מאגר סיפורי מורשת

שמי אורנה פלנסיה נולדתי בתאריך 1.7.1960. נולדתי בישראל בהוד השרון בבית יולדות ״כלנית״ כפר סבא.

יש לי עוד ארבע אחיות ואח אחד. היה לי אח שנפטר בגיל 10 מדלקת קרום המוח. הורי עלו מפרס (טהרן) בשנת 1948 בהפלגה בספינה יחד עם אחותי הגדולה שהיתה בת שנה והתיישבו במעברה בהוד השרון ״נווה נאמן״.

אמי רצתה שילדיה יגדלו בעיר מרכזית ותרבותית, לכן כשהייתי בת שלוש עברנו לגור ברמתיים מרכז הוד השרון. למדתי בבית ספר יסודי ״ממלכתי א״ בהוד השרון. גרנו בבניין בן 3 קומות במרכז רמתיים סה״כ 12 דיירים.

הורי עבדו קשה למחייתם על מנת לספק לנו השכלה גבוהה, יחד עם זאת גרנו בסביבה שהיו בה הרבה אשכנזים (כי זה מה שאימי רצתה) ואני יכולה להגיד כבת לעדות המזרח הרגשנו את זה מאוד באפליות. היינו "הפרנקים" של הכתה מתוך כתה של כ – 40 ילדים היינו אולי 5 "פרנקים". המילה הזאת פגעה בי מאוד קשה, זה התבטא בכך שלא הייתי מוזמנת למסיבות כיתה, כסף לא היה ולכן לא יכולתי להצטרף לטיולים בבית הספר, אז אמי היתה מגיעה לבית הספר כדי שאקבל אישור להצטרף לטיול ללא תשלום. ילדי הכיתה ידעו זאת ותמיד הרגשתי שהם מתלחשים שלא שילמתי לטיול.

הייתי ילדה מאוד עליזה ומצחיקה. בבית ספר יסודי בשיעורי מלאכה, כאשר המורה הייתה יוצאת מהכיתה, הייתי עולה על השולחן ועושה לבנות הצגה ומצחיקה אותן .. עד שהמורה הייתה מגיעה. אולי הייתי הליצנית, כדי לזכות ביותר תשומת לב ולהיות יותר מקובלת … הייתי ספורטאית טובה ותמיד זכיתי מקום ראשון בתחרויות ריצה בספורט.

אמי היתה מנקה בתים ודאגה להיות עוזרת בית אצל משפחות בתל אביב, באזור שלא מכירים אותנו, כדי שהחברים שלנו לא ידעו שאימא שלנו עוזרת בית. היתה ילדות מאוד קשה.

אמי היתה תופרת לנו בגדים ובמקביל היתה מביאה לנו בגדים מויצו יד שנייה. נעליים חדשות היו קונים לנו רק בראש השנה. אבא בקושי היה בבית ואמי גידלה אותנו לבד וחינכה אותנו לבד. אמי היתה יוצאת לנקות בתים בבוקר מוקדם לפני שגני הילדים היו נפתחים. היא היתה שמה אותי ואת שתי אחיותיי הקטנות ממני בשעה 7 בבוקר על ספסל בית הכנסת, שהיה צמוד לגני הילדים ברחוב יהושע בן גמלא. בימי החורף זה היה מאוד קשה, קפאנו מקור, כך חיכינו שעה שלמה עד שהגננות שלנו הגיעו לפתוח את הגן. הן ידעו שאימא שמה אותנו על הספסל ולפעמים היו מקדימות להגיע, כדי שנכנס לגן ולא נשאר בקור בחוץ.

בשכונה היינו משחקים עם הילדים ולפעמים אימא היתה מאחרת ומגיעה קצת מאוחר מהעבודה. לא היה לנו מפתח להיכנס הביתה והשכנה היתה מוציאה לנו לחדר המדרגות לחם וקוטג'. אני זוכרת שזו היתה הפעם הראשונה שאכלתי קוטג'. אגב היא לא הכניסה אותנו אליה הביתה עד שאימא הגיעה כשהייתה מאחרת, אבל לפחות הוציאה לנו אוכל לחדר המדרגות – גם זה משהו.

אמי עבדה מאוד קשה כדי שנוכל לסיים לימודים כמו שצריך כולל תיכון ואוניברסיטה. כולנו סיימנו את לימודנו בתיכון ובאוניברסיטה. כולנו מצאנו עבודות טובות והגענו במקומות עבודה שלנו לדרגות מאוד גבוהות.

למדתי בתיכון אורט התפתחתי במקצוע הנהלת חשבונות. היו לי הרבה חברות ונהגתי לבלות בעיקר עם חברי לכיתה. אחותי למדה בתיכון מוסינזון בהוד השרון ובימי שישי הייתי מגיע למסיבות בית הספר שבה השתתפו ילדי הפנימייה של כפר הנוער מוסינזון. באחת המסיבות, כשהייתי בת 17 הכרתי את מי שהיום בעלי שוקי. שבמקור הוא מקריית ים, הוא למד במגמת אלקטרוניקה בתיכון מוסינזון שבהוד השרון. ביחד למדנו לבגרויות, ביחד בילינו עם חבריו לפנימייה וחל בי שינוי חברתי מאוד גדול.

הייתי ילדה מאוד עצמאי, עבדתי כבייביסיטר כדי שיהיו לי דמי כיס, כך יכולתי להתפנק על דברים שלהוריי לא הייתה יכולת להוציא כסף. מצבי החברתי היה ממש טוב יחסית לבית ספר יסודי היו לי הרבה חברים וחברות והיינו מבלים ולומדים למבחנים ביחד.

