מאגר סיפורי מורשת

שמי גריגורי ונולדתי בשנת 1956, באוקראינה.

הסיפור שאני רוצה לספר לכם מתרחש בעיירה יהודית קטנה בשם וסילקוב (ליד קייב) שנמצאת באוקראינה. בשנת 1912 במשפחה נולדה בת והבחירה של ההורים היתה בשם אולגה, שבתרגום משפה עברית שמה גולדה שזה – זהב.  אולגה גדלה במשפחה מאוד אינטליגנטית, בבית דיברו בשפה הצרפתית והיא גם למדה מוזיקה עם המורה הפרטי שלה לנגן על הפסנתר. בשנת 1930 היא סיימה בהצלחה את בית הספר והתקבלה לקורס הנהלת חשבונות, בסיומו התקבלה לעבוד במפעל ענק שמייצר נעליים. בשנת 1933 היא התחתנה עם בעלה שהיה שחקן בתיאטרון בעיר קייב. הילדה הזאת שגדלה והתחתנה זו הייתה אמא שלי. אמא ובעלה מאוד אהבו כדורגל והיו אוהדים של קבוצה שנקראת "דינמו קייב" הם כל כך אהבו את הקבוצה הזאת שכדי להגיע למשחק, הם הגיעו ברכבת חשמלית, בה לא היו מקומות ישיבה ועמידה ולכן הם ישבו על המדרגות של הרכבת עם כל העומס בשביל לראות את המשחק.

בשנת 1941 לאמא שלי נולד תינוק ששמו יורי, האח שלי הבכור. בשנה הזאת החלה מלחמת העולם השנייה ובעלה גויס למלחמה. בגלל המלחמה נגרמו נזקים כגון: חוסר מזון, סכנות, פחד, איומים, טילים, פוגרומים, ולכן פינו את רוב האוכלוסייה, למען ביטחונם האישי לאוזבקיסטן. אמא שלי גם באוזבקיסטן היתה מאוד מוצלחת והתקבלה שם לעבוד בהנהלת חשבונות.

בתקופה הזו אמא שלי קיבלה הודעה מצערת מאוד שגילתה שבעלה מת במלחמה בימים הראשונים, בתחילתה. לאחר הבשורה הקשה אמא שלי החליטה לחזור בחזרה לקייב עם אח שלי הבכור ועוד שלושה אחיה. היא קיבלה דיור מוגן של חדר אחד לכולם. היה קושי רב לגור בחדר אחד קטן עם שש נפשות. אמא שלי מחליטה לעבור לעיירה קרובה לקייב בשם וסילקוב עם האח בכור שלי. לאחר זמן אמא שלי הכירה בחור, התאהבה בו והתחתנה בפעם השנייה. בשנת 1956 נולד עוד ילד קטן וחמוד שזה – אני. בזמן הזה אמא שלי כבר לא היתה צעירה, היא היתה בת 44 ואבא שלי היה בן 58. אבא שלי עבר שלוש מלחמות ובמלחמת העולם השנייה סיים כקצין בדרגת סרן בגדוד תותחנים. בזמן מלחמת העולם השנייה אבא שלי נפצע בגב מרסיסים, הוא התעקש שלא ינתחו אותו כי אז לא היתה טכנולוגיה טובה שניתן לסמוך עליה. כשהייתי בן 8 אבא שלי חלה. רסיס שנשאר לו בגב התחיל לזוז ולהחמיר את המצב הבריאותי שלו ובסופו של דבר הוא נכנס למצב של שיתוק בשתי הרגליים. המצב היה רע, אני ואמא נלחמנו על חייו בכל רגע נתון וכשהגעתי לגיל 13 אבא שלי נפטר.

אחי הבכור סיים אוניברסיטה בלימודי שפות, התחתן והתחיל לעבוד כמורה בקייב. לאחר שאחי התחתן ועזב את הבית אני ואמא שלי נשארנו לבד. אני ניסיתי לגרום לאמא שלי שיהיה לה רק טוב כי ידעתי כמה קשה היה לה לחיות לאחר האובדן של בעלה.

בבית הספר אני מאוד אהבתי את המקצועות מתמטיקה, פיזיקה, אנגלית ובעזרתם התקבלתי למכללת חיל האוויר בתפקיד טכנאי מטוסים והליקופטרים. למדתי שלוש שנים סיימתי בהצלחה. לאחר שסיימתי ללמוד הכרתי את אשתי לעתיד. בסיום הלימודים התקבלתי לתפקיד משמעותי שזה קצין אחראי מטוסים. הייתה לי אחריות רבה על אנשי צוות של טייסים וגם על המטוסים. אני השתדלתי להיות קצין טוב לאנשי וגם הבאתי דוגמא אישית. עשיתי כמה פרויקטים משלי, אני מאוד רציתי להמשיך וללמוד ולהגיע לקבלת תואר שני אך בגלל האנטישמיות כלפי היהודים ובגלל שבנוסף הייתה לי משפחה בארצות הברית והמדינה ידעה על כך, לא נתנו לי אפשרות להוציא תארים ולהמשיך כקצין  בתעשייה האווירית.

