מאגר סיפורי מורשת

הדסה כהן סוסובר מספרת לנכדתה דינה:

שמי הדסה כהן סוסובר, נולדתי בשנת 1960 בירושלים עיר הקודש בחג הפורים, להוריי אברהם דב ודינה מנדלסון. הם קראו לי בשם "הדסה" על שם אסתר המלכה שנקראה גם הדסה. סבתי אסתר מלכה, הייתה עדיין בחיים כשנולדתי, ולכן נקראתי רק בשם הדסה.

הוריי אמי, דינה, הייתה עקרת בית. אבי, אברהם דב, היה משגיח כשרות ב"מלון המלכים". בהמשך היה גם משגיח במלון "שערי ירושלים". בכל ערב היו לו שיעורי תורה, הוא אהב ללמוד תורה, לחדש חידושי תורה ולהתעמק בלימוד. כמו כן אהב לספר סיפורים בצורה מרתקת. הוא היה אדם חכם ונעים היה לשוחח איתו.

אמי נולדה בטבריה וגדלה בה. היא אהבה מאוד את העיר. לאחר נישואיה עם אבי היא עברה לירושלים והייתה עקרת בית. תמיד אהבה לסרוג, סרגה לילדים ואחר כך לנכדים: סוודרים, חולצות, ונעלים.

ילדותי

היינו ארבעה ילדים במשפחה: מרדכי, רבקה, רחל ואני הצעירה במשפחה. היותי הקטנה, תמיד התייחסו אלי בצורה מיוחדת. השפה שדיברנו בבית הייתה עברית ולפעמים אידיש. נולדתי בארץ ישראל של פעם, הכל היה שונה אבל הרבה דומה.

גרתי בעיר ירושלים בשיכון חב"ד. היינו בין המשפחות הראשונות שנכנסו לשכונה. את השיכון בנה והקים הרב סלונים ז"ל. הבית היה חדש ויפה. היו בו שני חדרי שינה, פינת אוכל, סלון ומרפסת. אהבתי מאוד את המרפסת שנשקפת לכביש בר-אילן המפורסם. היינו משחקים בה, קוראים ונחים.

סבתא הדסה בת חצי שנה

בשכונה היו בתחילה שלושה בניינים. הבניינים היו מדורגים ובכל בניין היה גשר. היו שפחדו לבוא אלינו דרך הגשר, כי הגשר הפחיד אותם, והעדיפו לעלות 100 מדרגות במקום 50. בית הכנסת היה ממוקם בקצה השכונה. את הקניות ערכנו בחנות המכולת השכונתית. שם היינו קונים כל יום. לא היה אז שירות עצמי, כלומר, שלוקחים לבד את המצרכים מהמדפים שבחנות, אלא בעל המכולת מגיש לכל קונה את כל המצרכים. ולכן ההמתנה בתור הייתה ארוכה מאוד.

השכונה שלנו הייתה קטנה, כולם הכירו את כולם. היה בית כנסת שכונתי-עד היום הוא קיים אבל שיפצו אותו והוא הרבה יותר יפה. לבית הכנסת הייתי הולכת מידי פעם, בעיקר בחגים ובשמחת תורה.

בילדותי אהבתי מאוד לאסוף מפיונים, היו לי המון מפיונים מסוגים שונים. אספתי גם עטיפות של קרמבו, שהיו בכל מיני צבעים. היינו מיישרים אותם ושמים בתוך ספר. בנוסף היה לי אוסף של עטיפות מסטיקים מסוגים שונים. היינו משחקים בעטיפות כמו שמשחקים היום בקלפים, ומי שהרוויח היה מאושר. גם היינו מייבשים פרחים בתוך ספר ויוצרים אלבום פרחים.

בשעות הפנאי אהבתי לקרוא ספרים. לא היו אז ספרים חרדים, לכן קראנו קצת ספרים כמו "כיפה אדומה" ו"שלושת הדובים". לשמחתנו היה לנו לקרוא את העיתון "שיחות לנוער" שיצא לאור על ידי המרכז לענייני חינוך של חב"ד.

אהבתי גם להיפגש עם החברות ולשחק איתן מחבואים ותופסת, בחבל ועוד. היו לי כמה חברות, לאחת החברות היו הרבה בובות, כלים ועגלה. אהבתי ללכת אליה ולשחק איתה באבא ואימא.

אבא שלי אהב מאוד לטייל, ולכן הוא לקח אותנו לים המלח, לאילת, עמודי שלמה ועוד. בבית הספר השתתפתי בחוג נגינה בחלילית. כשגדלתי אימא שלחה אותי ללמוד תפירה והייתי תופרת לכל המשפחה.

