מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורה של רותי מולכו, סבתא רבתא שלי, כיום היא בת 90. עם 3 ילדים, נכדים, ונינים, יחד עם סבא רבא שלי ז״ל היא זכתה להקים משפחה לתפארת. בסיפור של היום בחרנו להציג את סיפור חייה מתחילתו, על ילדותה בעוני ובצל המלחמה, סיפורים, זכרונות, ובעיקר רגעים שייזכרו, בשבילי ובשבילה, לכל החיים. מקווים שתהנו.

רותי נולדה בשנת 1934 בירושלים, בזמן השלטון הבריטי. בילדותה היא גרה ברחוב מלאכי שבשכונת גאולה שבירושלים. כששאלתי אותה על מה היא רוצה לדבר, היא ענתה לי בעיניים נוצצות ״אני אספר לך על הילדות שלי״. כשהייתה בת שנתיים אביה נפטר מדלקת ריאות, ולכן היא רק שמעה עליו מאימה ואחיותיה הגדולות, ולא זכתה ליהנות ממנו הרבה בעצמה. מילדותה זכור לה במיוחד העוני, אך לא הרגישו אותו, משפט מוזר נכון? אך כך היה, שלושה אחיות ואמא בדירת חדר אחד, ארון אחד בעל שתי דלתות, שתי מיטות ברזל נפתחות, ושולחן. לא הייתה מקלחת בבית, גם לא מטבח או משחקים, היא אחיותה ואימה לא היו מתקלחות בכל יום כמו בימינו, אלא פעם בשבוע בערך, מתקלחות ומחליפות בגדים, המקלחת, היא מספרת, הייתה מין גיגית כזאת אותה ממלאים במים חמים. כשמספרת על הגיגית היא נזכרת בסיפור מתקופת קום המדינה. באותה תקופה העוני היה קשה כל כך שפעם בכמה זמן היו מגיעות מכוניות עם מים לשכונה, והאזרחים היו הולכים וממלאים את המים שלהם שם. ובתקופת מלחמת השחרור היא זוכרת שבאחת מהפעמים כשהלכה למלא את הגיגית החלו הירדנים לירות פגזים מהצד השני של ירושלים, שעברו ממש מעל ראשה. באותו הרגע היא עזבה את הגיגית עם המים במקום וברחה. סיפור זה נחקק בזיכרוני ועזר לי להבין טוב יותר את סיפורה על הילדות בצל המלחמה.

כילדה לאם חד הורית, שבאה ממשפחה ממוצא מזרחי- דבר שאז השפיע על המעמד החברתי כפי שמספרת, החיים לא ממש הקלו על רות מולכו (אז סיטון). אימה התקשתה לפרנס את הבית, ובכיתה ח׳ לאחר שמונה שנות לימודים הייתה צריכה רות לצאת וללכת לעבוד בשביל לעזור בפרנסת הבית. היא עבדה כקופאית והרוויחה 18 שקלים (!!!) בחודש, לאחר מכן החלה מגמת שיפור בסגנון החיים של המשפחה. כשהייתה רות בת 14, לאחר שהתחילה לעבוד, נכנס עוד כסף לבית ואפילו הצליחו לקנות מקרר (אז מקרר היה גיגית עם חצי בלוק קרח בפנים, שעליו היו שמים את האוכל), אך הילדות הייתה מאושרת לפי רותי- היא הייתה משחקת עם חברות, הולכת לבית ספר ונהנית. היא מספרת שהייתה הולכת עם חברות לבתי קפה ושם הן היו מסתכלות על עוגות, ומספרות אחת לשנייה איזו עוגה יקנו כשיהיה להן מספיק כסף. אך שוב, כילדה רות מספרת שלא הרגישה בחסר. כך היא גדלה, וכך היו גם חברותיה, והן נהנו ממה שיש, האהבה שהרעיפה עליה אימה פיצתה על הכל, היא מספרת.

החלום שהתגשם: כשהייתה סבתא שלי נערה, החלום שלה היה בית משלה- בית עם מקלחת, שירותים, ומטבח. היא הגשימה את החלום שלה כשעברה לבית הנוכחי שלה עם סבא שלי, בית כמו שחלמה, עם שני חדרים, מטבח, שירותים ומקלחת. ״זה היה השיא״ היא מספרת.

חפץ יקר לליבה של סבתא: כששאלתי את רותי על חפץ עליו היא רוצה לספר לי, התשובה שלה הייתה מיידית- האמת שגם אני ידעתי אותה. החפץ אותו הציגה לי הוא קנקן מים יפייפה בצבע סגול עדין, שקיבלה אימה לרגל חתונתה לפני יותר ממאה שנה. כבר מאה שנה שהקנקן נמצא אצלנו במשפחה, כיום הוא עומד על השולחן בסלון של סבתי, אך בעבר הוא שימש אותה, את אחיותיה ואת אימה לשתייה ביום יום.

יש לי געגוע: מעל הכל, רותי מתגעגעת לבעלה יעקב, סבא רבא שלי ז״ל. הם התחתנו לפני מעל שבעים שנה, ומאז לא נפרדו לרגע, שבעים שנה של אושר ואהבה. אך לפני כשנה וארבעה חודשים נפטר בעלה, ומאז היא מתגעגעת אליו יום יום, שעה שעה. ״מאוד אני מתגעגעת אליו, מאוד הוא חסר לי, … קשה לי, אני מתגעגעת אליו בכל רגע, אני יושבת במרפסת ומדמיינת איך הוא היה יושב למטה, איך הוא היה משקה את הגינה״.