מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, אמא של אמי, חיה חפץ, בת 83, גרה כיום בקרית אונו. בעלה וסבא שלי, צבי, נפטר לפני שנה וקצת, ומאז היא חיה לבדה, ואנחנו מקפידים לשמור איתה על קשר ולבקר אותה, כדי שלא תרגיש לבד.

סבתא שלי נולדה בעיר תל אביב הצעירה, בשנת 1941, שם חיה וגדלה כבת יחידה. אביה יצחק עבד כאינסטלטור ואימה חנה עבדה כתופרת.

סבא וסבתא, הכירו כאשר היו בני 18 בעת עבודה בשקם, לאחר מכן התחתנו ועברו לגור ברמת גן. אחרי חתונתם למדו ביחד משפטים באוניברסיטת תל אביב ובהמשך עברו לגור בגבעתיים עם שלוש בנות, הקטנה בין הבנות היא אימי.

לאחר קריירה ארוכה כעו"ד, בשנת 1980 מונתה להיות שופטת בבית משפט השלום בת"א, וסבי עבד כיועץ משפטי במוסד לביטוח לאומי.

עד שהיא פרשה מעבודתה כשופטת, היא עבדה שעות רבות ולצד גידול שלוש בנות, דאגה להשקיע רבות בעבודתה.

לאורך השנים, סבא וסבתא שלי אהבו לטייל ביחד, לצפות בציפורים, לטוס לחו"ל לטיולים וללמוד (עניין שסבתא שלי עושה עד היום).

כדי לשמוע ולספר את הסיפור, הגעתי אליה לביקור ביום שישי בשעות אחה"צ, ישבנו ביחד במטבח ביתה בקרית אונו והיא סיפרה לי על חייה, בהתאם לשאלות שהכנתי, וזה הסיפור:

נולדתי בתל אביב ברחוב פינסקר שנמצא במרכז העיר והעניינים.

רחוב פינסקר צפה על קולנוע דיזנגוף. היינו יושבים במרפסת שפונה לרחוב ורואים את כולם הולכים וחוזרים מבית הקולנוע. בין בית הקולנוע מוגרבי לרחוב דיזינגוף אנשים היו מזדנגפים (משוטטים בדיזינגוף), כל אחד היה מראה את עצמו. היינו רואים שחקנים שהיו הולכים לתיאטרון הקאמרי על יד מוגרבי, וצפינו גם בהם.

בילדותי למדתי בבית ספר תל נורדאו והיינו הולכים ברגל לבד. זו היתה הליכה של רבע שעה, עשרים דקות. לא פחדנו וגם כבישים עברנו ללא חשש, זאת הייתה תקופה של שקט ושל רוגע, שהאמנו שהכל יעבור בשלום ולא היינו צריכים לפחד.

ברחוב שבו גרתי הייתה חצר אחורית ששם שיחקנו, כל בני השכנים בנים ובנות. בחצר עמד אקליפטוס עם גזע שהקוטר שלו היה בערך מטר. היינו מטפסים על העץ, עושים לנו שם בית קטן והיינו משחקים בעלים או בפרחים. בשלנו פרחים שהיו כאילו כרוב ופרח אחר היה כמו עגבנייה וככה שיחקנו בחצר.

אמא שלי הייתה אומרת "לאן את יורדת?" והייתי עונה "אני יורדת לחצר", זה היה הבידור שלנו. אני זוכרת כשהייתי קטנה עבדו פועלים בחצר האחורית והם השאירו שם ארגז גדול. כשאני והשכנים שיחקנו שם, נפלתי מאחד הארגזים ופתחתי את החניכיים, לקחו אותי למד"א טיפלו בי והחלמתי במהרה.

בתקופת הבגרות הייתי בשבט צופי דיזנגוף. הלכתי לקן של הצופים ברגל, בערך חצי שעה הליכה. היו לנו כל מיני פעולות, הלכנו לטיולים ועשינו מדורות. הייתי שם עם כל הילדים מהכיתה שלי. כבר בכיתה ה'-ו' היה לי חבר. היינו הזוג הראשון וקראו לו אמירם. שמעתי שבבגרותו הוא נהיה שחקן וזמר בלהקת בצל ירוק וכבר אז ראו, בבית ספר העממי, שיש לו יכולות משחק, כי הוא היה תמיד שר ומצחיק אותנו. כמה כיתות מעלי למד אורי זוהר, אשר בהמשך הפך להיות שחקן מאד מפורסם ואחר כך גם חזר בתשובה ונהיה רב. אריק איינשטיין גם למד בבית הספר בו למדתי בו, והוא היה שכבה מעלי. בבית הספר ובכלל הייתי תמיד עם שתי חברות היינו שלישיה כזו של חברות.