קיבלתי הצעה לעזוב את התעשייה האווירית לתפקיד מנהל בית ספר כקצין הדרכה לטכנאים מתחילים בתעשייה האווירית, אני הסכמתי. בראשון לספטמבר 1980 התקבלתי לתפקיד. לאחר חודשיים כבר קיבלתי התקדמות כקצין, ונהייתי ממלא מקום של מב"ס בבית ספר צבאי. בתפקיד הזה הייתי שבע שנים וגם היו הרבה אתגרים בתפקיד. חלק מהתפקיד שלי היה גם הנדסה ופרוייקטים רציונלים עבור התעשייה האווירית. בגלל התפקיד אישרו לי  להתקבל ללימודים של תואר בעיר "חרקוב" לרמה הכי גבוהה של חיל האוויר. אחרי שסיימתי את התואר  ביצעתי עוד תפקידים רבים וסיימתי בתפקיד לוגיסטיקת המזון. השנים עברו והאנטישמיות רק גברה ואני החלטתי לעזוב את אוקראינה ולהגר לארץ הקודש "ישראל".

בשנת 1992ב-22 לספטמבר אני ומשפחתי הגענו לישראל, ללא שפה וללא מקצוע שיכולתי לעבוד בו בארץ. למחרת היום שהגעתי לארץ הלכתי לקצין העיר, דיברתי איתו ואמרתי לו שהייתי קצין  18 שנים באוקראינה, הייתי בהרבה תפקידים וניהלתי הרבה פרוייקטים שביניהם היו סודיים. קצין העיר אמר לי שאני צריך ללמוד את השפה בשביל להתקבל ואמר לי לחזור עוד שנה. התחלתי ללמוד את השפה באולפן ואחרי שבועיים הבנתי שאני צריך ללכת לחפש מקום עבודה ולפרנס את משפחתי. מצאתי עבודה לשלושה חודשים והייתי פחח במוסך רכבים. העבודה הייתה מאוד מעניינת, למדתי להרכיב ולפרק הרבה רכבים, אך המשכורת הייתה מאוד נמוכה, יחסית לעבודה הקשה שלי. ועם המשכורת היה קשה לחיות. אני חיפשתי דרכים בכדי להרוויח טוב לפרנסת המשפחה. ראיתי בעיתון שנפתח קורס של רתך ונרשמתי אליו. אחרי הקורס התחלתי לעבוד כרתך, העבודה הייתה מאוד קשה אבל המשכורת הייתה מאוד טובה, שהביאה לי הזדמנות לקחת משכנתא ולרכוש דירה. זו הייתה דרך לעבוד קשה אבל לפרנס את המשפחה בכבוד, אך כל זה נגמר אחרי שמונה חודשים כי סיימנו פרויקט שהוביל קבלן. בדיוק בזמן הזה חלפה שנה כמו שאמר לי קצין העיר שאני אחזור אליו אחרי שנה.

בשנת 1993 ב-22 לספטמבר, שוב חזרתי לקצין העיר אבל הוא אמר לי שאני כבר זקן ולא ניתן לשרת בצבא הגנה לישראל.  כן, היה לי לא נעים וכעסתי אך לא היה לי מה לעשות. החיים ממשיכים, והתחלתי לחפש עבודה. התמזל לי והציעו לי עבודה בבאר שבע בתעשיה אווירית. עבדתי שם שלוש וחצי שנים, דרך כוח אדם, ולא רצו לקחת אותי לקביעות ופיטרו אותי. שוב נפתחה לי דלת והציעו לי עבודה בחברת חשמל, עבדתי שם שנתיים וחצי לאחר מכן הפרויקט הסתיים.  לאחר יומיים קיבלתי הצעת עבודה חדשה במפעל טבע התקבלתי למשרה, ועבדתי שם 16 שנים ולאחר מכן 5 שנים בסודה סטרים. היום יצאתי לפנסיה ומקדיש זמן למשפחה.

אני ומשפחתי מאוד שמחנו להגיע לארץ הקודש ותמיד נעריך את האדמה הקדושה שאנו דורכים עליה, אשר מביאה לנו את הזכות לעבוד ולגדל ילדים בנחת ושלווה ללא פחד וחשש לחייהם.

הזוית האישית

סבא גריגורי: אני רוצה לומר שהחיים מעמידים אותנו במבחנים יום יום וחייבים להיות חזקים לעצמנו ולילדנו, לתת השראה לדור העתיד. אחרי כל המאמצים תמיד מגיעה תמורה כמו שסיפרתי בסיפור חיי. למרות כל המכשולים הצלחתי להגיע לפנסיה מכובדת ולמישפחה אוהבת ומעריכה. העבודה בקשר רב דורי נתנה לי הזדמנות לספר לנכדתי את סיפור החיים שלי ושל משפחתי. זקלין: תוכנית הקשר הרב דורי נתנה לי הזדמנות להכיר את חייו ומשפחתו של סבא שלי יותר לעומק. את חייו ומשפחתו באוקראינה ואת עלייתם לארץ ישראל