מאגר סיפורי מורשת

שמי אילון קרן, אני משתתף השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי, עוזי קרן.  מסבא שמעתי את סיפוריו ויחד תיעדנו אותם.

סבא עוזי מספר לאילון

משפחה (הורים)

לאבא שלי קראו לו גבריאל, אבל היה לו כינוי בשם גבריש. אני הכרתי אותו רק בתור גבריש. על שמו גבריאל, ידעתי רק מתעודת זהות שלו. הוא עלה לארץ מפולין כשהוא היה בערך בן 20, לפני מלחמת העולם, לפני שהגרמנים רצחו את היהודים. כל יתר בני המשפחה שלו נשארו בפולין ורק ההורים של אבא שלי כלומר, הסבא וסבתא שלי, הם היו משפחה שגרה בעיר באמצע פולין קראו להם "סקולסק" ושם האבא שלו היה חייט ובעצם כל המשפחה התפרנסה מחייטות.  היו לו עוד שני אחים ושלוש אחיות הם היו ביחד 6 יחד עם אבא שלי  – כולם היו חיטים.

אבא שלי היה היחידי שעלה לארץ ישראל בשנת 1935, לפני שהתחילה המלחמה. מלחמת העולם עם גרמניה התחילהבשנת 1940, אז חמש שנים לפני זה הוא עלה לארץ. הוא שידל את בני המשפחה שלו שגם חלק מהם יבואו לארץ ואף אחד לא רצה לעלות והם נשארו בפולין. כשהתחילה המלחמה העבירו אותם למחנה ריכוז ובסוף הרגו את כולם – לא נשאר לו אף אחד, כל האחים וכל ההורים שלו כולם נרצחו בפולין בשנת 1943.

אני שמעתי את הסיפורים הקשים על השמדתם תמיד – לפני כ – 15 שנים, נסענו לפולין יחד, כל בני המשפחה – מסע שורשים. הלכנו לראות את העיר שבה הם חיו, ראינו את הבית שלהם. אחרי זה ביקרנו במקום שבו הגרמנים רצחו אותם.  זה הסיפור העצוב והקשה על משפחתו של אבי.

לאימא שלי, יש כמעט אותו סיפור. היא גם נולדה בפולניה, אך באזור אחר, לא באיזור של אבא שלי, הם גרו בדיוק מהצד השני של פולניה בגבול הרוסי, בעיר שקראו לה מיכלובה. בעיר הזאת היא  גדלה ולמדה והייתה חברה בתנועת הנוער השומר הצעיר. עם תנועת הנוער הזו היא עלתה לארץ. גם היא עלתה לארץ  יחידה מכל המשפחה שלה. היא השאירה שם את ההורים שלה והייתה לה עוד אחות ואח. הם היו בבית רק שלושה ילדים.

אמי עלתה לארץ ופה בישראל היא פגשה את אבא שלי והם התחתנו. גם בני המשפחה שלה, כמו משפחתו של אבי, נשארו בפולין וכשהתחילה המלחמה ריכזו אותם במחנה ריכוז ואחר כך הם הוצאו להורג. כשערכנו את מסע השורשים לפני כ-15 שנים, נסענו גם לעיר של אמי וגם לבית העלמין, שם חיפשנו את הקברים שלהם, כמובן שלא מצאנו כלום, כי הגרמנים השמידו את כולם ושרפו את הכל לא נשאר זכר, כלום. אפילו את הבית שלהם, הבית של אימא שלי לא מצאנו בעיר. מצאנו רק קיר של בית כנסת. הבאנו איתנו פתק מהארץ הכנו מין שלט כזה ותלינו את זה בקיר של בית הכנסת – זה ישנו שם עד היום.

הוריי מייסדי קיבוץ רמת השופט

כך היגיעו אבא שלי ואימא שלי, כל אחד בנפרד, לבדם בלי בני משפחותיהם ובכך בעצם שניהם ניצלו. אבא ואימא שלי הגיעו לקיבוץ ברחובות, נמצא במקום בו נמצא היום מכון ויצמן, בדיוק באותו מקום. הקימו אז שם קיבוץ על הגבעה, זה היה קיבוץ זמני, ובמקון זה אני נולדתי בשנת 1940, זה היה כשהם היו בני כ-25 שנים בערך. גרנו שם כשנתיים או שלוש ואז הם יצאו להקים קיבוץ חדש מההתחלה, הם הלכו לגבעה ריקה שלא היה בה כלום, גבעה שוממה שקראו לה רמת השופט – שם אימא שלי ואבא שלי הקימו קיבוץ. אני הייתי הבן הבכור, אחרי שש שנים נולדה אחותי, קראו לה אסתר קרן, על שם הסבתא שלי – האימא של אבא שלי, אחרי כעוד חמש שנים נולד אחי, חנן קרן. חנן נקרא על שם אבא של סבתא שלי שקראו לו אלחנן.

גרנו בקיבוץ רמת שופט, שם למדתי בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון ואז התגייסתי לצבא זה היה לפני 60 שנה לפחות בערך.

הוריי בצעירותם

אילון: האם הוריך סיפרו לך על האחים שלהם ובני משפחתם?

