מאגר סיפורי מורשת

שמי חוה שוויקה, נולדתי בסוריה, בעיר חלב. אבי, אברהם, היה צורף, הייתה לו חנות בעיר חלב. אמי, טרה, הייתה תופרת. לאחיות שלי קראו עליזה-לואיז, מטילדה, לינדה והשם של אחים שלי זה רפאל-רפול, יצחק -זקי, משה-מואיז ולי קראו איווט, השם הסורי שלי. כיום קוראים לי חוה. אני הצעירה והיום רק אני ומשה בחיים.

לצערי, זיכרונות הילדות נעלמו מזיכרוני, כנראה בעקבות פטירתו של אבי בשנת 1933 בהיותי בת שנה. המשפחה עברה טלטלה. אימא שלי הייתה צריכה לעבוד כדי לפרנס משפחה של שבעה ילדים ולא היה לה פנאי ויכולת להתייחס אלינו. אחותי הגדולה לואיז, שהייתה גדולה ממני בעשר שנים, תפקדה כמו אמא קטנה.

מימין אחותי החורגת רשל, אבא שלי, אחות שלי לואיז אח חורג שלי, חוסה אחותי מטילדה אחותי החורגת מילו, אימא שלי (אשתו השנייה של אבי), אחותי החורגת סלחה. 

*התמונה צולמה לפני מאה שנה או יותר. זו התמונה היחידה שיש לחוה עם אבא שלה.

גרנו בשכונה של יהודים, שתי משפחות באותה דירה. המטבח היה משותף ולנו היו שלושה חדרים – חדר אחד שימש כ"מתפרה" של אמי ושני החדרים האחרים לשינה. היו לנו שכנים טובים מוסלמים, השכנות הייתה טובה אך נמנענו מקשר קרוב מאד, אנחנו הילדים לא שיחקנו איתם אלא שיחקנו בינינו. המשחקים שזכורים לי הם חמש אבנים, קפיצה בחבל. השירים ששרנו היו בערבית והשיר שהכי אהבתי היה "יא חביבי לחעני שוף אליגרעני". בשבתות, אחרי הקידוש בבוקר, היינו הולכים לדודים והדודים היו יושבים ומספרים דברי תורה ומעשיות. המאכל שאהבתי ושזכור לי היה סחלב.

כולנו למדנו בבית ספר אליאנס – זה היה בית הספר היהודי היחידי בסוריה. בבית הספר הכי אהבתי ללמוד חשבון והתעמלות, המורה האהובה עלי הייתה אולגה, המורה שלי לחשבון. אפילו פגשתי אותה פה בארץ. היא זכורה לי כי אהבתי אותה והיא אותי. הייתי חרוצה בחשבון והמורה אהבה אותי, ממש העריצה וזה עשה לי טוב בלב.

בשנת 1944 הצרפתים יצאו מסוריה. הערבים סגרו את בית הספר (שהיה צרפתי) ולכן היינו חייבים ללכת ללמוד בבית הספר של הערבים. כשיצחק אחי היה צריך לעבור את בחינות הבגרות שלו בצרפתית הוא היה חייב לנסוע ללבנון. מלבנון הוא נסע ישר לישראל, הוא לא רצה לחזור לסוריה. בשנת 1948 היחס ליהודים החמיר, שרפו בתי כנסת, לקחו גברים לבית סוהר והתחיל להיות מפחיד לגור שם. היו הגבלות ואסרו ליהודים לצאת מסוריה, אפילו ללבנון אי אפשר היה לצאת. הדרך היחידה הייתה לברוח.

הבריחה מסוריה

יצאתי מסוריה, בסוף 1948 והגעתי לארץ בשנת 1951, ליהודים היה אסור לצאת מסוריה. אחיות שלי התחתנו ועברו ללבנון ואז לישראל. אחרי שרפול אחי ברח ללבנון יחד עם המשפחה שלו, אני ואימא נשארנו לבד בסוריה. אימא שלי הבינה שיש למצוא כל דרך כדי לצאת מסוריה. באחד הימים, כשהייתי בערך בת 14, היא לקחה בד גדול שממנו יצרנו מעין שק ושמה את החפצים ואת הבגדים שלי. לא יכולנו לקחת אתנו אף חפץ יקר ערך ולקחנו רק מה שהכרחי.

