מאגר סיפורי מורשת

סבתא רות נולדה בתאריך 7.6.1948 בביה״ח בילינסון בפתח תקווה, בתקופת מלחמת העצמאות. היא גדלה בנווה צדק בתל אביב עד גיל 10 ולמדה בבית הספר היסודי בלפור. לאחר מכן היא עברה לגור בשכונת רמת החייל ולמדה בבית הספר היסודי רמת החייל, ואז תיכון עירוני ו׳. סבתא שירתה בצבא במשך שלוש שנים בחיל האוויר. היא עבדה בהדסה ירושלים כ-40 שנה כמנהלת המעבדה לפוריות ובנק הזרע (היא הקימה את המעבדה, לפניה לא היתה מעבדה כזו בביה״ח).

מגיל 4 וחצי, סבתא התחילה ללמוד בלט ורקדה עד גיל 19. משום שהיא הייתה ילדה מאוד מופנמת וסגורה, הבלט גרם לה להרגיש טוב ונתן לה מקום להביע את עצמה. עד גיל 10 היא למדה אצל לילי גמך, שהייתה תלמידה של הפרימה בלרינה גרטרוד קראוס. לאחר מכן היא רקדה בסטודיו של גרטרוד קראוס ברחוב דיזנגוף. הריקוד נתן לה המון שמחה וזה גרם לה להרגיש כמו ה'רות' האמיתית. כשהיא הייתה נכנסת לסטודיו, היא הייתה מתנתקת משגרת היום יום שלה והיא הייתה בעולם שמח יותר וכיפי יותר. יצירת הבלט האהובה עליה היא אגם הברבורים, והיא מאוד מחוברת לבלט הזה מהרבה סיבות, אבל סיבה אחת שחשוב לציין הוא שהיא רקדה קטע קטן מהבלט הזה במופע של הסטודיו שהיא רקדה בו.

יש לי חלום

החלום של סבתא, שכבר התגשם, הוא לעסוק במקצוע משמעותי שיש בו נתינה ועניין. חלום זה התגשם במשך 40 שנה בעבודה שלה בהדסה.

החלום שעוד לא התגשם הוא לטייל במזרח הרחוק. היא מאוד מקווה שהיא יקרה.

לסבתא יש שני חלומות שלא התגשמו וכבר לא יתגשמו. החלום הראשון הוא להיות רקדנית בלט: סבתא רקדה מהילדות עד הבגרות והציעו לה לרקוד בחו"ל, אך היא לא יכולה לממן זאת ולא המשיכה לרקוד לאחר השירות הצבאי. לכן, היא לא הגשימה את החלום שלה להיות רקדנית.  החלום השני שלא התגשם הוא להיות זמרת: בילדות, סבתא שרה במקהלות, וגם שרה סולו באירועים שונים. היא לא הפכה את זה למקצוע וזה נשאר כתחביב, ולאחר ניתוח באזור הצוואר היא נאלצה להפסיק לשיר משום שבמהלך הניתוח פגעו לה במיתרי הקול.

סיפורו של חפץ משמעותי לסבתא

חפץ המשמעותי ביותר לסבתא הוא טבעת הנישואין של סבתא רבתא רבתא שלי, יונה (אני דור חמישי, הטבעת הייתה של סבתא של סבתא). היא נישאה בשנת 1898 (למיטב זיכרונה של סבתא רות). הטבעת היא התכשיט היחידי שנותר מכל התכשיטים של סבתא יונה. הוא עובר בין הדורות מסבתא רבתא רבתא, לסבתא רבתא, לסבתא שלי ועכשיו תעבור לאימא שלי ובתקווה אליי – הנכדה הבכורה.

סרטון – סיפורה של טבעת עתיקה: 

געגוע

סבתא מתגעגעת לתקופה בה היא הייתה חיילת בבור של חיל האוויר בתקופת מלחמת ששת הימים. זו הייתה תקופה משמעותית שבה היא הרגישה שהיא תורמת למדינה. בנוסף, היא מתגעגעת לשנים בהן היא רקדה, גם זו הייתה תקופה מאוד משמעותית בשבילה. היא אומרת שהיא לא יודעת למה, אבל זה מרגיש כל כך רחוק – כמו היסטוריה.

שי הנכדה מוסיפה: מכיוון שאני עולה חדשה וגדלתי בארצות הברית עד גיל 13, סבתא הייתה עבורי חלק משמעותי בהכרת השפה העברית ותרגולה. בזכותה למדתי מגוון של מילים וביטויים והיא העשירה את השפה שלי.

כיום, סבתא היא פנסיונרית המתגוררת במודיעין. היא עוסקת בספורט, נגינה בפסנתר, קריאה, מפגשים עם ארבעת ילדיה ושבעת נכדיה. בנוסף, היא נהנית מטיולים ברחבי הארץ ובחו״ל. כשהיא מבלה זמן עם הנכדים, היא תמיד מייעצת לנו לגבי נושאים שיעזרו לנו בעתיד ובהווה. היא יודעת להקשיב ולנחם ותמיד אומרת דברים כמו: ״תעשי מה שטוב לך.״ זהו גם, לדבריה, המוטו שלה בחיים. משפט זה נובע מניסיון החיים של סבתא. כילדה, היא נתנה לאחרים להחליט בשבילה ונתנה משקל רציני לדבריהם של הסובבים אותה. היא תמיד אומרת לי את זה, ובאהבה רבה, שאני אעשה את הדברים שעושים אותי מאושרת, ושההחלטות שלי יהיו טובות לי.

הזוית האישית

שי הנכדה המתעדת: אני מאוד, מאוד, מאוד נהניתי מעבודת תיעוד זו. בשבילי, היה מאוד חשוב לתעד את הסיפור של סבתא רות וכל החוויה הזו ריגשה אותי לגמרי. אני מאחלת לסבתא שהיא תמשיך להיות בריאה ופעילה, שהיא תטייל בכל מקום שהיא תרצה ושהיא תמשיך להיות הסבתא והחברה הכי מושלמת ואוהבת בעולם.

סבתא רות: העבודה עם הנכדה הראשונה שלי הייתה חווייתית ומרגשת עבורי. העלאת זיכרונות מעברי, סיפורים על המשפחה מהעבר, גם כאלה שלא בין החיים, ריגשה אותי מאוד. תודה שניתנה לי ההזדמנות לעבור עם שי את התהליך החשוב הזה. אני מקווה שהיא נהנתה כמוני מהחוויה. אני מאחלת לה שתצליח להגשים תקוות וחלומות אליהן היא שואפת להגיע.