מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי שרוורד, אני משתתפת יחד עם נכדי, עילאי, בתוכנית הקשר הרב דורי. סיפרתי לעילאי את זיכרונות ילדותי וחד תיעדנו אותם.

הורי  מרים ורחמים

מרים ורחמים, עלו מלוב ארץ מוסלמית בצפון אפריקה. אמי מרים לבית משפחת בוארון, נולדה בעיר חומס ואבי גדל בעירה זוארה ששכנה  על חוף הים התיכון. לאביו היה מפעל לרסק עגבניות ותחנות קמח. הוא העסיק את כל תושבי המקום שרובם היו מוסלמים ומיעוטם יהודים. הוא היה איש עשיר מאוד ומכובד מאוד בעיירה ומחוצה לה, בשל עסקיו ואישיותו המיוחדת והנדיבה. הוא דאג מאוד ליהודים ולא חסך מכספו לעזור לכל נצרך. כשהיו פרעות ביהודים בעיר טריפולי, הוא דאג להביאם לזוארה ,שיכן אותם במבנים שהיו ברשותו ודאג לכל מחסורם עד יעבור זעם. בנוסף מימן מכספו עליית יהודים לארץ ישראל.

במלחמת העולם השנייה, שהגרמנים כבשו את לוב והגיעו לעיר זוארה, מהר מאוד הופנתה האצבע אליו (ע"י מוסלמים שזכו ממנו ליחס אדיב כעובדיו), כאיש עמיד. הגרמנים הלאימו את כל רכושו והשאירו אותו כמעט חסר כל, הוא נפטר זמן קצר לאחר המלחמה משברון לב. עוד הספיק לפני מותו לשלוח את אבי שהיה בנו בכורו ללמוד באיטליה.

כשהגיע לרומא, שמע אבי שמתארגנת קבוצה של צעירים יהודים ציונים לעלייה לארץ ישראל, במסגרת עליית הנוער והוא החליט להצטרף בלי ששאל את אביו. אבי הגיע לארץ בגיל 17 בשנת 1946 ומייד הצטרף למלחמה נגד הבריטים כדי לגרשם מהארץ.

לאחר קום המדינה בשנת 1948 הצטרף למלחמת השחרור (מלחמת העצמאות). אחיו ואימו עלו לאחר קום המדינה והוא זה שעזר בקליטתם.

גם משפחתה של אימי הרגישה את נחת זרועם של הגרמנים, גם הם היו משפחה עמידה, אחיה הבכור היה בעל מפעל נעליים יוקרתי ששווקו לאיטלקים, לאח אחר היו חנויות בשר כשרות שסיפקו בשר כשר לאיזור שלם. כל העסקים הללו נשדדו והולאמו ע"י הגרמנים. למזלם הם נשארו בחיים והצליחו לברוח ולהסתתר עד סיום המלחמה, (היא לא ידעה להגיד היכן, כי היתה אז ילדה קטנה).

אמי עלתה לארץ עם כל בני משפחתה בעליה הגדולה שהייתה בתחילת שנות ה- 50. הם הופנו למעברת בית ליד, עם עולים רבים נוספים, תקופה זו זכורה לה כתקופה מאוד קשה של מגורים באוהלים, גשם בחורף שחדר לאוהל, בוץ בכל מקום ובקיץ חום בלתי נסבל.

לאחר כחמש שנים עברה המשפחה למגורים בבתים בגבעת אולגה שכונה בתוך העיר חדרה. הורי נפגשו בחדרה ונישאו כמה חודשים לאחר מכן. אני נולדתי כשנה לאחר נישואיהם, לאחר כשנתיים נולד אחי אבי וזמן קצר לאחר מכן עברנו לשכונה חדשה שקמה ברמת אביב, שהיא חלק מהעיר תל אביב. אחי ברוך נולד מספר שנים אחרי אבי ולאחריו נולדה בת הזקונים רחל, שלימים שינתה את שמה  לשירה. אנו כולנו נקראים על שמם של סבינו וסבתותינו. מנהג שהיה נהוג בעדה ממנה אני באה.

זיכרונות ילדות מבית הורי

אבי רחמים, עבד בחברת בנייה סולל בונה לאחר נישואיו ובמשך השנים התפתח ולמד את המקצוע על בוריו והפך לקבלן בניין בעצמו. אבי היה אדם מאוד חרוץ שהיה חשוב לו לפרנס את בני משפחתו בכבוד. הוא היה אדם מאוד שקט ואנחנו מאוד כיבדנו אותו, לעולם לא התחצפנו או דיברנו אליו לא יפה. אבי הקפיד להצטרף לאמי לאסיפות הורים בבית הספר וכל מה שהמורה אמרה, היה קדוש. לא היה ויכוח בנושא. אם המורה ביקשה לקרוא ספר קריאה, הוא היה קונה את הספר שיהיה בבית, אם ניתנה עבודה בחופשת פסח, היה מקפיד לראות אם הכנתי. הוא היה מעורב מאוד בלימודי.

