מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים לריסה חריסצ׳ץ, נולדה בשנת 1961 באוקראינה בעיר אלכסנדריה. ‏אבא של סבתי נולד בשנת 1939 במשפחה יהודית בעיר פאודוסיה, באוקראינה.

בשנת 1941 התחילה מלחמת העולם השנייה הנאצים תקפו את העיר. ליהודים היה הכי קשה כי הנאצים היו תופסים את היהודים ושולחים אותם לגטו. לכן הם היו בורחים מעיר לעיר. בזמן המלחמה התפוצץ רימון ליד אבא של סבתא לריסה, והוא נהיה חרש מהפיצוץ לכל החיים. אחרי הניצחון בשנת 1948 שלחו את אבא שלה לבית ספר לחרשים ושם הוא הכיר את אשתו לעתיד טטיאנה. אחרי שהם סיימו את בית הספר הם הלכו ללמוד ביחד תפירת בגדים. לאחר מספר שנים נולדו להם  שתי בנות.

סבתי לריסה, ‏נולדה בשנה 1961. בגיל שנתיים שלחו אותה לפנימיה. היא הייתה  שם מראשון עד יום חמישי. שישי  ושבת הייתה בבית עם ההורים שלה. בגלל שההורים שלה  היו חרשים את כל הידע הייתה מקבלת מהגננות. סבתי הייתה צריכה להתבגר מוקדם כי הייתה מתרגמת את שפת הסימנים להורים שלה.

בגיל שבע הייתה צריכה להירשם לבית הספר. היא באה לבד להירשם לבית הספר, הגיעה למנהל ואמרה שהיא רוצה להירשם לבית הספר. הוא שאל אותה איפה ההורים שלה. סבתי אמרה שההורים שלה  חרשים. הוא שאל אותה אם היא יודעת מספרים ואותיות, היא אמרה שיודעת ואז הוא נתן לה טפסים. לאחר מכן הלכה להוריה לבקש מהם שהם יחתמו לה. היא חזרה אל המנהל והביאה לו את הטפסים וככה נרשמה לבד לבית הספר.

סבתי גרה בתנאים גרועים, בדירת 20 מטר מרובע כאשר המקלחת והשירותים היו בחוץ. לא היה לה איפה להכין שיעורי בית. היא הייתה צריכה תמיד לשמור על אחותה הקטנה בלילה כי ההורים שלה היו חרשים ואם אחותה הקטנה הייתה בוכה בלילה  וסבתי לא הייתה  מעירה אותם הם היו מענישים אותה.

סבתי ‏עלתה לארץ בגיל 45, כשהיו לה כבר  שתי בנות  גדולות. עלתה לארץ בשביל שלבנות שלה יהיה עתיד וחיים יותר טובים משלה.

‏גביע שעובר מדור לדור

‏בגביע הזה זכה אבא של סבתי. הוא היה השחמטאי  בין הטובים באוקראינה בזמנו. הוא זכה בגביע בשנת 1970. הגביע הזה היה הכי חשוב בשבילו והוא ממש רצה שהגביע הזה יעבור מדור לדור והיום הגביע הוא אצלי.

הזוית האישית

דוד: היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפורים של סבתי וגם היא מאוד נהנתה לספר לי את הסיפורים שלה.