אבא שלי תמיד רצה לספר לנו על האחים שלו ובני משפחתו הייתה לו תמונה אחת בלבד. כשהוריי עלו לארץ הם לא לקחו אלבומי תמונות, זה לא כמו היום שיש לך תמונות בטלפון, אז הייתה לו תמונה אחת בלבד שבה ראו את המשפחה שלו שני אחים שלו ושלוש האחיות מצולמים יחד. תמונה יחידה זו  נמצאת עד היום אצלי, הוא היה מספר לי: "זה קוראים לו יעקב, זה יצחק ולי קוראים גבריאל ולאחיות שלי קראו סלע, תמר ומנעה".

לאימא שלי גם לא היו כמעט תמונות. אני אגיד לך למה? היו לה כמה תמונות בלבד, כי היא הייתה ממשפחה מאטד דתית ואצל הדתיים הם לא הרשו להצטלם, כי יש ציטוט מהתנ"ך בו כתוב: "לא תעשה לך פסל ומסכה" היא הייתה כל כך דתיה, שאין לה אף תמונה של סבא שלי מצד אימא. יש לי רק תמונה של סבתא שלי.

אילון: באילו מקצועות עבדו בני משפחתך?

אמרתי לך במשפחתן של אבא שלי הם היו חיטים. משפחתה של אימא שלי, אני חושב שהם היו סוחרים, אבל אני לא בטוח. הם עסקו כנראה במסחר, למשל, נניח פירות או בשר – הלכת לשוק ומכרת את הסחורה. אתה קונה דברים ומוכר דברים בשוק, כך הרוויחו כמה גרושים. אני חושב גם שהם היו די עניים, לא היה להם בית מפואר ולא היה להם כמובן אז מכוניות, לא היה להם רכוש גדול. ההורים של אבא שלי הם היו אולי קצת יותר עשירים, כי הם היו חייטים. גם כשבקנו שם בעיר, מצאנו תעודה שבאמת הוא היה חייט. גם בתקופת השואה, אחרי שכלאו אותם במחנה מעצר. מצאנו במוזיאון יד ושם מצאנו שם שני משפטים בהדפסת נייר כתוב את שמו ואת מקצועו כחייט, וגם את שמה של מנעה ומקצועה – חייטת. כלומר, אם נשארה עדות כזו כתובה זה אומר, שגם כשהם  היו במחנות ריכוז הם נשארו עם המקצוע כי זה בטח היה מקצוע מבוקש, כי היה צריך להלביש את האנשים הגרמנים את כולם.

אילון: אתה יודע בני כמה האחים של אבא שלך היו כשהוא עזב ועלה לארץ?

הוא היה הילד האמצעי. הם היו שישה ילדים בבית. לא יודע מה היה בדיוק גילם כשהוא עזב, אך כמו שסיפרתי לך במוזיאון יד ושם יש תיעוד  של אלה שנרצחו בשואה, בנוסף, כשהיינו בפולין מצאנו את תאריכי הלידה של כולם.

הם היו שישה ילדים, האחים היו גדולים ממנו, אז האחיות היו קטנות, אני חושב שיותר קטנות. אני חושב שלאימא שלי היה לה אח שקראו לו דב. אחיה דב היה קומוניסט. קומוניסט זה אחד שיש לו השקפת עולם שקשורה לרוסיה והוא ברח מהבית, כי כולם לא אהבו לשמוע את זה שהוא קומוניסט הוע עזב וברח לרוסיה, אחרי זה הוא חזר הביתה ואז תפסו אותו גרמנים וגם אותו הרגו. סיפרתי לך שהם היו משפחה מאוד דתייה, וההשקפות שלו היו מוזרות בעיניהם. הם היו בבית דתי, אנשים שמתפללים כל יום ופתאום הילד לא רצה ללמוד תורה ולא רצה כלום, הוא התרחק מהיהדות – נקרא לזה כך, הם לא אהבו את זה.

ההורים שלי כמעט לא רצו לדבר על המשפחות שלהם, כי כולם נספו בשואה והם לא רצו להכאיב לי, הם לא רצו להגיד לי אתה יודע למה אין לך אף סבא וסבתא? למה אין לך דוד? אני הייתי ילד שמעולם לא היו לי זיכרונות מסבא או סבתא. גם מצד אימא שלי וגם מצד אבא שלי. כשהיינו ילדים קטנים, כולנו רצינו לנסוע לדודים ודודות, היו לי חברים שנסעו לתל אביב או לחיפה, כולם היו נוסעים לדודים ודודות ולנו לא היו דודים, אז ההורים שלי מצאו חברים, שהם קראו להם דודים, הייתה אחת בחיפה שהיא הייתה מהעיר של אבא שלי אז קראו לה דודה רינה היא לא באמת דודה בכלל וקראנו לה דודה בשביל שאני ארגיש שיש לי דודים אז אני לא זוכר שהייתי עצוב אבל בסך הכל אני חושב על זה שאתה נולד ואין לך סבא ואין לך סבתא ואין לך דודים כלום כלום כלום ההורים שלי היו אנשים הכי זקנים שהכרתי הם היו בני 30 או 25 כשנולדתי  לא היה מאליהם אף אחד כולם נהרגו בשואה.

