מאגר סיפורי מורשת

סבתא רחל משקל, לבית משפחת בהלול, מספרת לנכד עומרי על טחנת הקמח "לבנון" בטבריה

טחנת הקמח הייתה ליבה הפועם של משפחתנו במשך עשרות שנים.

כאשר אני נזכרת בטחנת הקמח של משפחתי, אני מתמלאת בהרגשה חמה של נוסטלגיה וגעגועים לימים עברו. הטחנה הייתה לא רק מקום עבודה לסבי ציון בהלול ולאבי שמואל, אלא גם חלק בלתי נפרד מזיכרונות הילדות שלי.

סבא ציון, סבתא מזל, אבא שלי, אני ואחותי

אני זוכרת את הריחות המשכרים של קמח טרי שמילאו את האוויר, ואת הצלילים המונוטוניים אך המרגיעים של המכונות הגדולות הטוחנות את הגרגרים. כילדה, אהבתי לבקר בטחנה ולצפות בתהליך המופלא של הטחינה.

סבי ציון עבד בטחנת הקמח של ישראל טוויסטר וגיסו. בשנת 1926 רכש מהם את טחנת הקמח עם כל ציוד המכונות, והקים בבניין חדש טחנת קמח ובית חרושת לקרח וסיפק את תוצרתו לסוריה וללבנון ולכל אזור הצפון.

סבי ציון בהלול נולד בפקיעין בשנת 1893 לרב אלעזר בהלול ולרחל, בתו של הרב מאיר ניניו. למד בבית הספר אליאנס ואחר כך בישיבה בטבריה והוסמך כתלמיד חכם בשנת 1910. הוא החל את דרכו בעבודה כרוקח אצל דר' בלידין ונישא למזל ביתו של הרב שמואל בן קיקי ולהם חמישה בנים ובת אחת: רבקה, אלעזר, שמואל, משה, יוסף ואברהם. לאחר נשואיו עזב את עבודתו כרוקח ולימד בביתו תלמידים בנושא תלמוד וגם לימוד קריאה וכתיבה בערבית.

במלחמת העולם הראשונה, אחיו ואחותו היגרו לצרפת והוא נשאר לסייע לאביו ואמו. המושל התורכי העניק לו פטור מגיוס לצבא בשל היותו תלמיד חכם וחזן בבית הכנסת.

סבי היה חבר מועצת העיר טבריה, וכחבר ב"ארגון המכבים הקדמונים" נוהג היה לספר כיצד בליל הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917: 'עשינו תהלוכה גדולה, בה צעדו מאות אנשים יהודים וערבים יחדיו. הזמנו את כל גדולי הערבים בטבריה, הקאדי והמופתי וקצין המחוז האנגלי וכולם נאמו בבניין של ד"ר טואנס'.

סבי הקים בית מלון ובית כנסת באלחמה, חמת גדר, ועודד את מגבית התרומות לכופר היישוב. הוא שיתף פעולה עם ה"הגנה". קשריו הטובים והמסועפים עם מנהיגי הערבים סייעו ל"הגנה" בהשגת ידיעות וברכישת נשק  וכדורים של רובה צייד ואקדחים וכן בקשרים עם מנהיגי אנשי הכנופיות בטבריה והסביבה.

כשבאו לטבריה עולים  מגלויות שונות, סבי עזר להם בחבלי הקליטה הראשונים. כשראש העיר של טבריה נרצח, נשמעו קולות רבים בקרב הטבריינים ומנהגי הספרדים בירושלים שביקשו לשכנעו לקבל על עצמו את ראשות העיר, אך הוא סירב. בין היתר, גם מימן את הקמת "בית הכנסת אהל יעקב". בית הכנסת שוכן  בביתו של רב העיר. קרקעות רבים באזור טבריה היו בבעלותו. כאמור, על פעילותו של הסב ציון בהלול בטבריה הונצח רחוב הקרוי על שמו עם פטירתו בשנת  1972.

 רחוב ציון בהלול

בסיור שעשינו ביחד בטבריה בעקבות הסבא ציון וטחנת הקמח

סבי ציון בהלול עבד בטחנת הקמח בטבריה שהיתה בבעלות ישראל טויסטר ומשה הכהן דואיק. בשנת 1926  רכש סבי את הטחנה,

בטחנה עבדו פועלים ערבים יחד עם יהודים. בעקבות הניסיון שצבר הוא בחר להקים בית חרושת ראשון מסוגו בעיר לייצור קרח וטחנת קמח. המיקום שבחר היה מחוץ לחומת העיר העתיקה, בקצה הצפוני של העיר, ועדיין במרחק של חמש דקות הליכה ממרכז טבריה. המגרש שרכש היה ממש מול "נמל הדייגים" שעל חוף הכנרת ובסמוך ליציאה מהעיר, על הגדה המערבית של הכביש המוביל לצפת, לקרח שיוצר כאן נועד תפקיד מרכזי בשינוע הדגים שנדגו בכנרת אל כל רחבי הארץ.

