מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סול (שולה) סבן 

נולדתי במרוקו בעיר מוגדור, שם העיר הוא אסואירה, שמה העתיק הוא – מוגדור. זו עיר נמל במרוקו הממוקמת לחוף האוקיינוס האטלנטי בין קזבלנקה לאגאדיר. נולדתי בתאריך 20.07.1946.

שמי, סול, ניתן לי על שם "סוליקה הצדיקה", הסיפור  על סוליקה הצדיקה היה, שרצו לחתן אותה עם מוסלמי והיא התנגדה בתוקף ולכן הוצאה להורג והפכה לקדושה בקרב היהודים, רבים קראו על שמה סוליקה, לבנותיהם.

בגיל שנה עברנו לעיר הגדולה קזבלנקה. שם גרתי עם משפחתי עד גיל 19, עד שעלינו לארץ ישראל. בקזבלנקה גרנו בבניין בן שלוש קומות, כשלמטה הייתה רחבה גדולה (פטיו). לכל משפחה היו כמה חדרים, לנו היו שלושה חדרים. המטבח והמקלחת היו משותפים לכולם. בבניין זה גרתי עם הורי: חיים קדוש ומרי קדוש (מבית אוחיון) ועם אחיי ואחיותיי שצעירים ממני: אמיל, אלי, רוני, דוד, חנניה, כוכבה, אסתר וסימון. בנוסף אליהם היו לנו עוד שני אחים שנפטרו בינקותם.

גרנו בשכונה יהודית, בה היו חנויות של יהודים ובהם מצרכים כשרים. החברים שלי היו ברובם ילדי השכנים (יהודים וערבים) וילדי המשפחה המורחבת, אהבנו לשחק ביחד בחבל, בקלאס, במשחקי כדור וחמש אבנים. מכיוון שהייתי האחות הבכורה הייתי עוזרת לאמי הרבה בעבודות הבית, בעיקר בגיהוץ.

אימא שלי הייתה עקרת בית ואבא שלי עבד במפעל לייצור בגדים. לא היה לנו הרבה כסף ואימא שלי ידעה בחוכמתה איך לנהל את הבית. אבא היה סמכותי ועם זאת נתן לנו הרבה אהבה.

בבקרים, לפני בית הספר היינו אוכלים ספינג' ושותים תה. בדרך לבית הספר היינו קונים מהרוכלים המוסלמים חבילות של קרימבוש, שזה סוג של אפונה קטנה. בצהריים היינו אוכלים אוכל מבושל, בעיקר תבשילים מירקות כמו כרובית, חרשוף (הגבעול של הארטישוק) סלרי ועוד.

בימי שישי בערב היינו אוכלים דגים ברוטב מרוקאי, הרבה סלטים, שותים מרק ואוכלים בשר וירקות. בשבת בבוקר היינו אוכלים תפוחי אדמה קטנים שאימא שלי הייתה מכינה ולארוחת הצהריים היינו הולכים להביא את החמין שהתבשל מיום שישי בתנור גדול שנקרא פראן. לפראן היו מביאות כל המשפחות של השכונה את סירי החמין שלהן ביום שישי והפועל הערבי (שנקרא טראח) היה מכניס לתנור ושומר על התבשילים עד שבת בצהריים. הטראח היה יודע איזה סיר שייך לאיזו משפחה.

בשבת בבוקר אבי והבנים היו הולכים לבית הכנסת שהיה קרוב לבית ובו היו מתפללים תושבי השכונה שלנו שנקראה בערבית דרב אל דמאר (בצרפתית רו דה זונגלה פאס סיס, דרך האנגלים).

בקיץ אחרי ארוחת הצהריים היינו הולכים ברגל לים, שהיה במרחק של 20 דקות הליכה לערך מהבית. כל אחד היה לוקח איתו בידיים פירות, שתייה וכו'.

אני למדתי בבית ספר יהודי על שם פרדיננד דה לספס, שהיה אחראי על בניית תעלת סואץ. הילדים שלמדו בבית הספר היו עם מחלת עיניים מדבקת בשם תרקום ומכיוון שנחשב לבית ספר טוב ומכיוון שבאותה תקופה קיבלו הערבים את העצמאות מצרפת והשתלטו על בתי ספר רבים, דאגה מנהלת בית הספר, שהייתה בת דודה של אמי להכניס אותי לבית הספר. היא המליצה לאמי למרוח לי שום בעיניים, כך שייראה שיש לי דלקת ובזכות זה התקבלתי לבית הספר.

