של חנה), אחותה פרידה ואחיה עזרא.

אחיה של סבתי נתן וציון נולדו בארץ ישראל.

העלייה לארץ

בשנת 1944, עלתה חנה לארץ, במסלול הליכה (מדמשק לישראל), אשר היה הררי עד מאד. הדרך הייתה מתישה, קשה מאד מבחינה פיזית ומנטלית וארוכה עד מאוד. חנה סיפרה כי בשעות היום, היא וקבוצת העולים אשר היו עמה, נאלצו להתחבא במערות על מנת שלא יתפסו אותם, מכיוון שהם היו יהודים ועליית יהודים לארץ ישראל הייתה אסורה. בשעות הלילה הם צעדו דרך ההרים לאור הירח והכוכבים ומזונם היה דל עד מאד וכלל מים מועטים ופיתה עם גבינה וזעתר.

חנה צעדה עם הקבוצה במשך שלושה לילות ושלושה ימים מלאים וביום הרביעי, הגיעה הקבוצה לארץ ישראל, לקיבוץ "איילת השחר" , אשר שכן בצפון הארץ. נציג הקיבוץ פגש אותם והובילם לאולם גדול בקיבוץ, בו היו מיטות רבות ומזון, ואשר בו שיכנו את העולים אשר הגיעו לארץ ישראל. בעלות השחר, לאחר שהתעוררו, הגיעו נציגי הקיבוץ ונתנו להם טיפול רפואי.

חנה שהתה כחודשיים בקיבוץ, ולאחר מכן הועברה לבית העולים בחיפה, בשם "בית עולים שער העלייה", אשר כינויו היה "סנט לוקס". במחנה עולים זה, הופרדה ממשפחתה ונלקחה לכפר אשר שכן  קרוב למרגלות בית העולים.

לאחר כשלושה שבועות, חזרה חנה למשפחתה, ומבית העולים הועברה המשפחה ברכב לכפר ורבורג, הסמוך לקריית מלאכי.

ילדותה ונעוריה בארץ ישראל

חנה גרה במשך שלוש שנים בבית משפחה ייקית ואחיה גרה בבית הסמוך עם משפחה אחרת. בתקופה זו מזל אמה, הייתה עדיין בדמשק. אברהם (אביה) היה שליח הסוכנות היהודית, שהיה נכנס ויוצא לארץ ישראל וקנה במקביל בית בשכונת התקווה (לפני מלחמת השחרור).

בשנת 1947 עלתה אמה של חנה לארץ, ועברה לגור עם חלק מבני משפחתה לבית בשכונת התקווה. במקביל, חנה ואחיה, אשר גרו בכפר ורבורג, לא יכלו להגיע ולהתאחד איתה.

בפרוץ מלחמת השחרור, פינו את כל תושבי שכונת התקווה לצדה השני של העיר תל אביב בגלל מאורעות המלחמה ורק בסיום המלחמה, חזרו הוריה של חנה לביתם בשכונת התקווה וכלל המשפחה התאחדה.

אברהם (אביה של חנה), פתח חנות מכולת בשם "מכולת ענתבי" לפרנסתו ובמקביל, היה פעיל מאד במפלגת מפא"י הציונית. חנה סיפרה כי בהיותה ילדה, הגיעו לביתם דוד בן -גוריון ודמויות ידועות נוספות ממפלגת מפא"י, על מנת לפגוש את אביה ולשוחח עמו בענייני המפלגה ומדינת ישראל.

חנה, כילדה, החלה ללמוד בבית הספר היסודי "ביאליק" וחוותה קשיי התאקלמות בגלל השינוי הגדול. במקביל לקושי הרב, היא התחילה ללמוד את השפה העברית. חנה המשיכה את לימודיה בבית הספר היסודי "הירדן" ולאחר מכן, בתיכון ב"יד חנן". במקביל למקצועות הליבה, היא למדה בתיכון את מלאכת התפירה.

לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, הצטרפה לתנועה "השומר הצעיר" וכך הכירה את נופי ארץ ישראל. בתקופה זו הכירה חנה את דוד והחלה להיות עמו בקשר חברי (אך לא זוגי), היכרות שנמשכה מכיתה ה', בה למדו יחד בבית הספר היסודי "ביאליק".

שירותה הצבאי

בתאריך ה-21.7.1957 התגייסה חנה לצבא.