הילדות, תקופת ביה"ס, חברים, חוגים בעיקרון עד גיל 18

אני נולדתי לפני הקמת המדינה. כשהקימו את המדינה אני כבר הייתי בן שמונה, כלומר, אני התחלתי אפילו את בית ספר יסודי עוד לפני שהייתה מדינה. אני נולדתי באזור שנקרא רחובות של היום, אבל זו לא היתה עיר, זה היה אזור של יישובים קטנים. יישוב אחד שקראו לו קיבוץ, יישוב בלי שם אפילו ושם נולדתי. לשם ההורים שלי הגיעו כשהם עלו לארץ. כשהייתי כבר בן שלוש, אז עברנו לקיבוץ חדש שהם הקימו בהרי אפרים קראו לו רמת השופט. בעצם הילדות שלי רובה, הייתה שם.

 בילדותי עם משפחתי ברמת השופט

זה היה יישוב חדש לא היה שם כלום. גרנו בהתחלה באוהל ואחרי זה בצריף ושם הסתובבנו. אני זוכר את כיתה א' ביום שהתחלתי ללמוד כתבו על הלוח אני בכיתה א', משהו כזה וכל אחד היה צריך להעתיק את זה, לא כמו היום שיש מחשבים וכולם יודעים אותיות עוד לפני הבית ספר, אז לא ידענו כלום, אז כתבו על הלוח. בכיתה א' רצתי להראות להורים שלי שהצלחתי לכתוב, שאני בכיתה א' זה היה היום הראשון של הלימודים. למדתי שם עד כיתה ו' . מכיתה ז' אין יותר ללמוד בקיבוץ עד יב',  עד סוף התיכון למדנו בבית ספר איזורי שקראו לו הרי אפרים. מכיתות א' עד ו', אני לא כל כך זוכר פרטים.

מכיתה ז', שהיינו כבר יותר גדולים, אז אני כבר זוכר. היינו בשתי כיתות מקבילות כמו אצלכם, אבל רק שתיים והילדים היו כבר מכל הקיבוצים בסביבה ומכל האזור. זו הייתה מסגרת מחייבת. בכיתות הראשונות לא היו מסגרות מחייבות, באת או לא באת לא משנה, היו באמצע היום מפסיקים ללמוד, אבל בתיכון, זו הייתה מסגרת מסודרת של לימודים כל יום עד 13:00 או עד 14:00. אחרי הצהריים יצאנו לעבוד. הלימודים היו בתנאי פנימיה שם גם גרנו. היו לנו חדרים ושם ישנו. אחרי הלימודים הלכנו לעבוד בגן הירק של הבית הספר או בפינת החי של הבית הספר, לפעמים הלכנו לעבוד בקיבוצים עד שעה 6:00 בערב, לאחר מכן עושים שיעורי בית עד הערב והולכים לישון. חוץ מיום שישי ושבת שאז לא למדנו והיינו נמצאים עם ההורים, בעצם, היינו כאילו, בלי ההורים כל השבוע. את ההורים שלנו היינו רואים  רק בסופי שבוע, כי זו הייתה הפנימיה. אלה היו השנים בתיכון, שנים של לימודים רציניים, היו בחינות, הכל היה מסודר, היה צריך להגיש עבודות, בדקו מי לומד ומי לא לומד?

בשלב הזה הייתה מדינה?

המדינה הוקמה שהייתי בכיתה ב' אז כבר היתה מדינה. המדינה בתקופה ההיא הייתה בהתחלה, בשנים הראשונות זו הייתה תקןפת הצנע, לא היה הרבה אוכל ולא היו את כל השירותים שיש היום. הצבא היה קטן. אני זוכר את התקופה ההיא כתקופה שהיה בה די קשה. לא היה כל מה שאתה רוצה. אני זוכר למשל, שבתיכון, פעם לא היה מחשבים, אז היה במקום מחשבים, היה סרגל לוגריתמים כך קראו לסרגל שאיתו עושים חשבון במהירות מבלי לכתוב ביד בעזרת סרגל החישוב ניתן היה לחשב, אני זוכר שביקשתי מההורים שיקנו לי סרגל כזה, אז היה להם מאוד קשה עד שהם השיגו את הכסף כדי לקנות לי אותו, למרות שהוא לא היה יקר – לא היו להם האמצעים כמו היום. ספרים למשל, לא קנו ספרים בכלל, אלא רק החליפו. מישהו היה קונה ואז היו מחליפים אחד אחר. אני זוכר שהייתה סדרה של ספרים, אני חושב ארבעה ספרים, שקראו להם "פלאי עולם", אני זוכר אותם עד היום. אז כל יום מולדת קנו לי ספר אחד. ארבע שנים עברו עד שהייתה לי את כל הסדרה.

