מאגר סיפורי מורשת

שמי זוהר ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי דניאל. יחד אנו מתעדות סיפור מחיי, ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

פתיחה ורקע תקופתי

השנה היא 1958, עשור להקמתה של מדינת ישראל. בקיבוץ לכיש שבדרום נולדת תינוקת חמודה לזוג נחלאווים אידיאליסטים וצברים גזעיים: רוחה טאוב מתל אביב (21) ומקי (מאיר) רוזין בן כפר ויתקין (21), שהקימו את הקיבוץ שנה קודם לכן במסגרת שירותם הצבאי. נחשו מי היא התינוקת החמודה? נכון מאוד, זאת אני!

נולדתי תינוקת בריאה ושמנמנה, בת בכורה להוריי ונכדה בכורה לסבים ולסבתות שלי. כולם מאוד שמחו והתרגשו ומיד דנו בשם בו יקראו לי. דוד יוסף, האח של סבא שלי, דרש שיקראו לי 'עשורה' כי נולדתי בעשור למדינת ישראל. הוריי הקיבוצניקים סירבו היות ורצו שם מודרני. הם הציעו את השם זוהר. סבא מוישה וסבתא לאה התנגדו נמרצות מכיוון שהיה להם תנור בישול ואפיה של חברת "זוהר". כתגובה לכך קנו הוריי מכונת כביסה של חברת "לאה" וההתנגדות נכשלה ומאז שמי בישראל הוא זוהר.

התקופה הייתה תקופת הפדאיון, בה קבוצות מסתננים חדרו לארץ לבצע פיגועים. ב-4 באפריל 1958 היה פיגוע ירי ליד תל לכיש בו נרצחו שני אזרחים ישראלים על ידי שני מסתננים ירדניים. היות וקיבוץ לכיש היה קרוב לגבול, הוריי חששו ודאגו לשלומי ועל כן שלחו אותי לגור עם סבא אפרים וסבתא חיה בכפר ויתקין למשך ששת חודשי חיי הראשונים. (בתמונה: סבתא בגיל חצי שנה)

חיי הנדודים של הורי ושלי – מעברים ותחביבים

כאמור הוריי הכירו כשרעו יחדיו את הצאן בקיבוץ. הם המשיכו במסורת הנדודים לאורך כל השנים: עד כיתה ד’ הספקתי לגור בכפר סילבר, מושב תימורים, מושב אורות וברחובות. לרחובות עברנו כשעליתי לכיתה ד ושם גרתי עד לסיום השירות הצבאי שלי. כמובן שבין לבין ביליתי וגרתי אצל סבי וסבתי בכפר ויתקין לתקופות שבין חודשיים לחצי שנה בכל פעם.

בגיל חצי שנה עזבו הורי את קיבוץ לכיש כמחאה על החלטת המועצה הקיבוצית שעליהם לתרום את הרהיטים שקיבלו לחתונה לטובת הכלל. הם עברו לכפר סילבר (כפר הנוער) שם אבי היה מדריך לולים ואמי עבדה כמורה ביסודי. בכפר סילבר גרנו בקומפלקס של דירות רכבת שבו לא היה נהוג לנעול את הבתים. הורי מספרים שכשהייתי מתעוררת בלילה ומגלה שהם לא נמצאים בסביבה (הלכו לבקר חברים) הייתי זוחלת לבית של השכנים ונכנסת אליהם למיטה. השכנים ג'קי ויהודית אהבו את הפלישה למיטתם, אבל התלוננו שלפעמים היה בורח לי פיפי במיטה. כן, כן, גיליתי עצמאות כבר בגיל צעיר.בגיל שנה וחצי עדיין לא התחלתי ללכת ואהבתי לזחול בשבילי הישוב. אבי, על מנת לגרום לי לעמוד על שתי רגלי, נהג להניח אותי על שבילי חצץ ששרטו והכאיבו לברכיים. לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל לצעוד. ומאז זוהי אחת מפעילויות הפנאי האהובות עלי!

אחותי האחת והיחידה נולדה כשהייתי בת 6. ניתנה לי הזכות לבחור את שמה. לא הסכמתי שיקראו לה ליאור או אור, היות וטענתי שאלו שמות של בנים והיא תסבול כמוני מהצקות והערות. על כן קראו לה בשם אורלי.

לימים כשהייתה בת 12, התלוננה על כך שיש לה שם שלא אוהבת. יעצתי לה בצחוק ללכת לכיתה ולאמר לכולם ששמה מעכשיו הוא ליאור. לא ציפיתי שתיקח אותי ברצינות אך היא עשתה זאת ולהפתעתי הצליחה במשימה, ומאז ועד היום קוראים לה כולם ליאור.