אמי היתה עקרת בית שדאגה לבית ולילדים. היה לה כישרון ענק בבישול והיא דאגה לבשל לנו כל יום ארוחה טרייה ומזינה, ממיטב תבשילי העדה הטריפוליטאית. כל שכנינו שאהבו מאוד את תבשיליה, זכו לקבל ממנה צלחות מלאות ברוחב יד.

לנו היו הרבה חברים שהתלוו אלינו לאחר בית הספר וזכו אף הם לארוחה חמה. כולם התקבלו במאור פנים והרגישו כחלק מהמשפחה.

חגים

מכיוון שאבי היה הבכור במשפחתו אחיו ואחיותו התארחו אצלנו רבות ואת החגים חגגנו כולם ביחד אצל סבתי אם אבי. החגים זכורים לי כמפגש נפלא, בו פגשנו את כל בני הדודים. החגים נחגגים כמיטב המסורת. בפסח אבי קרא את ההגדה וכל אחד בתורו קרא קטע ממנה. הרבנו לשיר את השירים מההגדה והילדים תמיד עשו הצגה קצרצרה, כשהגענו למשפטים "עבדים היינו".

למרות שהדירה של סבתי הייתה קטנה, היא הכילה את כולנו. סבתי תמיד אמרה "שהלב רחב, הבית מתרחב" וכך היה. המפגשים הללו היו מאוד שמחים, למרות הרעש הגדול והצפיפות, אף אחד לא ויתר עליהם. סבתי איחדה מסביבה את כל המשפחה עד יום מותה.

בחג פורים אימי דאגה להכין לנו תחפושות, היא הזמינה תופרת והיא תפרה לי כל שנה תחפושת אחרת, אף אחד לא העלה בדעתו לקנות תחפושות.

משחקי ילדות 

מכיוון שלא היו לנו הרבה משחקים, המצאנו הרבה משחקי רחוב בו שהינו רוב שעות אחר הצהריים. שבע אבנים: התחלקנו לשתי קבוצות, הינו אוספים שבע אבנים אותן הנחנו אחת על השנייה. קבוצה אחת עמדה ליד האבנים כהגנה וקבוצה שניה העמידה את אחד הילדים שיפיל את האבנים עם אבן נוספת, כשפגע בהם והתפזרו האבנים , אחד מחברי הקבוצה המגנה ניסה לאסוף ולבנות מחדש את גל האבנים כשהקבוצה השניה מנסה למנוע זאת ממנו וחברי קבוצתו מגינים עליו.

חמש אבנים: משחק בו ישבו מספר בנות על הרצפה ופיזרו את  חמש אבנים קטנטנות ומוצקות והיו צריכים לאסוף אותן תוך זריקת אבן לאוויר ולמהר לאסוף אבן מהרצפה ולתפוס תוך כדי את האבן שנזרקה באוויר. צריך לאסוף את כל האבנים אחת אחר השנייה ולבסוף את כל האבנים.

מכוניות: היינו מכינים מכוניות מארגזי פירות העשויים מעץ, מרכיבים להם גלגלים שנזרקו כגרוטאות ויצרנו לעצמנו מכונית. כשכל ילד בתורו יושב בפנים והאחרים דוחפים אותו.

מחניים קטן:  במשחק משתתפות שתי קבוצות של ילדים, כל קבוצה בוחרת ילד שהוא זורק הכדור. שני הזורקים עומדים במרחק עשרה מטרים האחד מהשני. שאר חברי הקבוצה מפוזרים במגרש, כל קבוצה בצד שלה. שני הזורקים מתמסרים ביניהם וזורקים את הכדור על המשתתפים כדי לפסול אותם. האחרון שנשאר  והצליח להתחמק מהכדור הוא המנצח.

שכונות ילדות

רמת אביב הצעירה הייתה אז קטנה מאוד ותושביה היו רובם עולים מכל תפוצות העולם. ברחוב בו גרנו "רחוב נח", היו עולים מרומניה, מיוון, מעיראק, מבולגריה ומפולין. קיבוץ גלויות שלם. כולנו חיינו כמשפחה אחת. כולם עזרו האחד לשניה וחיו ביחד בהרמוניה מלאה.