בזמן שלי לא היה חוגים מסודרים כמו היום, אבל במקום החוגים הייתה תנועת נוער. התנועה הייתה מאוד מאוד דומיננטית, מאוד השפיעה אז על כולנו. כולנו הלכנו לתנועת נוער אחת, כי היינו מאותו בית ספר, אותם הקיבוצים – לתנועה קראו השומר הצעיר. בשומר הצעיר יש שכבות גיל. אתה מתחיל בשכבה נמוכה ומתקדם. זה היה מאוד מאוד מחייב. היו פעולות מסודרות וכולם היו צריכים לבוא לפעולות. כשהייתי כבר בן 16, אז התחלתי להיות גם מדריך בשומר הצעיר. הייתי מדריך והייתי יוצא למחנאות וטיולים, מארגן פעולות, שירה וריקודים – הייתי מדריך עד כיתה יב'.

באיזו כיתה מתחילים פעילות בתנועת השומר הצעיר?

אני חושב שבכיתה ז' או ח', משהו כזה ועד יא' כי בכיתה יב' אתה כבר הולך לקראת הצבא כבר לא מתעסק עם זה.

דבר שני זה הספורט. היום זה חוגים, אנחנו היינו כל יום כמעט בקיץ משחקים כדורגל או כדורסל. אני יותר אהבתי כדורסל והיו גם ילדים שהלכו לאתלטיקה. דבר אחד לא היה לנו – כנרת ולא היה לנו ים, אז בעצם כמעט לא ידענו לשחות. היינו שוחים בבריכה קטנטנה, שלולית קטנה ופעם בשנה היינו יוצאים לקייטנה, אבל בעצם לא היה לנו חינוך ימי בכלל. לא התעסקנו עם המים, לא סירות, קיבוץ שלא גר ליד ים או ליד אגם, זה קורה לו – זהו אז אז היה ספורט!

חברים ממש בנפש לא היו לי, אני לא חושב שהיה לי, היו כאלה שהייתי יותר ידיד שלהם, ולפעמים הייתי הולך לבית של ההורים שלהם והם היו באים לבית של ההורים שלי – היו איזה שניים כאלה, שאני חושב שהיו יותר ידידים. אחד מהם קראו לו גיורא – הוא היה ידיד שלי אפילו עד סוף הצבא. לאחר שיחרורי מהצבא, הוא חזר בתשובה והוא נהיה דתי, לאט לאט, התחיל להתרחק ממני. אחרי זה הוא אמר שהוא לא בא אליי הביתה, כי הבית שלי לא כשר. לא מזמן אפילו, פגשתי את הנכד שלו, את הבן שלו ואת הנכד שלו.

חברים בנפש ממש, לא היו לי –  גם חברות, לא כל כך.

מה שמאוד אהבנו זה להיות בטבע, כי בעצם לא גרנו בעיר, אז הטבע או בכפר, הטבע זה העיקר. אתה יוצא והולך ליערות. למשל פעם הייתה פעילות בשומר הצעיר שבה שבוע שלם גרנו וחיינו רק על עצים. בנינו על העצים סוכות כאלה עם רצפה ועם שירותים ואסור היה לרדת מהעץ. שבוע שלם גרנו רק על העץ. את האוכל היינו מעלים עם חבל. היינו מורידים את החבל למטה והיו קושרים לנו  את האוכל. אני זוכר גם פעילויות שהיו לנו במערות, היה פעם, איזה יומיים שהיינו רק במערות של האדם הקדמון – הטבע זה היה העיסוק שלנו!

הייתי די שובב, בהתחלה לא כל כך, אבל שכבר הייתי יותר מבוגר, אז עשינו המון שטויות. למשל, בתיכון, היינו סוחבים אופנועים ונוסעים בלי רישיון, גם במכוניות וטרקטורים. היינו מביאים כל מיני חומרי נפץ ומפוצצים אותם. היינו יורים בכלי נשק, שאסור היה לנו בכלל להגיע אליהם. היינו גונבים אותם, יורים ומחזירים. למשל, כשהיינו רוצים לנסוע באופנוע, אז לא היו תחנות דלק כמו היום, היינו מרוקנים דלק של מכונה חקלאית למשל, ממלאים לאופנוע ונוסעים. רשיון היה לי אחרי הצבא כבר, אבל לא בתקופת הנעורים. בתקופת הנעורים לא היה לי רישיון. לא היה אפשר, כמו היום שבגיל 16 אפשר להוציא רישיון נהיגה, לא היה דבר כזה אז.

ההורים שלך ידעו שאתה עושה את כל הדברים האלה?

הם ידעו ולא ידעו, לפעמים הם ידעו ושתקו ולפעמים לא ידעו, אבל כשהם ידעו, הם אף פעם לא הענישו אותי. הענישו אותי מדי פעם בבית הספר, כי פעם זרקתי רימון יד ליד הבית ספר, החלונות התפוצצו, אז גירשו אותי מבית ספר לשבוע ימים, אבל ההורים שלי לא הענישו אותי ממש, הם מאוד שמרו עליי, אפילו יותר מדי. הם לא רצו להעניש אותי על שום דבר, הם לא שקלו את השיקול הזה, אם זה נכון או לא? הם באופן טבעי לא עשו את זה. הם הגנו עלי. הייתי גם הבן הבכור. הייתה לי אחות שהיא הייתה צעירה ממני בשש שנים ואח כהיה צעיר ממני ב-11 שנים, אז בקושי ראיתי אותם. זה לא כמו היום. גם היום לפעמים יש רווחים כאלו בין הילדים, אבל בדרך כלל הילדים פחות באותם הגילים. כשאני התחלתי ללמוד בתיכון האחות שלי התחילה ללמוד בכיתה א' ואח שלי רק נולד, אז לא היה קשר כמו היום.