חנה בחרה לשרת בצה"ל כפקידתו של קצין רכב, בחיל השריון בבסיס "כורדני".

חיים אישיים, עיסוק וקריירה

לאחר השחרור החלה לעבוד בחברת "רסקו", כמזכירה משפטית. במהלך עבודתה בחברה זו, הפכה חנה לבת זוגתו של דוד, שעבד כמכונאי במוסך "ויליס" בחולון. לאחר כשנתיים של זוגיות, החליטו להתחתן.

החתונה נערכה בתאריך ה – 22.8.1960, באולמי "אוהל המועד". טקס החופה נערך על ידי הרב חכם עוזר ובסיום החתונה, נסעו חנה ודוד לירח דבש בבית ההבראה "מלון פרנק" בנהרייה.

חנה ודוד עברו לגור בחולון. דוד עבד כמכונאי במוסך "ויליס" בחולון, ובשנת 1961 פתח מוסך עצמאי עם חברו בשם "שלום את גלנטי", וחנה בחרה  להיות עקרת בית ולעסוק, במקביל, במלאכות יד שונות.

בשנת 1980 סגר דוד את המוסך, והחליט לפתוח מסעדת פועלים בחולון. באחד מהימים, חלתה הטבחית במסעדה וחנה הגיעה להחליפה ולבשל במטבח. הלקוחות כה אהבו את האוכל של חנה, התעקשו כי תישאר והיא אכן נשארה לעבוד במסעדה כטבחית.

חנה ודוד עבדו במסעדה כחמש שנים ובשנת 1992, עזבו את המסעדה. בשלב זה, דוד עבר לעבוד בחברה אשר מכרה מוצרי פרזול וחנה הפכה להיות מטפלת בתינוקות ופעוטות. במהלך עבודתה, נוצר בין חנה לבין הילדים אשר טיפלה בהם קשר חם ומיוחד עד מאוד, אשר נשמר, עם חלקם, עד היום.

במהלך השנים, נולדו לחנה ודוד ארבעה ילדים: בשנת 1963 נולד בנם הבכור, שלמה. לאחר שנתיים נולד בנם אבי, בשנת 1971 נולדה בתם ורד ובנם הצעיר, אסף, נולד בשנת 1973.

יציאה לגמלאות

בגיל 72 יצאה חנה לפנסיה ופיתחה תחביבים אשר מעסיקים אותה עד היום כגון: נסיעות לחו"ל, טיולים בארץ, בישול, למידת קורסים של האוניברסיטה הפתוחה, צפייה במופעי תרבות, צפייה בסרטים וקריאה מרובה.

 התחביב של סבתא

הסבתא הכי יפה

הזוית האישית

מיכאל גרינבוים: בעבודה זו התמקדתי בכתיבת קורות חייה של סבתי חנה ראשת שבט הגלנטים. כאשר התחלתי לכתוב את עבודת החקר הייתי סבור כי אני מכיר את סבתי באופן מעמיק, אך נדהמתי לנוכח קורות חייה האישיים ולנוכח הסיפורים הרבים אשר לא הכרתי. בעזרת שאלות מנחות אשר שאלתי את עצמי קיבלתי מסבתי מידע ממוקד מדויק ומפורט איששתי במהלך העבודה את תפיסתי כי סבתי הינה אישה חזקה, אופטימית, אמיצה, בעלת כושר התמדה ורצון, בעלת ערכים ובעלת אמונה רבה.

בעת חיפושי אחר מקורות מידע התעוררה בי הסקרנות והתפתח בי רצון לעלות על הכתב את תכני השיחות והדיאלוג עם סבתי ובני משפחתי. הרגשתי כי ביני לבין בני משפחתי נוצרה קרבה על בסיס שיחות אלו במקביל לתחושת הודיה פנימית, נוכחתי לדעת כי כיום אנו תופסים את חיינו במדינת ישראל כמובנים מאליהם מבלי לתת את הדעת כי בפועל קורות חייה של מדינתנו שזורים אירועים בעלי אופי משברי, בעלי כאב מתמשך וסבל בל יתואר.

אם עדות של זיכרון אחד תעורר מחשבה ותוסיף ידע כדברי השיר דיינו,

השיר "עם אחד" ארצ'י בטלר וליאור אלמליח/ מילים: ארצ'י בטלר, ליאור אלמליח וסאבלימינל