אני זוכרת שגם גולדה מאיר, שהייתה אז שרת החוץ גרה בשכונה צמודה אלינו. שנים רבות אחר כך נבחרה להיות ראשת הממשלה.

בתי הספר בהם למדתי במשך השנים: בית הספר היסודי הראשון בו למדתי היה היחיד באותה תקופה ברמת אביב, שמו היה "אילנות". אני זוכרת בית ספר גדול, שתיים או שלוש קומות, בו למדו מכיתה א' עד כיתה ח'. אני זוכרת שבכל בוקר הינו כל תלמידי בית הספר והצוות החינוכי עומדים בצורה מסודרת לפי כיתות במסדר בוקר, המנהל היה אומר מספר מילים על אקטואליה, לאחר מכן המורה לספורט היה עושה לכל התלמידים תרגילי בוקר קצרים, ותלמיד כיתה ח' היה קורא שיר של יום ולבסוף היינו שרים את הימנון מדינת ישראל ולאחר מכן התפזרנו לכיתות והחל יום הלימודים.

מכוון שבית הספר היה היחיד החילוני ברמת אביב, לא היה מקום לכל ילדי בית הספר, לכן למדנו בשתי משמרות. משמרת אחת מהשעה 8:00 בבוקר עד 12:00 בצהריים והמשמרת השניה מ – 13:00 עד 17:00 אחר הצהריים. בכל שבוע התחלפנו במשמרות. אני זוכרת שבמשמרת בוקר היינו מקבלים שקית שוקו או חלב, לפי מה שההורים בחרו ואני קיבלתי שקית חלב שהורי חשבו שזה יותר בריא ובאופן קבוע, זרקתי אותה.מאז ועד היום, אני שונאת מוצרי חלב.

לאחר מספר שנים עברנו לדירה מרווחת יותר ולכן עברתי לבית ספר "אלומות" שהיה קרוב לבית מגורי. "באלומות", נלמדו מעבר לשיעורים העיוניים, מקצועות שהיום נעלמו מתוכנית הלימודים וחבל. המקצועות הן:חקלאות, מלאכת יד (מלאכה) ונגרות.

בית הספר הקצה שטח די גדול בחצר בית הספר שיועד לשיעורי חקלאות. בשיעורי חקלאות עדרנו את האדמה, שתלנו בחלקה אחת פרחי עונה ובחלקה אחרת שתלנו ירקות. למדנו את שמות סוגי הפרחים והטיפול בהם,למדנו להיות אחראים לטיפול בצמחים גם מעבר לשיעורי החקלאות.

היה לנו שיעור מלאכת יד (מלאכה), שיעור בו למדו הבנות, תפירה ורקמה. למדנו לתפור חולצות ועליהם רקמנו.(אני מאוד אהבתי את השיעורים הללו) ולמצטיינות שביננו, היה שיעור בחריזת תכשיטים. במקביל לבנים היו שיעורי נגרות בו עבדו עם עץ ולמדו לנגר.

דבר נוסף שנעלם מנוף בית הספר זה חדר האחות.

חדר האחות בבית הספר – בבית הספר, היה חדר אחות, ששימש את האחות שהגיע לבית הספר מידי יום ביומו. תפקידה היה לעבור בין הכיתות לבדוק לנו ציפורניים, (שהן נקיות וגזורות), לבדוק את ראשינו שאין בהם כינים, לחסן תלמידים בחיסונים הנדרשים לפי גיל ולחבוש את הפצעים אם נפצענו בהפסקה. אחת לכל חודש הגיע רופא שיניים לבדוק שיניים ולעשות טיפולים בסיסיים.

זכור לי, (בשונה מהיום), שחל איסור חמור להיכנס לחדר מורים ולמזכירות, (אלא אם כן נשלחנו על ידי המורה). את המנהל נמנענו מלפגוש, מי שהיה מגיע לחדר המנהל סימן שעשה מעשה חמור. בכל שבוע נקבעו תורנים שניקו את הכיתה. הכיתות היו מאוד נקיות.

את כל ציוד בית הספר היינו סוחבים על גבנו בתיקים העשויים מעור והוחלפו רק אם נקרעו ואי אפשר היה להשתמש בהם. שמרנו מאוד על הציוד שלנו. למורים לא קראנו בשמם, אלא פנינו אליהם בכינו "המורה" או "מורתי". שיעורי בית היו חובה ופחדנו להגיע ללא שיעורי בית, תלמיד שלא הכין שיעורים המורה היתה מיידעת את הוריו. באותם ימים היה כבוד גדול למורים. ההורים מאוד העריכו אותם ואנחנו נשמענו להם.