גם האמצעים היו אחרים, לא היה להורים שלי רכב, היינו נוסעים רק באוטובוסים. לא היו אמצעים כמו היום שאתה יכול לנוע ממקום למקום, מחליט עכשיו לנסוע שעה ואתה מגיע לחיפה או לתל אביב. בזמני הייתי מגיע לחיפה פעם בחצי שנה אולי ולמרות שהיא מאוד קרובה למקום המגורים שלי. כל האמצעים היו אחרים וגם היכולות היו אחרות, גם בשביל ההורים וגם של היישוב עצמו. למשל סרטים, היום אתה מסתכל בטלוויזיה ורואה בשתי שניות סרט. אנחנו היינו רואים סרט פעם בשבוע, היו מביאים מכונת הסרטה ומסריטים סרט ואז ראינו סרט באורך מלא פעם בשבוע. היום זה שונה יש לך טלויזיה בכל שנייה, אתה יכול לבחור איזה סרט אתה רוצה ולראות. אותו הדבר גם עם ספרים.

מה שלא עלה כסף היה לנו בשפע. היו לנו מטעים של תפוחי עץ תמיד והענבים היו טעימים והיה שפע של פירות  בכל אלה לא היה לנו שום מחסור. דברים שהיו צריכים לקנות, לעיתים היה מחסור. תזכור שאני התגייסתי לצבא או גמרתי את הבית ספר, אז המדינה הייתה בת 10 היום המדינה בת 85. למדינה בת 10, לא היו יכולות כמו היום. חייתי בתקופה שהיא באמת הייתה אחרת מהיום ולכן גם החיים היו אחרים וקשה להשוות אותם. מאוד רצינו ללכת לצבא, הצבא היה כאילו יעד מרכזי וחשוב בתור ילדים היה חשוב לנו להצליח בצבא ולכן גם מיד הלכתי לקורס קצינים בצבא. תמיד התנדבתי לכל מה שאפשר, בתקופה הזאת זה היה אתגר – זו הייתה תחילתה של המדינה.

בנעוריי, בגיל 16, עשינו גדנ"ע, היה דבר כזה שנקרא גדנ"ע. היה לידנו מחנה צבאי שבו עשו קורס מ"כים של גולני, אז היינו מתגנבים למחנה ואוספים כדורים שהם היו זורקים בין המיטות או בין החדרים, לכן גם היינו שובבים וגם אף אחד לא כל כך יכל לפקח עלינו כמו היום שמפקחים. בפנימיה הלכנו לישון כמעט מתי שרצינו, לא בדיוק מתי שרצינו, אבל היה כיבוי אורות בשעה 12 בלילה או משהו כזה, אז יכולנו עד 12 בלילה לעשות מה שרצינו. היה שיעורי בית וכל מיני דברים אחרים, אבל אחרי זה, הזמן היה חופשי.

תמיד רציתי שיהיה לי כלב, זה היה קשה להחזיק כלב, כי צריך לקנות לו אוכל ולטפל בו, אז רק אחרי שהשתחררתי מהצבא היה לי כלב. לפני זה לא היו לי בעלי חיים. היחידי שהיה לי, זה היה אולי, דגים באקווריום. עבדנו במשק של הקיבוץ למשל, בכיתה יא' או ביב', עבדתי  כמה חודשים אחרי הלימודים ברפת ובדיר, למדתי לחלוב פרות ולחלוב עזים. עבדנו בגן ירק, אז למדנו לשתול גזר, לעקור גזר, כל מיני עבודות חקלאיות. למדנו לנהוג בטרקטור כך שכל התקופה גם עבדנו וגם למדנו.

עבודה לימדים קריירה השכלה והקמת משפחה

כשאני נכנסתי לצבא, הצבא היה קטן מאוד, זה היה כשהמדינה הייתה בת 10. מדינה צעירה בה הצבא היה קטן. גם לא היו כל כך הרבה אויבים כמו היום. אני רציתי לשרת בשריון, אהבתי את השריון כי זה חייל טכני עם כלים, עם מכונות גדולות. שירתי בשריון. הייתי איש צוות בטנק ואחרי זה הייתי מפקד טנק. עברתי קורס קצינים, הייתי מפקד מחלקת טנקים. אחרי שלוש שנים השתחררתי מהצבא וסיימתי את השירות הסדיר.

