מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי צלינה ובארץ קראו לי צילה.

נולדתי בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. לאימא שלי קראו חנה דבורה ולאבא שלי צבי. הם איבדו כמעט את כל המשפחה שלהם בשואה, והם ניצלו וחזרו לגור בקרקוב, פולין. בהתחלה המצב הכלכלי היה קשה בתקופה בה אני נולדתי בשנת 1954, אחרי שהמצב הכלכלי השתפר, יהושוע אח שלי היה כבר בן שש. אחרי שנתיים ההורים שלי הבינו שאף אחד לא יחזור יותר מהמלחמה. הם הבינו שעדיין יש הרבה אנטישמיות נגד היהודים, אז הם החליטו לעלות ארצה.

העלייה מפולין לישראל

בשנת 1957 עלה לשלטון ראש ממשלה שהסכים לתת ליהודים לעלות ארצה, והתחלנו את המסע לארץ. אני הייתי רק בת שנתיים וחצי. סיפרו לי שלא דיברתי עד שעלינו ארצה. הגענו דרך איטליה באונייה לחיפה, שם גרנו עם חברים עד שמצאנו בית. אחר כך, עברנו אחר כך לכפר חסידים גרנו שם בדירת חדר. הגענו לארץ מאוד עניים, כי השלטונות לקחו לנו באונייה את כל הכסף שחסכנו בפולין כדי לעלות לארץ. אז באנו לארץ רק עם רכוש: פנסתר ומעט רהיטים ולא היה לנו בכלל כסף. התחלנו בלי כלום.

יום אחד היה איש עשיר שחיפש קרובים, כי אחרי המלחמה אנשים לא ידעו מי נשאר בחיים ומי לא? אז חיפשו דרך הרדיו או העיתון. האיש הזה שהיה איש עשיר מקנדה חיפש את הבן דוד. דודה שלי שמעה על זה וניגשה לאבא שלי ואמרה לו "תלך אליו, זה כנראה אתה". הרבה אנשים פנו לאיש הזה, שבגלל שהוא היה עשיר, באו אליו הרבה מתחזים. אבא שלי בא אליו וסיפר לו מי הוא ואז הוא אמר לו אתה בן דוד שלי האמיתי ולא מתחזה וכך הוא הגיע לבקר אותנו בארץ, ואמר שהוא רוצה לעזור לנו. הוא נתן לנו כסף וכך יכולנו לקנות דירה ברמת גן. קנינו דירת שני חדרים ושם גדלתי כל הילדות שלי עד גיל 12.

אבא שלי עבד כפרוון והיה נוסע כל בוקר מוקדם למקום עבודה שמצא. ההורים שלי דיברו פולנית וככה למדתי פולנית. אני לא ידעתי טוב עברית, אז השאירו אותי עוד שנה בגן. ואימא שלי החליטה שתלמד גם היא לדבר בעברית. בבית היינו דתיים מסורתיים ואני למדתי בבית ספר דתי קראו לו יבנה. אהבתי לשחק כדורגל עם הבנים, בורחת למגרש מול הבית אחרי הקידוש.

אהבתי מאוד להיות ישראלית ולא מפולין. פעם צחקו עליי שאני מפולין ולא צברית. כל פעם חיפשתי איך ללמוד את החיים של הישראליים. בשכונה שלנו היו פולנים רומנים, צ'כים ועיראקים. היה קיבוץ גלויות.

כשהייתי בת שבע, אבא שלי נסע לחיות בגרמניה עם דודה שלי, כי לא הייתה לו פרנסה טובה בארץ. לא ראינו את אבא שלי כמעט שנתיים. הוא נסע בשנת 1962 וראינו אותו בשנת 1964. לא היה לו קל, אבל הייתה לו עבודה טובה. הוא היה שולח לאימא שלי כסף ואימא שלי גם הלכה לעבוד. היא ידעה לתפור והלכה לעבוד אצל אנשים. היה לי ולאימא שלי קשר טוב, היא הייתה אישה שקטה. לאימא שלי היה חשוב לעזור לאנשים. היא הכינה אוכל לאנשים ועזרה בבית לאנשים. היא הייתה אישה טובה.

 בילדותי

אני זוכרת שהיא פחדה שיהיו לי כינים, בגלל שבשואה היו להם הרבה כינים ולי היה הרבה שיער, אז היא כל הזמן גזרה לי את השיער  בתספורת קצרה. אני גם זוכרת שיום אחד אימא שלי הלכה לעבודה ונשאר סיר מרק על האש והיא אמרה לי לכבות את האש. הייתי ילדה בת שש ולא הבנתי אותה והרמתי את הסיר וכל המרק נשפך על הרגל והייתה לי כוויה רצינית. והייתי צריכה לטפל בה הרבה זמן ונשארה צלקת.