טחנת הקמח העסיקה 12 עובדים בסך הכל, כשסבי בעצמו ניהל אותה עד סמוך לפטירתו ב-1972 בהיותו בן 79. אחריו המשיך את דרכו בנו, אבי שמואל שרכש את הטחנה משאר אחיו וניהל אותה עד פטירתו.

מדינת ישראל מיבאת 75% מגרגיני החיטה מארצות כמו ארצות הברית קנדה ואוסטרליה ו-25% מהגרגרים של החיטה מיוצרים בישראל,

הגרעינים של חיטה מגיעים לממגורות דגון ובממגורות דגון מחלקים את הגרעינים לכל התחנות המורשות במדינת ישראל ואחת מהם הייתה תחנת קמח לבנון, משאית באה ומקבלת את הגרגירים של החיטה והייתה נוסעת לכיוון טבריה והייתה נשקלת במאזניים בצמה ובתחנה הייתה שופכת את כל הגרגירים למין בור כזה ובעזרת מכונות היו הגרגירים עולים עד לחלק העליון של הסילו,  הסילו זה מן אסם גדול מבנה עגול וגבוה מאוד ששמה היו מעלים את הגרגירים של החיטה, ושם היו נשטפים במים שנשאבו מהכנרת ע"י משאבה.

 הסילו בו אוחסנה החיטה למשאיות והפתח שבו עברה המגלשה שבה עברו שקי הקמח

אחרי שהגרגירים היו נשטפים היו מספר שלבים של טחינת הגרגרים: השלב הראשון היה טחינה גסה של הגרגירים לבורגול- בורגול זה היו טוחנים הגרגירים של הבורגול למצב של של גרגירי סולת שלב נוסף של טחינת הגרגרים זה של חיטה מלאה והשלב הסופי ביותר זה השלב שהיו מייצרים את הקמח עצמו שזה הטחינה הדקה ביותר של הגרגרים של החיטה.

הקמח היה נארז לתוך שקים של 50 קילו עוברים במגלשה למסוע ואל המשאיות כאשר הסבלים היו מסדרים את השקים במשאית. בנוסף נארזו כמויות קטנות של סולת,  בורגול ושל שעורה. השעורה נועדה להאכיל את הבהמות הסוסים.

טחנת הקמח המשיכה לפעול עד לאמצע שנות ה-80 ונסגרה. מפעל הקרח שימש גם לאחסנת דגים וכבר בשנות ה-60 היתה זו "תנובה" שתיפעלה את מחסן הדגים.

כיום מחסן הדגים הוא החלק היחיד בבניין שעדיין פעיל. שאר שטחי הבניין נטושים. בעוד שהקומה התחתונה וקומת הביניים מתאפיינים באולמות רחבים וגבוהים יחסית, הרי שהקומה העליונה מורכבת מאולמות גבוהים ורחבים במיוחד. כל פרטי הנגרות והפרזול נבזזו וגם אין פה עוד כל זכר למיכון של הטחנה. ועדיין ממדי האולמות, הקורות ועבודת הבטון המעולה, חושפים כאן מבנה שלם שאמנם סובל מהזנחה והתעללות, אך הוא שלם ויציב, עם בטונים שלימים וללא סדקים.

תחנת הקמח וחוף התכלת הצמוד אליו היו מאוד משמעותיים בחיי, בילדות בתור ילדה הייתי יורדת לתחנת הקמח להיות עם אבא שלי היינו יושבים על השקים קוראים עיתון מסתובבים בתחנה בין המכונות כאשר אני נפעמת מהמכונות הרועשות ובעיקר יושבים במרפסת מסתכלים על הים ונהנים ממש מהנוף המהמם של טבריה ושל הכנרת. כשהתבגרנו היינו יורדים ברגל מהבית בשכונת פלוס 200 עד לחוף התכלת שנמצא צמוד לתחנת הקמח שם היינו מבלים כל יום שישי בריקודים ופגישות עם חברים והכל בצמוד לתחנת הקמח שהייתה כל כך משמעותית בחיי.

הנוף מהמרפסת

טחנת הקמח לבנון היוותה נדבך משמעותי בקהילה המקומית של טבריה, אך עבורי ועבור משפחתי היא הייתה יותר מכך – חלק בלתי נפרד מזהותנו, מורשת של עמל ודבקות במסורת. כשאתבונן אחורה אל אותם הימים, לבי נמלא בגאווה ותודה על הזכות להיות חלק מסיפור התחנה המרתק והחשוב הזה.

קישור לאתר הכתבה מתאריך 10.2.23 – תיק העבודות על טחנת קמח לבנון בהלול

הזוית האישית

רחל: היה לנו מהנה ומעניין לכתוב את הסיפור ולחוות את החוויה ביחד.