בצעירותי רקדתי בסטודיו חשוב וניבאו לי עתיד מזהיר כרקדנית לכן גם שאפתי להיות אחת כזו. אבל לאמא שלי היה שכל, אז היא אמרה לי שהיא לא רוצה שאני אהיה רקדנית והיא גם לא רוצה שאני אסתובב עם כל השחקנים, כי היא רוצה שאני אגיע יותר רחוק. היום אני חושבת שהיא צדקה אמנם באותה תקופה הייתי "מבואסת מאוד" כשהוציאו אותי מעולם הריקוד, אבל במבט לאחור רואים שזו היתה החלטה נכונה.

את סבא צבי הכרתי כשהייתי בת 17 ובתוך שנה התחתנו, נולדו לנו שלוש בנות, למדנו ביחד משפטים בתל אביב ובשנת 1980 מונתי להיות שופטת בבית משפט השלום בתל אביב, מקצוע קשה, עמוס ומספק, בו עבדתי עד פרישתי.

כיום אני גימלאית ומעסיקה את עצמי בתחומים אחרים. לאחר שפרשתי התחלתי ללמוד לעוד תואר, הפעם באוניברסיטת בר אילן, במקצוע תולדות האמנות, וסבא למד ארכיאולוגיה וידיעת ארץ ישראל. הלכנו ביחד למבחנים ונבחנו כמו כל הסטודנטים. אחרי כל מבחן היינו גם טסים לחו"ל ביחד כדי להתאוורר, זאת הייתה תקופה יפה.

התחביב שהכי מצא חן בעינינו היה צפרות, לקחנו קורס באוניברסיטה על ביולוגיה ואני לקחתי גם קורס על בוטניקה כי אני מאוד אוהבת צמחים ופרחים, ורציתי ללמוד מקצוע יותר מדעי כדי לדעת מה הצמח צריך כדי לפרוח יפה. בנוסף, היינו עושים טיולי צפרות וידענו לזהות ציפורים.

כשאתה יוצא לטבע, אז אתה מרגיש כמו בלש, כי אתה בולש כל הזמן כדי למצוא את הציפור שאתה מחפש. כשהציפור רואה בני אדם היא מסווה את עצמה מכל מיני טורפים וגם מבני אדם, אבל לסבא היה מבט בעיניים שהוא הצליח לפצח את ההסוואה הזאת של העופות כי הוא לא ידע להבדיל טוב בין הצבעים, לדוגמא, אפור, אפרפר, ירוק וירקרק היה נראה לו אותו צבע, אז הוא היה יכול לראות את הציפור למרות ההסוואה שלה. בגלל יכולתו המיוחדת, המדריך היה פונה אלינו כדי שנמצא ציפורים שאחרים לא יכלו לראות. בשנים האחרונות אני גם לומדת ערבית גם כדי לחדד את המוח וגם כי לדעתי חשוב שכל אזרח במדינה ידע ערבית.

אני חושבת שהגשמתי את החלומות שלי מעל ומעבר ואני באמת אסירת תודה לחיים שנתנו לי את האפשרות להגיע לאן שהגעתי.

הזוית האישית

אורי: כנכד היה לי היה ממש כיף לעבוד עם סבתא שלי למדתי ממנה הרבה על הילדות שלה ושמעתי הרבה סיפורים מעניינים ואני אשמח לשמוע עוד על החיים שלה.

חיה: בתור סבתא של אורי, כשישבנו יחד ו"תיחקרת" אותי על ילדותי. עלו במוחי תמונות מהעבר שבו תל אביב הייתה מרכז הבילויים לצעירים. מאוד שמחתי לשבת ולהעלות זיכרונות איתך נכדי האהוב. הזמנים שהגעת אלי הביתה וישבנו רק אתה ואני יחד הם מיוחדים והענין שלך בקורות החיים שלי הוא מרגש מאוד.