לקראת חג פורים, אימא שלי כל פעם הייתה תופרת לי את כל התחפושות או לוקחת מאנשים תחפושות ומכינה לי ומסדרת לי ותמיד היו לי את התחפושות הכי יפות. היו לה ידיים טובות לסדר לי את התחפושות, היא הייתה מקבלת ממישהו תחפושת ומסדרת אותה יפה, תמיד הייתי מחופשת יפה בפורים ותמיד היו לי בגדים יפים. היא דאגה שאני אתלבש יפה, למרות שאבא שלי היה בחו"ל היא הייתה דואגת לנו גם לי וגם לאחי שלא יחסר לנו דבר. היא עבדה בשביל אישה אחת שהייתה בשמירת הריון, היא עזרה לה בעבודות בית ובבישולים ונשארה לעזור להם גם אחרי הלידה. אבא שלי כל הזמן היה כותב לנו מכתבים, ותמיד שאל אותה למה היא עובדת. היא הייתה עונה לו שאנחנו צריכים להתקדם בחיים ושחשוב שיהיה לנו מספיק כסף. אימא שלי שלחה לאבא שלי כל הזמן מכתבי אהבה, כדי שיזכור שיש לו משפחה.

כשאבא שלי לא היה, אימא שלי הכינה לי  חגיגת יום הולדת מיוחדת ומקורית; היא לקחה את כל הילדים ואותי לסרט וקנתה לנו גלידה ולאחר מכן כולם באו אלי והיה כיבוד וחגיגה. בין לבין היא התחילה להרגיש כאבי ראש, אבל היא חיפשה תמיד את הדרך שכאבי הראש לא יפריעו לה, הלכנו מרופא לרופא, אבל הכאב ראש לא הפסיקו. אני חושבת שכשהייתי בת שמונה, התחילו לה כאבי ראש נוראיים ואבא שלי עוד לא היה בארץ. בשנת 1964 נסענו אליהם לגרמניה. נסענו לחיפה ומשם עלינו על אונייה שלקחה אותנו לנאפולי שבאיטליה ומשם לקחנו רכבת לגרמניה. ראינו את אבא שלי, אחרי שנתיים שלא התראינו והתכתבנו עמו רק במכתבים. היינו שם חודשיים וחזרנו לארץ.

בשנת 1965, אבא שלי בא לבקר בארץ. אני ואימא שלי חזרנו איתו לגרמניה. אימא שלי התחילה להרגיש לא טוב והיא הייתה חלשה מאוד והמצב היה גרוע מאוד, הייתי בת 11. הלכנו לרופא בגרמניה, והמצב שלה החמיר מאוד. הרופא אמר שתישאר והוא ימשיך לבדוק מה יש לה. הוא נתן לה ויטמינים כדי להתחזק, אז נשארנו שם חצי שנה. אחרי חצי שנה חזרנו אני ואימא שלי לארץ, בגלל שאח שלי נשאר כאן לבד. אימא שלי הרגישה יותר טוב, ובילינו הרבה יחד – חגגו לי בת מצווה, הלכנו להצגות וטיולים.

אבא שלי חזר לארץ בשנת 1966 ואחרי כמה חודשים המצב של אימא שלי הדרדר שוב. הידיים שלה החלו לרעוד ונפלו לה כל מיני דברים מהידיים ונשברו לה דברים ואז היא כתבה לדודה שלי מכתב. דודה שלי שמה לב שהכתב לא יפה כמו הכתב הרגיל שלה והיא הבינה שמשהו לא בסדר והיא חזרה לארץ. אחר כך הבינו שיש לה גידול בראש. היא עברה ניתוח והוציאו לה גידול עצום שהיה לה בראש, אך אחרי הניתוח אימא שלי לא התעוררה. בספטמבר 1967 אימא שלי נפטרה.

אחרי שאימא שלי מתה לא נכנסתי לדיכאון, אלא לקחתי ממנה השראה, לעזור לאנשים אחרים, כמו שהיא הייתה עושה, אז בחרתי להיות עובדת סוציאלית ובתפקידי אני יכולה להמשיך ולעזור לאנשים.

הזוית האישית

סבתא צילה: החוויה אפשרה לי להעמיק את הקשר עם שקד ולגלות עוד צדדים יפים ואיכויות שלא הכרתי. אני שמחה שיכולתי לשתף את שקד ולספר לו על אמי והחוויות שהיו לי איתה. הרגשתי שהיא הצליחה להתחבר ולהתעניין בסיפורים. במהלך המפגשים גם הכרתי משפחות חדשות ונהניתי ללמוד גם על העבר שלהם. הצלחנו במפגשים ליצור בכיתה מערכת יחסים בין דורית ובין משפחתית שמבוססת על עבר, הווה ועתיד ולהעביר לילדים מסר של אופטימיות.

נכדה שקד: היה לי נחמד ומעניין להיפגש עם סבתא ולשמוע את סיפורה.