מאגר סיפורי מורשת

שמי ראול גוטליב, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי, רפאל. יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המורשת. סיפורי עוסק ביצירת ציונות וקיום היהדות בדרום אמריקה.

בדרום אמריקה היו ארבעה גלי הגירה יהודיים גדולים. הראשון היה בתקופת ההתיישבות הספרדית והפורטוגזית הראשונה במאה ה-16. יהודים שנמלטו מחצי האי האיברי התנצרו בכאילו ובאו לאזור כדי להתרחק מעיניה של האינקוויזיציה. הם עדיין נאלצו לשמור על זהותם היהודית בסתר ובתוך שני דורות כמעט כולם כבר לא חשבו על עצמם כיהודים, אם כי רבים שמרו על מעט מנהגים יהודיים עד עצם היום הזה, אף על פי שאינם רואים עצמם כיהודים.

גל ההגירה היהודי השני היה גם של יהודים ספרדים, אך הפעם הם הגיעו מאפריקה, מהמגרב (מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה). הם הגיעו בתקופת הכלכלה של הגומי (The Amazon rubber cycle), בין השנים 1880 ל-1910, כאשר עצי הגומי באזור האמזונס סיפקו כמעט את כל הגומי שנצרך בעולם. יהודים אלו שטו במעלה נהר האמזונס במסחר סחורות, התיישבו בערים שעל גדות הנהר, והגיעו עד איקיטוס בפרו, קרוב למקורו של הנהר העצום הזה. עדיין קיימות קהילות יהודיות ספרדיות חיות וגאות במורשתן במנאוס ובבלם.

הגל השלישי התרחש במקביל לגל השני. בשנות ה-1880, הבנקאי והפילנתרופ היהודי מוריץ הירש, שנולד למשפחה אצולה גרמנית, מימן את ההתיישבות מחדש של יהודים במצב כלכלי קשה מרוסיה באדמות שרכש בצפון ארגנטינה ובדרום ברזיל. יהודים אלו עסקו בחקלאות, ואף על פי שעם הזמן נטשו את החקלאות ואת האזורים המיושבים על ידי אבותיהם, הם נשארים במספרם הגדול כיהודים עד עצם היום הזה. חלק גדול מהקהילה היהודית בארגנטינה מורכב מצאצאיהם של המתיישבים שמימן הברון הירש.

גל ההגירה הרביעי והאחרון היה של יהודים גרמנים בתקופת הנאצים באירופה. שלא כמו המהגרים האחרים, הם לא הגיעו לדרום אמריקה ממניעים כלכליים והשתקעו במרכזים הגדולים – בעיקר בבואנוס איירס, מונטווידאו, סאו פאולו וריו דה ז'ניירו. יהדותם הייתה מהזרם הרפורמי הקלאסי של גרמניה, והקהילות שיצרו היו מאוד אינטלקטואליות, ונתנו דגש הן ללימודים פילוסופיים והיסטוריים של היהדות והן לשמירה על המנהגים היהודים.

כך קהילות אלו קלטו עוד הרבה יהודים ממקורות אחרים שהתעניינו ביהדות שאינה מרוכזת אך ורק במנהגים. תוך 10 שנים הקהילות של המהגרים הגרמנים הפסיקו לכלול רק יהודים ממוצא מרכז אירופי, דבר שלא קרה עם הקהילות שהוקמו על ידי מהגרים ממקומות אחרים, ששמרו על המאפיינים האתניים של המייסדים.

בשנות ה-1950 קהילות אלו יצרו אגודה שכללה בתי כנסת מארגנטינה, אורוגוואי, פרו וברזיל. בתוך אגודה זו נוצרה תנועת נוער, שקיבלה צעירים מגיל 7 ועד גיל 23. שמה של תנועה זו הוא חזית הנוער דרום אמריקאית והיא מגדירה עצמה כתנועה יהודית, ציונית ולא מפלגתית (היא לא קשורה לאף מפלגה פוליטית ישראלית, מה שהיה ייחודי בין כל תנועות הנוער בדרום אמריקה).

סבי וסבתי היו חלק מהקבוצה שהקימה את הקהילה היהודית הגרמנית בריו דה ז'ניירו (ARI – associação religiosa israelita) ואני הייתי מעורב בפעילויות של ARI וגם בתנועת נוער ״חזית״ מאז שאני זוכר את עצמי.

היו לנו מפגשים חינוכיים וספורטיביים כל שבת, חגגנו את כל החגים, השתתפנו באופן פעיל בחגיגות יום העצמאות, הייתה נוכחות שליחים מישראל והיה להם תפקיד חינוכי חשוב בעיצוב הזהות היהודית של הצעירים.

בחזית הכרתי את אשתי. היא ממשפחה שהגיעה מטורקיה בשנות ה-1950, אך הגיעה ל-ARI בזכות הפעילויות התרבותיות וחינוכיות של התנועה. כך התחתנתי עם אישה ממוצא ספרדי. שני אחיי גם הם התחתנו עם בנות שהכירו בתנועה. שלושת ילדיי גם הם השתתפו ב״חזית״ ושניים מהם התחתנו עם אנשים שהכירו שם. כיום ארבעה מנכדי משתתפים בפעילויות ושלושת האחרים גרים בישראל, שכן בתי ובעלה עלו לפני כ-15 שנה (ב-2007).

אחי הבכור עלה לארץ בשנות השבעים, כמובן, בנותיו לא השתתפו בפעילויות של חזית. אך כל חמשת ילדיו של אחי הצעיר היו שם וכל נכדיו שעדיין גרים בריו גם הם פעילים בתנועה.

כל זה מראה שתנועות נוער הן חיוניות לשימור היהדות בתפוצות. והיא יעילה יותר כאשר היא מבוססת על כמה עקרונות:

• מחויבות בלתי מוגבלת לישראל ולציונות
• אי הזדהות מפלגתית שמאפשרת הערכה והוקרה של כל הזרמים של הפעולה הפוליטית
• זיקה ליהדות על בסיס יסודות תרבותיים ופילוסופיים יהודיים
• שילוב היהודים מעדות שונות וממנהגים דתיים מגוונים.

יש שאומרים שבלי היהדות האורתודוקסית, הקהילה היהודית בתפוצות נעלמת תוך 5 דורות. אבל בשנה שעברה, כאשר נכדי הבכור חגג את בר המצווה שלו, בבית הכנסת ARI כשהיו חברים מה״חזית״ יחד עם בני דודיו מישראל בקהל, הוא הכריז בגאווה שהוא חלק מהדור החמישי שקורא בספר התורה ההיסטורי שהובא לריו דה ז'ניירו בשנת 1937 על ידי פליטים מגרמניה.

ראול גוטליב (ילד ראשון מימין) עם הוריו ואחיו – 1956 ריו דה ז'אנרו

הזוית האישית

סבא ראול: התוכנית נפלאה ומרגשת. לא תיארתי לעצמי שיום אחד אהיה בכיתת לימודים במדינת ישראל ליד הנכד האהוב שלי, מספר את הסיפור של המשפחה.