כל בוקר היה מסדר במרפאה וכל אחד, בהתאם לדרגת חומרת המחלה היה מקבל טיפול בטיפות עיניים. בחזרה מהטיפול, לפני הכניסה לכיתה, היינו מושיטים ידיים קדימה לבדיקת הציפורניים, אם הן גזורות ונקיות ולבדיקת הסרט בשיער שהוא מגוהץ. הייתה לנו תלבושת אחידה וחלוק בצבע שונה לכל שכבת גיל.

לילדים שהיו חושדים שאינם מתקלחים ומחליפים בגדים היו בודקים את התחתונים… בנוסף המורה הייתה עוברת בין התלמידים ובודקת שאין להם כינים. למי שהיה כינים היה נשלח הביתה. המשמעת בבית הספר הייתה חזקה מאוד, ילדים שהפריעו קיבלו מכות עם סרגל על האצבעות ואם המחברת הייתה מתלכלכת מהדיו והנוצה היו תולים לאותו ילד את המחברת עם סיכה על החולצה מאחור ועוברים איתו מכיתה לכיתה.

מכיוון שהצרפתים שלטו במרוקו שנים רבות, שפת הלימוד בבית הספר הייתה צרפתית ורק כשהייתי בכיתה ו' התחלנו ללמוד בערבית. אני הייתי תלמידה מצטיינת ואהובה על המורים והייתי מקבלת מהם פרסים, כרטיסים לקולנוע ולהצגות ובגדים שנתרמו מיהודים מארה"ב. מורה שזכורה לי במיוחד היא מדאם אלמקייס, שלימדה ערבית וספורט והייתה נחמדה מאוד ורגישה.

בבוקר כשהיינו מגיעים לבית הספר היינו מקבלים כוס קקאו ופרוסת לחם עם ריבה או גבינה. בצהריים ילדי העשירים היו הולכים לאכול בבית ושאר הילדים היינו אוכלים בחדר האוכל בבית הספר, בתשלום סמלי לפי המצב הכלכלי של המשפחה ולאחר מכן נחים ומשחקים עד 14:30, אז היו חוזרים ילדי העשירים וכולנו היינו ממשיכים ללמוד עד השעה 17:00.

בבית הספר הזה למדתי עד סוף כיתה ח' ומשם עברתי ללמוד בתיכון אורט, שם התחלתי את כיתה ט', אך מכיוון שראיתי שהמצב הכלכלי בבית אינו טוב ושהוריי צריכים את עזרתי, החלטתי לעזוב את הלימודים ולעזור בפרנסת הבית. התחלתי לעבוד במתפרה, שם למדתי חייטות אצל מיסיה לואיג'י שהיה איטלקי, הוא היה תופר חליפות עבור מלך מרוקו. לאחר כמה שנים עברתי לעבוד אצל חייט אחר, מיסיה טוואטי שהיה יהודי מאלג'יר וגם תפר בגדים עבור המלך.

סול בבריכה הציבורית בקזבלנקה בנערותה

העלייה לארץ ישראל

עלינו לארץ ישראל בחודש פברואר בשנת 1965. כשהשלטונות במרוקו איפשרו ליהודים לצאת לישראל, המוסדות בארץ ישראל ארגנו את עליית היהודים ממרוקו, ואנחנו שתמיד חלמנו להגיע לארץ הקודש מיהרנו להירשם לעליה. את ההתארגנות לעליה הסתרנו מהערבים סביבנו. הוריי חששו לעלות לארץ, לא ידעו כיצד יפרנסו את הילדים ואילו אני ואחיי, שקראנו את הספר "אקסודוס" הרגשנו שאנחנו חייבים להגיע לארץ, הציונות בערה בנו ושכנענו את ההורים ושאר האחים שצריך לעלות לישראל.

בתחילת ינואר טסנו לעיר אורלי בצרפת, שם שהינו במבנים צבאיים, במחנה מעבר כמעט כחודש ימים. משם עלינו לישראל בטיסה נוספת. כשנחתנו בארץ הגיעו מהסוכנות היהודית והודיעו לנו שאנחנו הולכים לגור בכפר סבא. שם קיבלנו דירת שלושה חדרים מעמידר ובה גרנו כולנו יחד, ההורים ותשעת הילדים. אני שמחתי מאוד לעלות לארץ. עברית למדתי קצת במרוקו ובארץ למדתי באולפן מכיוון שכבר הייתי בת 19 בזמן העלייה. אחיי שהיו צעירים ממני השתלבו בבתי הספר, שם הם למדו את השפה העברית.

הקליטה שלי כעולה חדשה הייתה טובה ומהירה, לא הרגשתי מופלית מול ותיקי היישוב. אני זוכרת כמה התרגשנו להגיע לארץ הקודש, את רגע הירידה מהמטוס שנישקנו את האדמה.