הזיכרונות המתוקים שלי הם מסבא וסבתא מצד אמי, מנחם ודינה, שגרו בטבריה. היה להם בית מלון (בית ענק) ושם היינו חוגגים את חג הפסח. כל הנכדים הגיעו מירושלים ומבני ברק, ויחד ערכנו את ליל הסדר. סבי היה יושב בראש השולחן וכולם מסביב, הייתה אווירה מיוחדת מאוד. כל ילד בתורו אמר "מה נשתנה", וכפרס כולם מחאו לו כפיים, והוא קיבל שקדים או אגוזים. המתח בערב הזה היה "מי ימצא את האפיקומן?" באחד השנים אני מצאתי את האפיקומן של דוד שלי, וקיבלתי מתנה ממנו שרשרת מכסף טהור, ושמחתי מאוד.

בימי חול המועד היינו הולכים לכינרת לשוט, נסענו למירון לרבי שמעון בר יוחאי. וכן היינו הולכים להתפלל בקבר רבי מאיר בעל הנס, ששם סבא מנחם היה לומד. סבא מנחם היה קם בכל יום בשלוש לפנות בוקר ללמוד זוהר. וזו הייתה חוויה בפני עצמה.

סבא וסבתא מצד אבי

סבא וסבתא מצד אבי היו סבא נחמן ז"ל שהיה צדיק מאוד. הוא תמיד היה שמח ומחייך. לימים הוא חלה מאוד והרופאים אמרו, שהוא בסכנת חיים ממשית ושיש לכרות את רגליו. הוחלט לכרות את רגליו ומאז הוא היה זקוק לכיסא גלגלים. כילדה קטנה תמיד פחדתי לראות אותו. אבל כל מי שבא לבקר אותו הוא היה אומר לו, שצריך להיות בשמחה. הפתגם שהיה שגור בפיו תמיד היה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

סבי וסבתי גרו בסמוך מאוד לבית הכנסת "בעל התניא" שבשכונת "מאה שערים". סבתי אסתר מלכה, אשתו של סבא נחמן, הייתה נוהגת לעמוד ליד החלון, להקשיב לכל התפילות ולענות "אמן".

מנהגים

בבית הוריי נהגו במנהגי חב"ד. במיוחד זכורים לי ימי הפורים בהם חל יום הולדתי. אמי הייתה אופה עוגות מיוחדות ואוזני המן. לסעודת פורים כולם הגיעו מחופשים, אפילו דודים שגרו רחוק הגיעו והייתה אווירה מאוד שמחה.

הוריי הידרו במצוות. הידור מיוחד שזכור לי קשור לחג הפסח. היינו מאוד מהדרים שלא תהיה מצה "שרויה", כלומר שלא תבוא על המצות טיפת מים. לכן נזהרנו שלא יכנס פירור של מצה לצלחות ולכלים בהם אכלנו. צלחת שנכנסו בה פירורים לא השתמשנו בה יותר. כמו כן היינו נזהרים מאוד שלא יפול סכו"ם על הרצפה. אם נפלה כפית או מזלג או כל כלי אחר לא השתמשו בו עד לשנה הבאה. ולכן בסוף חג הפסח כמעט לא היו כפיות, זה היה עוד הרבה לפני השימוש בכלים חד פעמיים.

לימודיי למדתי בבית ספר "בית חנה" בירושלים. הייתי תלמידה חרוצה. המורה הצמידה אלי תלמידה שהתקשתה בלימודים. אימא שלה הייתה גמדה-נמוכת קומה והיא הייתה מתביישת בה, לכן הזמנתי אותה לבית שלי להכין שיעורי בית וללמוד למבחנים. היא מאוד נהנתה ושיפרה את ההישגים שלה. לאחר תקופה המורה קנתה לי ספר כאות הערכה על כך. למדנו תורה, נביא, עברית, זמרה וטבע. בסוף מחצית קיבלנו תעודה. בתעודה לא היו הערות, רק ציונים והערה כללית. במהלך השנה יצאנו לטיולים רבים, אני זוכרת את הטיולים לראש הנקרה, לעין גדי, מצפה רמון, חיפה ועוד. בסוף שנה הייתה מסיבת סיום עם הורים. גם בפורים הייתה מסיבה.

המורה שזכורה לי במיוחד היא המורה שלימדה אותנו בכיתה ז'. היא הייתה מאוד קפדנית, אבל גם העריכה מאוד את הבנות שלומדות ומתאמצות. באחד הימים היא הזמינה אותנו לביתה וערכה מסיבה יפה מאוד. בסוף נתנה לכל תלמידה מזכרת סידור "מנחה וערבית".