המשכתי לשרת במילואים והשתתפתי בכמה מלחמות. המלחמה הראשונה שהשתתפתי בצבא הייתה מלחמת ששת הימים. זאת הייתה מלחמה באמת רק של שישה ימים ,אבל לפניה גייסו את כל הצבא וכולם היו מוכנים. זאת הייתה מלחמת בזק. אני נלחמתי בגזרה של רמת הגולן ובעצם השתתפתי בכיבוש רמת הגולן. לא הייתה מלחמה קשה מדי. יומיים לחימה עלינו טיפסנו עם הטנקים במדרונות הקשים של הגולן, הסורים לא כל כך לחמו נגדנו, הם היו די פחדנים. די מהר התגברנו על הבעיות ואחרי שלושה שבועות כבר השתחררנו. זו הייתה מלחמה קצרה, למרות שההישגים שלה היו גדולים. כבשו את כל ירושלים ואת הגדה ואת כל סיני ואת רמת הגולן.

אחרי זה עשיתי קורס מפקדים ויצאנו להדריך טנקים באפריקה, גם באתיופיה וגם באוגנדה. חזרתי חזרה הביתה ועוד פעם עברו כמה שנים ופרצה מלחמת יום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה מאוד קשה, כי הופתענו. כולם ישבו בבית ביום הכיפורים, זה היום שאתה לא נוסע ולא פותח רדיו ולא פותח טלוויזיה. לא יודענו כלום ופתאום הסורים והמצרים תקפו את מדינת ישראל גם מהדרום (המצרים) והסורים (מהצפון), אנחנו בעין גב שמענו יריות בהתחלה וכבר התגייסנו. כל אחד רץ ליחידה שלו. אז כבר הייתי מפקד פלוגה של טנקים, אז לחמנו ברמת הגולן. הסורים היו די קרובים כבר לעין גב, הם היו במרחק של 10 ק"מ מעין גב. לחמתי בגזרה הזאת עברתי על הכביש של עין גב לרמת הגולן והדפנו אותם. במלחמה הזאת, נפצעתי פעם אחרי פעם וכל פעם שנפצעתי פינו אותי לאחור, הייתי מאושפז בבית חולים וחזרתי שוב לשטח. המלחמה נמשכה 18 ימים. בסוף המלחמה הייתי בבית חולים. אחרי שהבראתי חזרנו למילואים,  לא הייתה ברירה, הסורים המשיכו בהתשה וגם המצרים, אז היינו תקופה ארוכה במילואים, כשמונה חודשים ברצף אחד עד שהשתחררנו. מבחינת הצבא, אחרי זה הייתי שנתיים בקבע ואז גם למדתי בצבא, סיימתי כמפקד אוגדה והשתחררתי והיום אני כבר לא בצבא.

יצחק רבין מעניק לי את הדרגות

אתה יכול לספר קצת על המשך לימודיך?

אני לא הלכתי ללמוד באוניברסיטה. עשיתי קורסי השכלה יעודית מהמילה יעוד, כן למדתי לימודי ניהול באוניברסיטה. למדתי במכללה לביטחון לאומי, שזה גם באוניברסיטה. בצבא למדתי השכלה כלכלית, אבל בדרך כלל כל הלימודים שלי היו בקורסים שנמשכו לפעמים שנה ולפעמים חצי שנה, לפעמים רק שלושה חודשים. אני זוכר את קורס הניהול שנמשך שנתיים, בהם למדתי יום בשבוע.

במה עסקת בעבודה?

אתה יודע בקיבוץ זה לא עיסוק דומה כמו בחיים הפרטיים בעיר או בכפר, או במקום אחר, כי בקיבוץ אתה עובד בעצם איפה שצריך. הרבה אנשים נניח יודעים לעשות תפקיד אחד, אז מחלקים את זה, שכל אחד ימלא את התפקיד לתקופת זמן, במיוחד לתפקידים שאולי פחות נעימים. בקיבוץ בהתחלה, בשנים הראשונות, עבדתי במוסך, אחר כך עברתי לתפקיד של ניהול. הייתי מנהל תיירות, יושב ראש של כל מיני יישובים. בסוף הייתי גם עוזר של ראש הממשלה אריק שרון ז"ל ואחר כך של אהוד אולמרט, ראש הממשלה. עבדתי בתחום זה כעשר שנים. התנסתי במהלך השנים בהרבה ענפים ותחומים כמו ניהול מטעי התמרים בארץ ועוד הרבה דברים – הייתי תמי עסוק ועברתי מתפקיד לתפקיד

ספר לי על המשפחה ועל הילדים?

התחתנתי עם יעל, היא הייתה מקיבוץ עין גב. אני לא הייתי בכלל בעין גב, היא רצתה להיות פה והיה טוב לה כאן. היא נולדה פה. בנוסף, פה מעניין להיות, כי זה קיבוץ ליד הכנרת, עם נוף יפה ועם הרבה אתגרים. היו למעלה מעלינו על הגבעות הסורים, היה פה אתגר לחיות. נולדו לנו ארבעה ילדים.

נתחיל עם סיגל שנולדה בשנת 1963. היינו בני 24, היינו צעירים מאוד, אז גיל נולד ואז גם נסענו לחוץ לארץ לאפריקה לשנתיים. אחרי זה נולד איתי בשנת 1971 ולבסוף חגי נולד האחרון בשנת 1975. כל אחד מהילדים שלנו היה נסיך בפני עצמו. עשינו להם מסלול קבוע, דרך קבועה שכל ילד בעולם עובר: גן, כיתה א' בבית ספר, אחר כך תיכון, גיוס לצבא. אצלנו כל המסלול היה בשמחה רבה ועשינו הרבה חגיגות, גם אנחנו, גם הילדים – היינו מאושרים והיינו משפחה שמחה.