אימא לקחה אותי לתחנת האוטובוס שנוסע מסוריה ללבנון וקנתה לי כרטיס. היא שמה אותי באוטובוס, תפסה איזה ערבי ואמרה לו: "תשמור על הילדה, היא נוסעת למשפחה שלה בלבנון". בגבול סוריה-לבנון עלה שוטר לאוטובוס וניגש ישר אלי. הוא שאל: "של מי הילדה?" האיש שפגש את אימא שלי סיפר לו שאישה אחת הביאה אותה וביקשה לשמור עליה כי היא נוסעת למשפחה שלה בלבנון. השוטר שאל אותי: "איך קוראים לך?" עניתי לו "איווט" הוא שאל: "מה המשפחה?" אמרתי לו: "ג'מוס" (כי יש הרבה נוצרים שהשם משפחה שלהם הוא ג'מוס) ואז הוא עזב אותי.

הגעתי לביירות ושם הייתי צריכה לחפש אוטובוס לעאליי, כפר נופש שבו אחי רפול היה גר. כשמצאתי את האוטובוס עליתי עליו ולמזלי מצאתי את אחותי מטילדה באוטובוס, ככה ידעתי איך להגיע לאחי. אחרי שבוע, אמי עשתה את אותו מסע והגיעה ללבנון. שכן יהודי שלנו בלבנון שיחד איש ביטחון מהממשלה הלבנונית וביקש ממנו להעביר אותו ואותי לישראל. איש הביטחון שילם לנהג מונית שיקח אותנו לגבול ישראל לקיבוץ ראש הנקרה. בדרכם לגבול עצרו אותנו שוטרים. איש הביטחון סיפר שהשכן ואני חשודים בגנבה כדי שהשוטר ייתן לנו להמשיך בנסיעה. כשהגענו קרוב לקיבוץ הנהג ירד, הלך אתנו כמה מאות מטרים עד לשער של הקיבוץ ואמר לנו לצעוק: "ישראל, ישראל", כדי שיבואו לקחת אותנו. אנשי הקיבוץ יצאו ולקחו אותנו וגם הנהג, שהכירוהו מפעמים קודמות, נכנס אתנו קצת. כאשר איש הביטחון והנהג חזרו ללבנון הם נתפסו ונחקרו. בעקבות החקירה המשטרה הלבנונית הגיעה לביתו של רפול אחי. הוא ישב יומיים בלבד בכלא לאחר שסיפר שלא הסתדרתי עם אשתו ולכן ברחתי מהבית. הייתי ילדה ולבד ובכלל לא היה פשוט לעלות ככה לארץ זרה. בארץ פגשתי את אחיי ואחיותיי שעלו לארץ עוד בשנת 1944/5.

אחד הדברים שאני מודה עליהם היה המפגש שלי עם האחים שלי כשהגעתי לארץ. הם עלו ב-1945 ואני הגעתי ב-1951, שש שנים לא התראינו. ציפיתי מאוד לפגוש אותם. את אחי משה בקושי הכרתי. נפגשנו בכפר הנוער הדתי. הם רצו מאד שאשאר ללמוד בכפר הנוער ואני לא אהבתי את המחשבה להישאר ולישון באוהלים. הלכתי ללמוד בבית ספר חקלאי עיינות. הייתי שם פחות משנה והקבוצה התפרקה והלכתי ללמוד בצעירות מזרחי בתל אביב.

אהבה שלא תשכח לעולם

בזכות אחותי שגרה בבית משפחת גינדי ביקרתי הרבה בבית המשפחה והכרתי את אברהם. התאהבנו והתחלנו לצאת ביחד. התחתנו בשנת 1955 כשהייתי בת עשרים ואחת ומאז אני גרה בירושלים. אהבתי את אברהם מאוד, הוא היה אבא טוב ובעל טוב.

אברהם אהובי נרצח באופן מפתיע בגיל צעיר, בשנת 1975, בחנות שלו ברחוב אגריפס. אברהם היה קרטונאז'- הכין דברים מקופסאות קרטון. לפני פורים הוא היה מוכר כל מיני תחפושות לפורים מנייר וקרטון. בערב פורים נכנסו לחנות שני אנשים עם אקדח. בעלי חשב שהחלו במשחקי פורים, שהם רוצים תחפושות ושהאקדח בידיהם הוא אקדח צעצוע ולכן פנה אליהם והציע להם לחזור לחנות בעוד מספר ימים. לצערי הרב הרוצחים רצו לשדוד לכן באו מחופשים והם ירו באברהם. הם נתפסו והוכנסו למעצר, אבל שוחררו אחרי עשר שנים.