אני זוכרת את ימי החורף בהם יצאנו עם מגפים מגומי ומעיל ארוך גם הוא מגומי שהגן עלינו מפני הגשם. אהבנו מאוד להכנס לשלוליות ולחפש ראשנים של צפרדעים. אהבנו ולמדנו את כל שמות הפרחים שצמחו באזור. באותה תקופה אנחנו למדנו מהחברה להגנת הטבע כיצד לשמור ולהגן על פרחי הבר. היינו פרסומת חיה שלימדה את המבוגרים לעשות זאת. עד היום לא קוטפים פרחי בר בארצנו כגון כלניות, אירוסים, נרקיסים, צבעונים, ועוד.

מעבר דירה והשינוי בחיי

בגיל 12 עברנו דירה מרחוב "נח" לרחוב "פיכמן". הדירה הייתה בקומה רביעית, שכונה שמבחינת יחסי השכנים דמתה מאוד לשכונה הקודמת בה גרנו. בכניסה שלנו היו לא מעט ילדים, כמעט כולם באותם גילאים, כולנו שיחקנו ביחד לאחר בית הספר ובחופשות. אני זוכרת ילדות מאוד מאושרת.

המרחק לבית הספר "אילנות" בו למדנו אני ואחי אבי, היה גדול והיינו צריכים לעבור כביש כדי להגיע אליו ובחזרה והורי מאוד חששו מזה. לא הרחק מביתנו ברחוב פיכמן,(כמעט מתחת לבית, ברחוב מקביל), היה בית ספר דתי בשם "אלומות" בו למדו בנות ובנים ביחד מכיתה א' עד ח'.

בבניין בו התגוררנו גרו מספר משפחות דתיות (אנחנו היינו משפחה מסורתית), אמי שוכנעה שכדאי להעביר אותנו לבית הספר "אלומות"וכך היה. מאוד אהבתי את בית הספר ואת חברי וחברותי לכיתה. גם שם בכל בוקר התקיים טקס לפני הכניסה לכיתות, כפי שהתקיים בבית ספרי הקודם. אחד המקצועות שהיה אהוב עלי ביותר היה תנ"ך ובו הצטיינתי. בהמשך חיי כשהפכתי למורה, לימדתי את תלמידי לאהוב את התנ"ך ולימדתי כפי שלימדו אותי מורי ואני יודעת שרוב תלמידי ידעו והוקירו את המקצוע.

לאחר המעבר שלי לבית הספר הדתי, התחלתי לשמור שבת, מעבר למה ששמרו בבית הורי, הפסקתי לנסוע עם הורי, לא הדלקתי אור והתחלתי ללכת לתנועת הנוער "בני עקיבא" שהסניף שלה היה על גדות הירקון בתל אביב.

ספרייה

בשנים הראשונות בשכונה ברמת אביב לא היתה לנו ספרייה בנויה, לכן הגיע לשכונה ניידת ספרייה בשם "מירי" וכל ילדי השכונה היו עומדים בתור ומחליפים ספרי קריאה. אהבנו מאוד לקרא, לא היה צורך לדרבן אותנו לכך. שנים לאחר מכן נבנתה ספרייה גדולה ומרווחת, שם היינו מחליפים ספרים, יושבים ומכינים עבודות ונעזרים בספרי מידע. הקפדנו על דממה, דיברנו ביננו בלחש וכיבדנו את המקום.

תמונה של הוריי

הזוית האישית

אתי שרוורד: השנה הזדמנה לי הזדמנות נפלאה, להשתתף בתוכנית "הקשר הרב דורי", מפגש בו אני ונכדי עילאי שותפים בו. זו היתה לי הזדמנות נפלאה לשבת עם עילאי ולכתוב ולתעד איתו את סיפור חיי. עילאי התייחס ברצינות רבה למפגש והקשיב בקשב רב למה שסיפרתי. לעיתים עצר ושאל שאלה, לעיתים הביע תימהון, על מה ששמע, הרי חייו שונים כל כך מחיינו בעבר. אני היום מתעדת סיפורי חיים של אנשים מבוגרים בפרדס חנה כרכור וכיף היה לי להיות מתועדת ע"י נכדי.

אני מודה למי שלקח על עצמו להעביר אותנו את החוויה המיוחדת הזאת, יישר כח!

עילאי: אני מאוד שמח שהצטרפתי לתוכנית "הקשר הרב דורי", נהנתי מאוד לשמוע על ילדותה של סבתא. היה לי מאוד מעניין לשמוע על החיים שלה בעבר, על הילדות שלה, על בית הספר שם היא למדה. ואני חושב שזה היה זמן שלי לבד עם סבתא. אני מרגיש שזה קירב בנינו.