אני ואחיותיי שהן החברות הטובות שלי "באש ובמים לא נפרדו"

סיימתי את לימודיי בתיכון עם ציונים יחסית גבוהים, התגייסתי לצבא ושרתי בצפון באוגדה 91. שוקי שרת גם בצפון באוגדה 90. היינו נפגשים בטבריה לפני יציאה הביתה.

בגיל 19.5 החלטנו להתחתן. לא היה ממש מקובל להתחתן כל כך מהר, אבל מהחינוך שקיבלתי צריך היה להתחתן מוקדם, במיוחד הבנות, כדי שלא תשארנה רווקות. עידן אבא של רוני הוא בננו הבכור ואחריו הגיעו עוד שני בנים צחי וירנן.

לצורך הבנת העניין .. כשאמי נולדה בפרס, היא הובטחה לאבא שלי בלחיצת יד בין שני הסבים. פה חרצו את גורלה של אמי, אבל זה כבר סיפור מיוחד בפני עצמו. אמי סיפרה את סיפורה באוניברסיטאות וכתבה חוברת עם סיפור חייה. לימים בני הבכור עידן, אבא של רוני, עשה מסיפור זה סרט במגמת תקשורת בתיכון מוסינזון, הסרט נקרא ״לחיצת יד גורלית״.

קישור לסרט שעידן הכין "לחיצת יד גורלית"  – מבוסס על סיפורה של מלכה קאלו

עם הזמן פיתחתי את כישורי בנושא כספים, כמו שאר אחיותיי והתפתחתי בתחום הכספים כמנהלת כספים וניהול מחלקות גדולות בחברות ייצור וייבוא גדולות. נושא הביוטי תמיד משך אותי… עוד בהיותי שכירה למדתי קוסמטיקה רפואית. חקרתי את נושא העור ולקחתי כל קורס אפשרי בנושא. סגרתי חדרו קטן בסלון הגדול שהיה לנו ועשיתי ציפורניים ללקוחות זו היתה הכנסה צדדית מאוד טובה עבורנו.

בגיל 48 עם שכר מאוד גבוה הטבות ורכב צמוד ועם תמיכה של בן הזוג שוקי, החלטתי לעזוב את הכל למשוך את כספי הפיצויים ולפתוח עסק עצמאי בתחום הקוסמטיקה נעשיתי חברת הנהלה בארגון הקוסמטיקאיות וחברת נשיאות בהתאחדות המלאכה והתעשייה. מאחר והגעתי מתחום הכספים בחרו בי תמיד חברה בועדת ביקורת.

שוקי בעלי התפתח בתחום השיווק והמכירות וניהל מחלקות גדולות בתחומים שונים. בשנת 2015 בעלי חבר אלי לעסק שפתחתי לפני 18 שנים ״עורגני״ – יחד פיתחנו את העסק קדימה. התפתחנו וגדלנו מהר. היום אנחנו מעסיקים 20 עובדים שנותנים מענה לטיפולי ביוטי מכף רגל עד ראש. התמחנו בנושא הסרת שיער בלייזר לילדים, בעיות אקנה ואנטי אייג'ינג.

בשנת 2019 פיתחנו ליין תכשירים לחיסול חיידק האקנה וסדרה בשם orsong, סדרת אנטי אייג'ינג המופצת לשוק המקצועי כלומר לקוסמטיקאיות שמוכרות את התכשירים לטיפול בעור ללקוחותיהן. ההשראה שקיבלתי לפיתוח הליין הוא תרופות סבתא, שעברה מדור לדור כאשר הייתי תמיד ליד סבתי ואמי לראות וללמוד איך רוקחים את התרופות מפיצוחים, עשבי מרפא וצמחים שונים.

סבתי, אמי ודודתיי היו מבשלות על פתיליה צמחים לריפוי כאבים, שמנים למריחה על הפנים וכדומה. הליין מופץ היום אצל הקוסמטיקאיות בכל רחבי הארץ בהצלחה רבה.

היום אני לא רואה את נושא העדתי בקרב נכדיי, רק כשרוצים להחליף מתכוני בישול ואפיה שלכל עדה יש את המאכלים שלה והתבלינים שלה. ארץ ישראל היא קיבוץ גלויות, כל עדה הגיע עם המאכלים והתבלינים המיוחדים שלה, יש הכל בשפע ואני שמחה מאוד.

כששואלים אותי מה הם התחביבים שלי, תשובתי : עורגני ועורסונג ORSONG, ממקצוע מאוד אפור של מספרים עברתי למקצוע מאוד צבעוני עם אנשים.

היום יש לי שישה נכדים ולמרות הלוז הצפוף שלי אני משתדלת לבלות איתם.

ואני מאושרת.

הזוית האישית

אורנה: ראשית מאוד נהנתי מעצם המפגש עצמו, סיפורי הנוסטלגיה שהיו דברים וסיפורים ששכחתי כבר ועצם המפגש הביא אותי קצת אחורה ואמרתי לעצמי ״וואוו אורנה מי היה מאמין שתגיעי לאן שהגעת היום״. החיבור שלי לרוני נכדתי העמיק, למדתי עוד כמה דברים עליה.

רוני: נהניתי מאוד להפגש עם סבתא כל שבועיים, גיליתי עליה יותר דברים שלא ידעתי לפני ואני מאחלת לה בריאות ושנפגש תמיד הרבה הרבה.