בתיכון למדתי במגמת מתמטיקה. הייתי בוועדת אירועים. היינו מארגנות התוועדויות עם סעודות חגיגיות עם צלחות וסכו"ם אמיתיים. הזמנו מרצה שיתוועד איתנו והדפסנו שירון עם שירים וניגונים. תמיד הייתה אווירה מאוד מיוחדת.

מלחמות

חוויתי מלחמות רבות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה, מלחמת המפרץ, מלחמת שלום הגליל ומלחמת חרבות ברזל.

מלחמת ששת הימים פרצה כשהייתי בת 6, תלמידה בכיתה א'. גרתי בירושלים. במלחמה זו נלחמנו במצרים, ירדן וסוריה. בימי המלחמה ישבנו כולנו במקלט חשוך ואמרנו כל הזמן תהילים. היו ילדים שבכו כל הזמן, וההרגשה הייתה לא נעימה, פחדתי מאוד. לא היה כמעט אוכל, רק קצת לחם, מים וביסקוויטים. שמענו הפגזות, וכל הזמן היינו קשובים לרדיו, לחדשות. אחרי 3 ימים הסתיימה המלחמה בירושלים וברוך ה' ניצחנו, כולם שמחו, ורקדנו ברחובות. ביום השלישי הייתה שמחה גדולה כי שחררו את הכותל המערבי. אחרי הניצחון כולם הלכו לכותל המערבי להתפלל ולהודות לה'.

מלחמת יום כיפור פרצה בעיצומו של היום הקדוש, יום הכיפורים. הכבישים שהיו ריקים החלו לפתע להתמלא במכוניות. חיילים נכנסו לבית הכנסת והוציאו מתפללים לחזית המלחמה. הייתה אווירה עצובה מאוד. המלחמה נמשכה ימים רבים, אבל בירושלים לא כל כך הרגישו בה. בעיקר הרגישו אותה בדרום ליד מצרים ובצפון בגבול סוריה. בסוף ניצחנו ברוך ה' אבל נהרגו לנו חיילים רבים.

הקמת בית וחיי המשפחה

הכרתי את סבא אברהם בשידוך, כלומר שדכן הציע את סבא. נפגשנו בירושלים והתחתנו בירושלים בשנת תשמ"א. הייתי בת זקונים, ולכן כל המשפחה התרגשה מאוד. גם ההורים שלי היו מאוד מרוגשים שזוכים להכניס תחת החופה את הבת הקטנה. בשבוע הראשון היינו בירושלים ובהמשך עברנו לגור בקריית מלאכי בשכונת "נחלת הר חב"ד".

ב"ה נולדו לנו 11 ילדים. כל ילד מיוחד ומוסיף למשפחה אור ושמחה. זו הייתה אומנם תקופה עמוסה מאוד, במיוחד שגם עסקתי בחינוך, הייתי מורה. אך היא זכורה לי גם כתקופה מלאה באושר ובשמחה. השתדלנו לחבב על ילדינו את המצוות, לחנך לאהבת ה' ואהבת ישראל. זכור לי, שכשאימא שלך הייתה בגן, היא נבחרה מכל ילדות הגן להגיד פסוק בכנס של כל ילדי הגן ברחבי העיירה. היא אמרה את הפסוק בצורה נפלאה וכולם צילמו אותה. את התמונה פרסמו בלשכת ראש העיר.

דמות משמעותית בחיי

חלום חיי היה לפגוש את הרבי, ואכן לאחר החתונה נסענו בעלי ואני לרבי. היה זה ביקור מרגש ביותר. דמותו של הרבי, המבט החודר שלו וכל מה שקיבלנו ביחידות עמו מלווה אותי עד היום.

משאלות וחלומות

החלום שלנו היום זה לזכות לראות את הגאולה האמיתית והשלימה. בכל תפילה ובכל יום אנו מזכירים זאת.

סבא אברהם וסבתא הדסה

הזוית האישית

סבתא הדסה: תכנית הקשר הרב דורי כשמה כן היא, תוכנית שיוצרת קשר של חיבור חיובי ומעניין בין הדורות. נהניתי מאוד לשבת עם דינה נכדתי להעלות זיכרונות ולמצוא את השווה והשונה בין הדורות. תודה רבה על הזכות.

הנכדה דינה: אהבתי לשמוע מסבתא את כל מה שסיפרה לי, על כל מה שעבר עליה בעבר. היה לי כיף לפגוש את סבתא פנים מול פנים. הרגשתי שאני מחכה המון זמן בין מפגש למפגש. סבתא גם עזרה לי בתהליך הכתיבה, כבר בהתחלה היא הביאה לי קלסר עם ניילוניות וכך הכול היה מסודר ומאורגן.