קרה לנו אסון וגיל הוא הבן השני שלנו היה מעורב בתאונת דרכים קשה – הוא נהרג והיה לנו מאוד עצוב, גם לנו וגם לאחים שלו. חגי היה בן 17 הוא היה בתקופה של בחינות הבגרות והיה לנו קשה מאוד לקבל את זה. גם לאיתי כמובן, אבל היום בדיוק, 32 שנים מאז שזה קרה, אנחנו כבר יותר שנים בלעדיו מאשר איתו, הוא היה בן 25 כשזה קרה. אנחנו לא משפחה עצובה.

אנחנו ממשיכים להיות מגובשים ואני ממשיך ללכת לנכדים. יש לנו שבעה נכדים, שכל אחד מהם אנחנו מאוד אוהבים. הנכדים באים אלינו ואנחנו עושים חגים ומשחקים ומסיבות וחגיגות.

 עם חלק מנכדיי

עבדתי עם אריק שרון – ראש ממשלת ישראל

אני בחרתי  לספר כנושא בו עסקתי במשך תשע וחצי שנים, בתקופה בה הייתי כבר אדם בוגר, דווקא בשנים האחרונות. אני הייתי העוזר של אריק שרון שהיה ראש ממשלה בשנת 2000-2001 והייתי גם עוזר ראש הממשלה אהוד אולמרט.

בממשלה יש כל מני שרים, למשל בנושא ביטחון, חינוך, תשתיות, אנרגיה, תחבורה ועוד. לכל תחום כזה יש מנכ"ל והבוס שלי היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה שהוא בעצם היה הבוס הישיר שלי. אמנם, הייתי יועץ של ראש הממשלה, אבל בעיקר עבדתי עם המנכ"ל של משרד ראש הממשלה שהוא אפשר לומר מנכ"ל המנכ"לים.

התפקיד שלי (שקשור ברובו גם להתיישבות), השתרע על כל המשרדים, חוץ ממשרדים בודדים כמו משרד החוץ. לכל המשרדים יש קשר להתיישבות יש חינוך אז יש חינוך בפריפריה ויש חינוך בנגב, חינוך בגליל, חינוך בהתיישבות וביישובים. או למשל, נושא הביטחון של היישובים, לכן, הייתי מעורב בנושא ביטחון. תחום התיישבות מכיל הרבה דברים, אמרתי ביטחו, חינוך, אוצר, בריאות, תשתיות, לכן התפקיד הזה עסק בהמון המון תחומים. הייתי צריך להיות מקצועי בהמון תחומים, שחלקם בכלל לא ידעתי והייתי צריך ללמוד אותם.

התפקיד הישיר שלי בעצם העיקרי היה קודם כול הקמת יישובים חדשים. אריק שרון, שהוא היה ראש ממשלה, אהב את רעיון ההתיישבות. הוא הטיל עליי להציע הצעה להקים יישובים חדשים בארץ. להקים יישובים חדשים זה לא כל כך היה באופנה בתקופה הזאת, גם היום, כי תמיד אמרו שיש מספיק יישובים בארץ ולא צריך להקים כל כך הרבה חדשים. טענו שיותר חשוב לפתח את הקיימים, להרחיב את את הקיימים, אבל יש אזורים בארץ שאין בהם יישובים ודווקא באזורים האלו צריך יישובים חדשים. הוויכוח היה קשה ואני הכנתי רשימה של איזה 45 יישובים חדשים והבאתי את הרשימה לפי בקשתו, הצגתי לו אותם ואף הבאנו אותם להחלטת הממשלה. מתוך הרשימה הזאת אישרו 30-34, יישובים חדשים. השלב הבא אחרי האישורים היה שצריך ללוות את הקמת היישובים

נושא שני היה פיתוח יישובים קיימים, יש יישובים שנתקעו, לא היה להם תקציב, לא היה להם תקציב לפיתוח, או שמישהו עושה להם צרות, למשל, רצו לפתח מקום, אך יש לידו אתרי טבע ואז אומרים שאסור לנגוע במקום הזה. בעיות כאלה היו והיינו צריכים למצוא פתרונות, לחפש פשרה, שיהיה גם פיתוח וגם שמירה על הטבע. הייתה הרבה עבודה בתחום הרגיש, בתחום הפשרות, לחפש פשרות. היו בעיות ביישובים, יישובים שבהם היו גניבות למשל, גניבות מאתרי הבקר או הצאן, אז צריך היה לפתור להם את הבעיה. היו גניבות מהשכנים הערבים, אז צריך לעזור להם לפתור את הבעיה, קודם כל להחזיר את הדברים, אחרי זה לגדר את היישוב, לדאוג לשמירה שזה לא יקרה עוד פעם.