ילדות במושב

אהבתי מאוד את חיי המושב והשהות בטבע. החיים החברתיים של הילדים התרכזו בחוץ. שיחקנו בקלאס, בערבי, בגומי, בסבתא סורגת ודילגנו בחבל. כל ילדי הרחוב, מגיל הגן ועד כיתות ג’, היו משחקים ביחד. בקיץ נהגנו ללכת ברגל דרך השדות לבריכת השחייה האזורית שהייתה ביישוב באר טוביה, מרחק 6 ק"מ. לא פחדנו ולא חשבנו שהדבר מסוכן, ומסתבר שגם הורינו לא חשבו שהדבר חריג.

למדתי בבית ספר אזורי בבאר טוביה שנקרא "מבואות", אליו הייתי נוסעת כל יום באוטובוס צהוב. אהבתי מאוד ללמוד והייתי תלמידה טובה מאוד. אהבתי לקרוא (עד היום), ואימא שלי הייתה אומרת לי שאצא מהבית לשחק עם חברים במקום להקדיש את כל זמני לקריאה. הייתי קמה כל יום בשש בבוקר, קוראת בספר במיטה תוך כדי אכילת שלווה. ספרים שמאוד אהבתי וחזרתי אליהם שוב ושוב היו "הלב" וסיפורי המיתולוגיה היוונית. היו תקופות שהייתי קוראת גם אנציקלופדיות. מגיל צעיר מאוד הייתי רשומה לספריה. הייתי הולכת עם רשימת ספרים שאימא שלי הכינה לי, ובאופן זה קראתי את כל הספרים שכתב מרק טוויין, אריך קסטנר, דבורה עומר וכו'. עד היום קריאה ככלל וספרות ילדים בפרט הם נושאים שקרובים לליבי: בניתי את הספרייה הקהילתית בבריכה בהרצליה ואני מתחזקת אותה. יש לי ספריית ספרי ילדים מפוארת בביתי שכוללת גם ספרים שהיו לי ואהבתי בתור ילדה לקרוא. מעבר לקריאה אני אוהבת מאוד מוזיקה ושירה. בבית הורי היה לנו אוסף של שירונים מימי הפלמ"ח ואילך. כל נסיעה במכונית היינו מעבירים בשירה ולעיתים עושים גם ערבי שירה בבית. עד היום אני מאוד אוהבת לשמוע מוזיקה ולשיר בשעות הפנאי, בעיקר עם אחותי ואמי או בשירה בציבור ועם חברים.

כשהייתי בת שש רשמו אותי הורי לשיעורי בלט אצל מריקה בקדרון והייתי נוסעת לשם באוטובוס מאורות פעמיים בשבוע. המשכתי בשיעורי בלט קלאסי, מודרני וג'אז גם כשעברנו לרחובות ולמדתי אצל דליה ואירית חרלפ. לא כל כך אהבתי לרקוד בשיעורים אלו ולדעתי גם לא גיליתי כישרון מיוחד. אמא שלי הכריחה אותי להמשיך ובגיל העשרה הייתי לפעמים מבריזה ולא מגיעה לשיעור. למזלי התחלתי לרקוד ריקודי עם באותה תקופה ביחד עם אמי ואחותי. היינו שלישיית רקדניות (אני בת 12 ואחותי בת 6) שהולכות ביחד לחוגים רבים ברחובות ובראשון. אמי התרצתה והסכימה שאפסיק לרקוד בלט בגיל 16 בערך, אך חזרתי לרקוד שוב בתקופת הצבא סביב גיל 18. נהניתי יותר היות וזה בא מבחירה שלי.

כשהייתי בת 9 התרחשה מלחמת ששת הימים. גרנו אז במושב אורות. אבי גויס למילואים ואנחנו, בעזרת הבוגרים טרום צבא וטרקטור מאולתר, חפרנו את השוחות בהן הסתתרנו כשהיו אזעקות. בזמן האזעקה כל אחת לקחה את הדברים היקרים לה למחבוא. אמי לקחה את מחברת השירים שכתבה, אחותי לקחה בובה ואני את אוסף הבולים שלי שהתחלתי בדיוק לאסוף והיו עדיין בתוך קופסת סיגרים מפוארת. כשנגמרה המלחמה קנו לי את אלבום הבולים הראשון שעדיין מככב באוסף הבולים המהולל שלי שאין לי למי להוריש אותו. אף אחד כבר לא מתעניין בזה כיום.