באותו הזמן בתי, אתי, בת ה-12 ובעלי אברהם היו בחנות. התקשרו אלי הביתה מהמשטרה. אתי הייתה במצב לא פשוט, עשיתי כל מאמץ כדי שהיא תתגבר על החוויה האיומה שהיא עברה. נשארתי לבד עם חמישה ילדים: הגדול יעקב היה בן 17 והקטן, איל, היה בן שנה וחצי. אחרי שבוע פתחתי את החנות והמשכתי לעבוד כדי להתפרנס. הייתי חייבת להמשיך בשגרה ולעשות כל מאמץ להביא אוכל הביתה לילדיי. אמי עברה לגור עמי ולסייע לי. רק כשהילדים גדלו, 16 שנים אחרי שבעלי נרצח, התחתנתי בשנית, אבל את האהבה שלי לאברהם אבי ילדיי לא אשכח כל חיי.

אברהם, חוה ובנם הבכור יעקב, שנת 1966

אני אוהבת את ילדיי, נכדיי ואת ניניי, ויש מקום גדול בליבי לאהבתי לארץ ישראל.

בשנת 1990 בת דודה שלי הכירה לי את נינו (אברהם שוויקה). נינו הוא המחותן שלה והוא היה אלמן, אז היא הציעה לי להכיר אותו. באנו מאותו רקע ומאותה תרבות, וזה הקל עלינו את החיים המשותפים. בזכות האופי של שנינו, הצלחנו להכיל את הילדים אחד של השני ואהבנו לעשות הכל ביחד. לנכדים שלי לא היה סבא (משום צד) והוא היה סבא שלהם – סבא נינו. אני מתייחסת לנכדים של נינו כאילו הם הנכדים שלי והם מתייחסים אלי כאל סבתא שלהם.

נינו נפטר בשיבה טובה.

מימין: נינו (אברהם שוויקה) וחוה,התמונה צולמה בטקס שבו קיבל פרס "בונה ירושלים", משמאל: חוה וילדיה עם נינו (אברהם שוויקה)

"והגדת לבנך"- בשרשרת הדורות חשוב לי לתת את העצות הבאות: 

1 לכבד את ההורים

2 לא לזלזל בלימודים, ללמוד ברצינות

3 ללכת בדרך הישרה

4 לחלום ולהגיע

מימין: סבתא חוה ואלון במסגרת התכנית, משמאל: שבת משפחתית 2022

שלושה דורות: סבתא רבתא חוה, סבתא צילה והנין/נכד אלון נאמן בסיור ברובע היהודי

הזוית האישית

סבתא רבתא חוה: נהניתי לראות את הנין האהוב שלי אלון בחברת חבריו ולראות כמה הוא ילד טוב. במפגש בו יצרנו את בובת הגרב, היה פשוט כיף. אני ממליצה לכל מי שיכול להצטרף לתוכנית שתורמת גם בחיזוק הקשר עם הנכד/הנין וגם בקשרים שנוצרו בקבוצה.

הנין אלון נאמן: בקשר הרב דורי גיליתי על סבתא רבתא חוה הרבה דברים. המפגש שהכי אהבתי היה היה הסיור ברובע היהודי, כי זכיתי להראות לכולם מרחוק את בית הכנסת תפארת ישראל שאבא שלי ובני משפחתו מנהלים שם את עבודת השיפוץ ולהפגיש אותם עם אבי. במפגשי הקשר גיליתי איך סבתא ברחה מסוריה ובסיור במסע הירושלמי הבנתי מהיכן המשפחה הגיעה לסוריה וזה היה מעניין. למדתי שסבתא אמיצה וחזקה בנפש ואני מרגיש גם שאני יותר קרוב לסבתא מבני דודים נוספים. גיליתי הרבה דברים על סבתא שאפילו אבא שלי אמר שהוא לא ידע את זה עליה.

המורה מובילת התוכנית, רויטל כהן קלפוס: סבתא רבתא חוה, כשהעלתי את הסיפור אל המאגר קלטתי בת כמה את – לאורך כל המפגשים ובמיוחד בסיור גילך לא ניכר עליך – אשריך שזכית! שתמשיכי כך בבריאות איתנה, שמחה ונחת. הגעת לכל מפגש בחיוך ולימדת אותי באופן אישי שיעור גדול בקימה – לאורך החיים היו לך נפילות והתמודדויות לא פשוטות – ילדות שלא הייתה בעקבות פטירת האב, בריחה לבד מסוריה וקליטה בארץ, רצח בעלך הראשון וגידול ילדכם בלעדיו והתמודדויות יום יומיות, נישואים שניים ואיחוד המשפחה לאחת. ואת לא ויתרת לעצמך הצלחת לקום וגידלת משפחה לתפארת.

זכות גדולה בעבורי להכירך וללמוד ממך – תודה.