מאגר סיפורי מורשת

שמי איתן, אני משתתף השנה בתוכנית הקשר הרב דורי ותיעדתי את הסיפורים ששמעתי מסבתא שלי, טניה ומסבא ז'ניה.

סבתא טניה מספרת לאיתן על חווית הטביעה בנהר

"אני זוכרת כאשר הייתי בת שמונה, שלחו אותי לקמפינג של קיץ לילדים ל-21 יום. במשך הימים האלה, המדריכים עשו איתנו פעולות שונות. ביום אחד, אנחנו בנינו רפסודה ענקית, ורצינו לרדת איתה בנהר. הזרם בנהר היה מאוד חזק. המים היו מאוד קרים. הנהר לא היה רחב, אבל הזרם היה מאוד חזק.

אי אפשר היה לעמוד במקום הזה, במים. לילד בטוח שלא. אנחנו ירדנו עם הרפסודה, כל הילדים שיחקו ודחפו אחד את השני. אני לא הייתי ילדה הכי ממושמעת, אני דחפתי הכי הרבה, ודחפו אותי הכי הרבה, וברגע אחד מצאתי את עצמי, עפה מהרפסודה למים. מכיוון שהרפסודה הייתה כבדה ועמוסה בהרבה ילדים, ואני ילדה קטנה וקלה אז עפתי למים.

הזרם שטף אותי ונשא אותי מהר מאוד קדימה. לשחות לא ידעתי, אז החלטתי לשכב על הגב וניסיתי לתפוס איזשהו ענף או עץ, כדי לעצור ולצאת מהמים. הצוקים היו גבוהים, כל מה שתפסתי ביד המשיך לשוט יחד איתי, או ענף שנשבר, או שורש שנקרע, או איזה שהוא צמח קטן שלא החזיק אותי. סוף סוף הגעתי לעץ שגדל, שהיה נטוע מעל המים. נתפסתי בו, עליתי עליו, וסוף סוף הרגשתי שאני לא במים, וכבר לא היה לי קר כל כך.

ירדתי אל הקרקע, על הקרקע, וחשבתי שלפי כיוון הזרם, אני צריכה ללכת נגד הזרם, בכיוון ההפוך כדי לחזור לקייטנה. כך עשיתי. הלכתי לאורך הנהר וכבר קצת התחממתי, יצאה שמש, וחשבתי, אני לא במים, הבגדים התחילו להתייבש, מרחוק ראיתי שהילדים מהקבוצה שלי רצים בצהלה וקוראים למדריכים. המדריכים הכינו אלונקה מעצים, שמו אותי בתוך האלונקה, וכמו מלכה חזרתי לקמפינג, כשעשרה ילדים בצד אחד ועשרה ילדים בצד שני – נושאים אותי בחזרה ואני צוחקת מבפנים ומרוצה מהמתקים שזרקו עליי, מהעוגיות והסוכריות כך חזרתי למחנה".

סבא רבא (נחום) וסבתא טניה בילדותה

סיפורים שסיפר לי סבא ז'ניה

"סבא הגיע לקורס קצינים של קיץ, והגיע תור שלו לשמור על הרכבת עם משלחת מאוד חשובה לצבא. בזמן השמירה הוא נרדם על פסי רכבת. בזמן השינה הוא כנראה הסתובב וזז וירדו לו המגפיים, הם נעלמו. כשהוא סיים את זמן השמירה שלו, והגיעו להחליף אותו, הוא לא יכול היה לצאת משם – כי אין מגפיים. כל הגדוד הגיע לחפש את מגפיים. הקצין הבכיר אמר שהוא בחיים לא ראה חייל שבזמן שירות גנבו לו מגפיים. בסוף הסתבר שהם לא נגנבו, הם היו פשוט בתעלה מתחת לרכבת".

כשסבא ז'נה סיים לימודיו בבית הספר, הוא היה צריך ללכת לאוניברסיטה, אחרת היום מגייסים אותו לצבא הרוסי, בחור יהודי לא היה שמח להיות שם. הוא הגיע לעיר אחרת, עיר חברובסק והחליט ללכת לאוניברסיטה שהיא הכי קרובה לתחנת רכבת, כדי שבסופי שבוע יוכל לחזור הביתה. הנסיעה הביתה הייתה בערך שלוש וחצי שעות. הוא התאהב במקצוע שלמד, זאת הייתה האוניברסיטה לבנייה אזרחית של גשרים מנהרות. היום כסבא כבר עלה לישראל, עכשיו זה המקצוע הכי מבוקש, אז הוא מאוד מבסוט מהמקצוע שלו.

סבא מספר: "בחורפים הערבים היו מאוד ארוכים ברוסיה, במזרח הרחוק. היינו חוזרים אחרי עבודה, יושבים במטבח ומכינים ביחד ארוחת ערב. אחד קורא ספר וכל היתר בני משפחה, אני, הבת שלי ואחר כך בני הקטן, שגדל כולנו הכנו ארוחת ערב. קילפנו ירקות, חתכנו בשרועוד כשהראשון היה מתעייף מהקריאה, אז הוא היה מעביר את הספר לשני וכך העברנו את הערבים בנעימות, עם ארוחה חמה וטעימה, וקריאה בספר והיה כיף והיה נעים".

סיפור שסיפרה לי אימא לנה

"כשהייתי בת עשר, בחופש הגדול, אני וסבא שלי עשינו טיול רכבת. מקצה אחד של יבשת אירו-אסיה, לקצה שני. ממזרח הרוסי הגבול סין, כמעט האוקיינוס השקט, ועד הים השחור, והיינו גם שם איזה שבוע או משהו כזה, ואז חזרנו הביתה בטיסה. הביתה בטיסה. כל הטיול הזה לקח בערך את כל החופשה, נראה לי כמעט חודש, בגלל שטיילתי עם סבא, אז כל הטיול לא נתנו לי לאכול אוכל נורמלי, אכלנו רק ממתקים, שחקנו בכל מיני משחקים בדרך".

תמונה משפחתית

הזוית האישית

איתן: לי היה כיף מאוד לדעת על הילדות של סבתא שלי.

סבתא טטאינה: עבודה עם איתן, נכדי, גרמה לי לעלות זיכרונות מתוקים על ילדותי ועל משפחתי, געגועים להורים. ילדותי הייתה נהדרת והיה לי כיף לשתף את איתן בזיכרונות שלי. הרגשתי שסיפורים שלי מעניינים בשבילו וזה היה כיף הגדול לשבת ולדבר ביחד.