קצת על כפר ויתקין

כפי שציינתי, חלק ניכר מילדותי העברתי בבית סבי וסבתי בכפר ויתקין. בתחילה זה היה מאילוצים ביטחוניים, אבל בהמשך על מנת לאפשר להוריי ללמוד ולהתבסס בחיים. כמו כן, בכל חופשת קיץ הייתי נוסעת לכפר. אהבתי מאוד את החיים בכפר ויתקין. הייתי נוהגת בטרקטור כשאני ישובה על הברכיים של דודי חנניה ומוישהל'ה כל יום למחלבה, נוסעת בעגלה עם הפרד לפרדסים ולשדות לקטוף קלמנטינות ותירס. אחד מתפקידי היה לאסוף כל יום את הביצים שהטילו התרנגולות ולהביא אותם למחסן שם ניקינו אותם לפני המכירה לצרכנייה. באחד הימים לקחתי שלושה קרטונים בבת אחת. לא הצלחתי במשימה וכל הביצים נשברו (3*30=90 ביצים). סבי כעס עלי מאוד ואני מאוד נעלבתי ובכיתי. אהבתי מאוד ללכת עם סבתי לצרכנייה ולהסתכל בדגי הקרפיון ששטו שם בבריכת הדגים. סבתי הייתה בוחרת דג גדול, מביאה אותו הביתה. הוא היה שט באמבטיה יום-יומיים ובסופו של דבר עולה על שולחננו כמנת גפילטעפיש. הייתי משחקת על ערמות החציר עם החברות שלי ומחפשת בוטנים שגדלו באספסת בה האכילו את הפרות. משם פתחתי את האהבה הגדולה שלי לבוטנים בטעם הטבעי שלהם לפני הקלייה.

סבא שלי היה מאוד חכם. הוא למד לימודי רבנות והפסיק אותם על מנת לעזור לפרנס את המשפחה של אחותו שהתאלמנה. היה לו ספר גמרא ליד המיטה והוא היה לומד וקורא בו ערב ערב. היינו מדקלמים ביחד שירים של חיים נחמן ביאליק ומשלים מהתנ"ך. את שירי חיים נחמן ביאליק אני זוכרת בעל פה עד היום. סבתא שלי הייתה האישה הכי טובה ומחבקת בעולם. אהבתי לאפות עוגות ביחד איתה. היא נפטרה כשהייתי בצבא ואני ואחותי היינו אומרות בפליאה: "כיצד יתכן שסבתא חיה מתה?"

רחובות – הגעתי אל המנוחה והנחלה

כאמור, הגענו לרחובות כשהייתי בכיתה ד'. הייתי תלמידה מצוינת ודי חנונית שחשוב לה להשביע את רצון הוריה. באחת מהפעמים כשקיבלתי 100 במבחן בחשבון, הלכתי למורה והראיתי לה שגיאה שלא הורידה עליה ניקוד. היא אמרה לי: "בגלל יושרך אני לא אוריד לך ציון", – הייתי מאוד גאה בעצמי. בתיכון התחלתי לצאת עם בנים ולמדתי פחות ברצינות. למזלי המורים מאוד אהבו אותי והיו מתלוננים לאימא שלי, שלמדה באותו בית ספר, שאני לא מנצלת את הפוטנציאל שלי. אז הייתי נכנסת לשוונג ולומדת ברצינות. לפני הבגרות חרשתי את החומר והוצאתי תעודת בגרות מצוינת שעזרה לי אחר כך להתקבל וללמוד באוניברסיטה מה שרציתי.

בשנת 1980 השתתפתי בהצגה "הביקור המוזר" שכתב דן אלמגור לחגיגות ה-80 של רחובות במסגרת חוג הדרמה. ההצגה הייתה סיפור מתח של ילדים המרגלים אחרי פרופסור שממציא מכונת זמן. שיחקתי בתפקיד ראשי של ילדה בשם רותי. ההצגה נחלה הצלחה רבה ואני מאוד נהניתי לשחק בה. באותה תקופה הייתי חברה בתנועת הצופים למשך תקופה קצרה, אחר כך בשומר הצעיר ובסופו של דבר החלטתי ללכת ולהיות בחברה סלונית. עד היום אני מצטערת שפספסתי את החוויה של תנועת נוער באופן רציני ושמחה מאוד על כל נכד שהולך לתנועה.