היו יישובים שסבלו מחוסר ידיים עובדות,למשל למגדלי העגבניות, לא היה מי שיקטוף אותם, אז צריך לעזור להם לבנות חממות, שיעברו מגידול לא בחממה שהוא לא יעיל לגידול בחממה שהוא יעיל יותר וחוסך מים. אמרתי מים, יש בעיות מים, יש יישובים שאין להם מספיק מים, אז צריך לעשות להם הקצאות מים. היו בעיות של חינוך ביישובים שלא מתפתחים, שהחינוך שם לא היה טוב. היה טיפול בנושא הפזורה הבדואית, הם גם צריכים חינוך. טיפול בנושא חקלאות, טיפול בנושא דרכים וכבישים, יש יישובים שהיו ממש מנותקים, היה להם רק דרך עפר, היה צריך לסלול להם כביש לשם כך היה צריך לשכנע את משרד התחבורה של היישוב הזה שזה חשוב להקצות תקציב, למרות שמשתמשים בו מאוד מעט אנשים. בכל בעיה שבה טיפלנו היה צורך להציג אותה לראש הממשלה או למנכ"ל ולהציע פתרונות: מה לעשות? מאיפה להביא? היו הרבה מאוד דיונים על כל נושא.

אני רוצה לספר לך שאריק שרון היה ראש ממשלה לא מחבק, הוא לא היה סחבק, אבל הוא דיבר מעט מאוד, אבל כשהוא דיבר הוא דיבר קצר וחזק. בסוף דיון שהוא היה מרוצה מההצעה שהכנתי או מאיזו הרצאה שעשיתי או מאיזה פגישה שהכנתי, הוא היה אומר "תודה עוזי"! זהו, ככה קצר.

התקופה עם אהוד אולמרט

אחרי זה הייתי עם אהוד אולמרט, שהוא היה איש חביב יותר, הוא הרבה במילים, הוא הרבה בחיבוקים, הוא במקום להגיד לך מילה טובה, הוא היה מחבק אותך, שם לך יד על הכתף, אז אתה יודע שזו מילה טובה. אז כל אחד משני האישים החשובים האלה היה אחר. עם כל אחד מהם ניהלתי איזה מערכה מסוימת. אצל אריק, ניהלתי את התחום של ההתנתקות. פעם היו הרבה יישובים בחבל עזה. היו שםה 18 יישובים ושני יישובים קהילתיים גדולים שמדינת ישראל החליטה לצאת מהאזור הזה, אז צריך היה לפנות את האנשים. אי אפשר לפנות את האנשים בלי לבנות להם מגורים אחרים ובתים אחרים, ביישובים אחרים. הם לא הסכימו בהתחלה. בעצם רוב העבודה הייתה אחרי שכבר פינו אותם. צריך היה לבנות להם יישובים. הלכנו לשטח ובחרנו מקומות יחד איתם, בשיתוף עם התושבים.

מה זה לבנות יישוב? זה קל להגיד בשתי מילים, אבל זה מערכת שלמה של דברים: צריך לתכנן את היישוב, צריך להסכים למקום הזה, צריך לעשות תשתיות, להכין להם מגרשים שיוכלו לבוא לגור ועוד ועוד…. זו הייתה מערכת כבדה מאוד וגדולה מאוד שהתעסקתי איתה בהתחלת ההתנתקות עם אריק שרון ואחרי זה עם אהוד אולמרט.

עם אהוד אולמרט היה לי עוד אירוע גדול, זה היה במלחמת לבנון השנייה. אמנם לא הייתי חייל כבר ולא הייתי קצין בצבא, אבל היה צריך בהחלט לטפל בכל ההתיישבות שהייתה בגבול הצפון, כמו היום, ירו עלינו ופגעו ביישובים וחלק מהתושבים עזבו את המקום, אז הקמנו מערכת של שליטה בצפון, שאני ניהלתי אותה עבורו. הקמנו מן משרדי ממשלה קטנטנים בצפון עם נציגים וכל יום היינו מקיימים דיונים ופותרים בעיות שונות של היישובים: ליישוב אחד לא היה מספיק אוכל, ליישוב אחד לא היה מספיק דבר אחר, יישובים אחרים סבלו מבעיות אחרות, אז כל יום היינו פותרים את הבעיות ומנסים לעזור להתיישבות. המלחמה שנמשכה גם לערים, המלחמה נמשכה אם אני לא טועה, ארבעה שבועות בהם עבדנו קשה. זה היה תפקיד מעניין מאוד, הכרתי המון אנשים, ראיתי הרבה דברים, שלא הייתי יכול לראות אותם אם לא הייתי יושב במשרד הזה.

 אני עם אולמרט אהוד

קישור לסרטון וידאו בו סבא עוזי מספר מהו המסר שלו לדור הצעיר

הזוית האישית

סבא עוזי: לא הפתיע אותי העובדה ולמרות פער הזמנים של מעל 70 שנה בין היותי בגילו של אילון כיום. הרי שפרט להתפתחות הטכנולוגית האדירה שהתחוללה כאן מאז, הרי שאלות החיים כאן בארץ הזו, לא השתנו באופן מהותי. כמובן שאין בכוחן של כמה שורות להוכיח זאת.

אילון: אני מצידי חשתי שחוויה זו שהייתה חלק מתוכנית הלמידה שלנו הנכדים.