מאגר סיפורי מורשת

שמי דנה ארביב, השנה במסגרת המעורבות החברתית בחרתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי. במפגשי התוכנית הקשבתי לסיפוריה של סבתי פנינה כוכבי ותיעדתי את סיפורה, כפי שהיא סיפרה לי – תיעוד ממקור ראשון.

סבתא פנינה מספרת:

שמי פנינה כוכבי, גמלאית בת 79 מרמת גן. נולדתי בתאריך 25.4.1945 בעיירת פרגנה שברוסיה.

אבי ז"ל נקרא שמואל ולדמן. הוא נולד בפולין עם אחיו משה, למשפחה אמידה מאוד ובעלת רכוש גדול. סבו היה כמו גביר בעל יערות ורכוש רב. השם של משפחת ולדמן – פירושו איש היער – נבע מהיותו בעל אדמות. מי שגידלה את אבי ואחיו הייתה סבתו, שהייתה אישה מקסימה ושימשה להם כאימא, זאת מכיוון שהם התייתמו מאימם בגיל שש ולא זכו להנות מאהבת אם.

אמי ז"ל, נקראה אסתר קולסקי, היא נולדה בעיר לודג' למשפחה של רבנים. לאימא היו שישה אחים ואימם פייגל פלורה, הייתה ידועה בחוכמת התנ"ך שלה. אמי סיפרה לי, שכאשר סבתי הייתה בת שש בלבד היא ידעה את התנ"ך כולו בעל פה וכל הרבנים בעיר לודג' באו לשמוע את חוכמתה של הילדה. אמי, אסתר, נקראה בשם זה, מכיוון שנולדה בחג פורים ואני זוכרת אותה כאישה יפה ואצילית. על סבי סינה, אין הרבה סיפורים, מכיוון שהוא נפטר בגיל צעיר ומי שטיפלה בשבעת הילדים הייתה סבתי.

לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה אימא ואבא שלי נפגשו, התאהבו והתחתנו רק לאחר שבע שנים, מכיוון שהיה נהוג שקודם הבנות הבכורות במשפחה מתחתנות.

סיפורים מבית הורי

כשפרצה המלחמה אבא שלי גויס לצבא הרוסי ואימי שהתגעגעה אליו מאוד החליטה לעבור מפולין לרוסיה כדי להיפגש איתו, מצטבר שזה היה צעד נבון שגרם לכך שאימי היחידה מכל משפחתה נשארה בחיים. יתר משפחתה הועברה לגטו לודג' ,שם הם מצאו את מותם ואימי שחזרה בתום המלחמה לעיר לחפשם הבינה לצערה שהיא היחידה שנשארה בחיים.

אימא סיפרה לי, שכאשר היא עברה את הגבול בין פולין לרוסיה, הם התחבאו ביער ולפתע הגיעו גרמנים שירו לכל עבר וכל אחד ברח לכיוון אחר וכך היא ניצלה. ברוסיה היא הייתה עם אבי במחנה עבודה שם שרדו בתנאי קיום קשים, עם מעט אוכל וקור מקפיא.

העלייה לארץ ותקופת המעברות

נולדתי בעיר פרגנה ולפי סיפורה של אמי, הרופא שיילד אותי דרש מאמי להתלבש וזרק אותם לרחוב, היא הושלכה עם תינוקת קטנה בקור מקפיא. הורי נאלצו ללכת איתי בשלג במשך שעות, עד שנמצאה משפחה שהסכימה לתת להם מחסה, בחדר לגור בו. בתום המלחמה הורי החליטו לעלות לארץ, בהיותי בת ארבע בלבד. עלינו על אונייה שנקראה "טמפה פנמה" שאמורה הייתה להביא אותנו לנמל חיפה.

במהלך הדרך פרצה סערה גדולה בים והאונייה עמדה לטבוע. אני זוכרת שהייתי חולה מאוד ושכבתי על דרגש בבטן האונייה, מעל מיטתי היה מין וו שהתנדנד מצד לצד והרופא שבא לבדוק אותי אמר לאבי שאם הוו יעשה סיבוב שלם האונייה תטבע. רב החובל שידר אותות מצוקה ולמרבה המזל הגיעה לעזרתנו אוניית מסע שגררה אותנו לנמל מרסי שבצרפת. אמי מספרת שאנשים שריחמו עלינו זרקו אלינו תפוזים. לאחר מסע ארוך הגענו לנמל חיפה.