ההיכרות עם יוסף, בעלי

כשעלינו לארץ המשפחה המורחבת ניסתה להכיר ולשדך לי בחורים למטרת נישואים, אך אני לא הייתי מעוניינת. כשהייתי בגיל 21 באחת משבתות הקיץ, בהם ביליתי בבריכה העירונית בכפר סבא, יחד עם האחים שלי, ניגש בחור נאה כחול עיניים והציע ללמד אותי שחייה. בהתחלה לא הייתי מעוניינת בקרבתו אך הוא המשיך לחזר אחרי ולברר עליי פרטים דרך אחותי הקטנה. הדייט הראשון שלנו היה בקולנוע עמל בכפר סבא, בו ראינו ביחד את הסרט "עשרת הדיברות". לאחר מכן לא התראינו יותר עד קיץ אחרי זה בו נפגשנו שוב בבריכה ושם חידשנו את הקשר והתחלנו לצאת באופן קבוע והתחתנו אחרי זמן מה.

יוסף סבן, בעלי, עלה בגיל צעיר ממצרים, עם אמו ואחותו. אביו שהיה אסיר ציון נשאר במצרים. יוסף לא המשיך את לימודיו בארץ מכיוון שהיה צריך לעזור בפרנסת הבית ולתמוך באמו ואחותו. לכן למד כבר בגילן 15 את מקצוע הצבעות, בו עסק כל חייו. אחת הסיבות שהתאהבתי ביוסף הייתה הדאגה שלו לבני משפחתי ובמיוחד לאחיי הקטנים, אותם הוא היה מפנק וקונה להם ברוחב לב.

יוסף ואני היינו נשואים במשך 50 שנה, עד פטירתו. תמיד תמכנו אחד בשני, יוסף היה המפרנס העיקרי כצבעי עצמאי ואני הייתי אחראית על משק הבית וגידול חמשת ילדינו: יואב, חיים, גלעד, שרית ומורן. לאורך השנים טיפלתי גם בילדי השכנים וילדים נוספים, עד לפני מספר שנים. כל ילדינו נשואים ובעלי משפחות.

כיום אני נהנית מזמני הפנוי, מהילדים והנכדים שמרבים לבקר אותי ואני אותם. ממפגשים עם חברותיי איתן אני שומרת על קשר יומיומי. אני דואגת לשמור על בריאותי באמצעות ספורט ויוגה, הולכת להרצאות, מעשירה את הידע שלי ושומרת על צלילות הראש.

מתכונים מבית הורי

קוסקוס:  מאכל זה היה המנה החגיגית שאותה אמי הייתה מכינה לחגים ואותה היינו נהנים לאכול ומצפים לה תמיד. אני מכינה לילדי ונכדי את הקוסקוס אותו גם הם מאוד אוהבים לאכול עם המרק.

המתכון לקוסקוס: קילו אחד של סולת  ושלוש כוסות מים. עם הכוס הראשונה מערבבים את הסולת ושמים בסיר לאידוי. לפני האידוי מסננים את הסולת. לאחר שעה, מורידים מהגז ושופכים מעל כוס מים שנייה. מקררים את הקוסקוס. שופכים חצי כוס שמן, כף שטוחה של מלח, מערבבים ושמים שוב לאידוי לעוד 45 דקות. מורידים מהגז ושופכים את כוס המים השלישית ומקררים את הקוסקוס.

המרק לקוסקוס: מרק מלא בירקות, עוף וחומוס. מטבלים בכורכום, פלפל שחור ומלח.

המתכון לשבקיה:

חומרים – קילו קמח, כוס שמן, שתי כפות חומץ, שתי כפות סוכר, כפית מלח, 2.5 כוסות מים

סירופ – קילו סוכר, שתי כוסות מים חצי לימון. מערבבים את המצרכים לבצק, נותנים לו לנוח חצי שעה. מחלקים ל-12 כדורים, אותם משטחים וחותכים לפסים ארוכים. מרתיחים שמן וטובלים בו את חתיכות הבצק לצורת פרח. לאחר מכן טובלים את הבצק בסירופ החם.

הזוית האישית

סבתא סול: נהניתי מאוד מזמן האיכות עם עידן נכדתי, זה לא מובן מאליו שבית הספר מקיים תכנית כזו, עם הסבים והסבתות. שמחתי על ההזדמנות לספר לעידן על חוויות ילדותי, שהייתה שונה כל כך מהילדות שהילדים חווים כיום. אני מאחלת לה שתתמיד בלימודים, תמשיך לחקור ולהתפתח ולזכור שגם אנחנו המבוגרים, היינו פעם ילדים עם חלומות ורצונות רבים.

הנכדה עידן: היה לי כיף מאוד עם סבתא. זכיתי ללמוד הרבה דברים על סבתא שלי, סיפורים מהעבר שלא הכרתי לפני. אני מאחלת לה בריאות ואריכות ימים.