לאחר שהגענו לארץ העבירו אותנו למעברה, שזה אומר מקבץ של אוהלים עם תנאי שדה קשים. אני זוכרת כשהיה יורד גשם, אמי נאלצה לשים לנו סירים, כדי שהגשם לא ירטיב את המצעים. למזלנו, היה לנו דוד אמיד, שגר ברחוב בלפור בתל אביב והוא נתן לנו לגור במבנה קטן בחצר ביתו.

ספינת "טמפה פנמה" (התינוקת הקטנה עם הכובע זו סבתי)

ילדותי בארץ

כשהגעתי לארץ למדתי בגן ילדים בשכונת פלורנטין. אמי התחילה לעבוד בחברת טקסטיל "רוטקס" ואבי שהיה בעל ידיים טובות, פתח מסגריה ומאוחר יותר עבד בצבא כאזרח עובד צה"ל וזכה במדליות על שכלולים שהכניס לטנקים.

לאחר הגן למדתי בבית ספר לבנות "יחיאלי "בשלוש שבדרום תל אביב. בגיל 12 הורי קנו דירה ברמת גן ועברתי ללמוד בבית ספר יהלום. הייתי ילדה שאהבה ללמוד, בעיקר אהבתי את המקצועות: תנ"ך, ספרות וציור. כשהתבגרתי למדתי גרפיקה, ציור ואומנות.

הכרות ונישואים

את בעלי ארנון כוכבי ז"ל, הכרתי בגיל 17 במסיבה. ארנון היה גדול ממני בארבע שנים ושירת כחובש קרבי בגולני. מהרגע הראשון ידענו שאנחנו רוצים להתחתן, אך מכיוון שהייתי צעירה, חיכינו עד שאני אסיים את השירות שלי בצבא. את שירותי הצבאי עשיתי כגרפיקאית ביחידת המחשוב בממר"ם. לאחר שסיימתי את הצבא התחתנתי עם אהבת חיי בגיל 20. לאחר הנישואים גרנו בדירה קטנה ברמת גן.

סבא ארנון וסבתא פנינה ביום חתונתם 

ארנון, בעלי התחיל לעבוד בבנק "הפועלים" כפקיד ובמשך השנים בזכות חריצותו וכישרונותיו הפך למנהל הבנק במשך שנים רבות. בגיל 22, נולד בני הבכור ירון ולאחר ארבע שנים נולדתי בתי צוף. גידלנו את ילדינו באהבה ובצניעות.

בעלי, בהיותו בגיל 55 בלבד, נהרג בתאונת דרכים בדרכו ללימודים לתואר שני באוניברסיטת חיפה. בדרך, ליד חדרה, הוא היה מעורב בתאונת דרכים. בהיותו חובש, הוא יצא כדי להגיש עזרה ואז נהג משאית שהיה סקרן, רצה לראות מה קורה – בלם בפתאומיות והרכב שמאחוריו דחף אותו לכיוון ארנון ופגע בו אנושות. וכך ברגע אחד, האדם שהיה לי כמקור שמחה ואושר, הלך לעולמו והותיר אצלי בלב חלל גדול מאוד. אני זוכרת אותו בכל יום ובכל דקה ומתגעגעת אליו מאוד.

סבא ארנון ז"ל

מסר לדור הצעיר

כיום אני גמלאית שמנסה למלא את יומי בעשייה חיובית, מנסה להיות זמינה לילדי ונכדותיי. אני ממלאה את זמני בציור, נגינה על פסנתר, הליכה למפגשים חברתיים עם חברות.

המסר שלי לדור הצעיר הוא להשתדל להיות אנשים טובים, שהלב יהיה נקי ומלא נתינה לזולת. "ואהבת לרעך כמוך" זאת התורה כולה.

הזוית האישית

דנה: בחרתי לכתוב את סיפור חייה של סבתי פנינה מצד אימא, מכיוון שאני רואה בה דמות הערצה ומודל לחיקוי, למרות כל הקשיים שהיא עברה, היא בחרה בחיים ונשארה תמיד אופטימית עם חיוך על הפנים ומסתכלת תמיד על חצי הכוס המלאה. בנוסף לכך אני מאוד קשורה אליה מגיל צעיר.

במהלך העבודה למדתי יותר טוב את סיפור חייה, גילתי פרטים מעברה שלא ידעתי, למדתי את סיפור חיי הוריה, על כל התלאות שבדרך עד לעלייתם לישראל וההסתגלות לחיים הקשים בארץ בתקופת המעברות. סיפור המשפחה הוא סיפורו של דור שלם, פרק בהיסטוריה של עם ישראל, שעלה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה הקשה.