צה"ל קורא לך: בגיל 18 התגייסתי לצה"ל. בשנה הראשונה שירתי קל"ב אצל נציב קבילות חיילים חיים לסקוב בקריה בתל אביב. במשרד זה בררו תלונות של חיילים על המפקדים שלהם בצבא. אני הייתי אחראית על הבירור הראשוני של הקבילה. התפקיד היה מעניין מאוד. למרות זאת, רציתי לחוות גם שירות רחוק מהבית וביקשתי העברה לבסיס מרוחק. שובצתי לשרת בחיל האוויר באזור אילת במקום שנקרא בקעת הירח. זה היה המקום הכי יפה בעיני. היינו בבידוד בבסיס שהיה מרוחק מכל ישוב עם נוף קדמוני ואחר. השירות הצבאי היה נהדר. אמנם יצאתי הביתה פעם בשלושה שבועות, אך ניצלתי את הזמן לעשות קורס צלילה באילת ולטייל בדרום הארץ. היינו לוקחים מהבסיס מכונית מאסיבית מסוג די200 ויוצאים לטיולים רגליים (טרקים) באזורי סיני ובעיקר באזור ההר הגבוה ולספארי צלילות ברחבי הים האדום מאילת ועד שארם א-שייח' וראס מוחמד. בתקופה זו גיליתי את הכיף בטיולי שטח מאתגרים ובצלילות ולאחריה המשכתי ואני ממשיכה לטייל כחלק בלתי נפרד מחיי לבד ויחד עם המשפחה.

שנות העשרים העליזות: כשסיימתי את השירות הצבאי החלטתי להיות דיילת באל-על על מנת לראות את העולם. לפני כן לא טיילתי בחו"ל. אמנם הייתי אמורה לנסוע בשנות העשרה שלי בטיול מאורגן לאירופה, אך הוריי ביטלו לי אותו ולא הצטערתי על כך. אמרתי שאני אצא מגבולות הארץ בעצמי בכספי ובאופן שיתאים לי כשיגיע הזמן. בסך הכל הייתי דיילת באל על כשבע שנים. אהבתי מאוד את החיים האלו. טסתי פעמיים בחודש לארצות הברית ומעבר לזה מספר פעמים בחודש לאירופה וכמה טיסות קוויקי – הלוך ושוב במיידי. בניו יורק הייתי נשארת כשבוע וניצלתי את הזמן ללכת למוזיאונים, לתאטרון ולאופרה. רקדתי בניו יורק בלט מודרני בסדנאות וריקודי עם, שחיתי בבריכה והחיים שלי נחצו בין ישראל לניו יורק. לאחר העונה הראשונה בה עבדתי קיבלתי כרטיס טיסה ועשיתי טיול של אחרי צבא – שנה בדרום אמריקה לבדי או עם אנשים שהכרתי בדרך. היה טיול מלמד ומאתגר, פגשתי אנשים נפלאים, ראיתי מקומות מדהימים ומעניינים וצברתי חוויות להמשך הדרך. קראתי לטיול "האוניברסיטה של החיים". הפסקתי אותו היות והורי בשרו לי שהתקבלתי ללימודי המתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ואל – על זמנו אותי לתקופה נוספת של דיילות. במשך שבע השנים הבאות חיי נעו בין אל-על, אוניברסיטה וטיולים. בחורף הייתי מנצלת את כרטיסי הטיסה שקיבלתי ונוסעת לחופשת סקי. בהפסקת למודים שעשיתי, כשהחלטתי להפסיק עם למודי המתמטיקה, ירדתי לשארם א-שייח' ועבדתי במועדון צלילה ככוח עזר במשך חצי שנה עד שקראו לי לחזור לאל על. הייתי צוללת עם קבוצות להראות להם את האלמוגים ושמשתי ככוח עזר לאנשים עם מוגבלויות שרצו לחוות צלילה.

התלבטתי ארוכות מה ללמוד לאחר שעזבתי את לימודי המתמטיקה. החלטתי ללמוד חקלאות כשהכיוון יהיה השלמה בהמשך לווטרינריה או אדריכלות נוף. בסופו של דבר סיימתי את הלימודים במגמת תכנון גנים. את ההשלמה לאדריכלות נוף לא עשיתי היות והתחתנתי. במהלך ההיריון השני שלי החלטתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה מתוך עניין ורצון להרחיב את הדעת. סיימתי את הלימודים אך לא יישמתי אותם אלא באופן עקיף בהמשך דרכי. מעבר לדיילות, עבדתי במגוון של עבודות בתקופות הלימודים: שטפתי חדרי מדרגות והייתי עוזרת בית, עבדתי כברמנית בפאב של האירי ברחובות ומלצרתי ב"פרדס" בנס ציונה – מקום בו הכרתי את בעלי הראשון בועז, האבא של שיר וגל.

חתונה ראשונה ו-2 ילדות: הפרדס" היה מקום שהוקם על ידי בועז טפר דור שביעי בנס ציונה בבייקה = בית אריזה הממוקם בפרדס שהיה שייך למשפחתו של בועז. בתחילה תיפקד המקום כגלריה לתמונות ומקום להופעות של אומנים. הבניין המיוחד הזה, שנבנה במרכזו של פרדס, שכן מחוץ לעיר במקום שקשה להגיע אליו. הוא שימש בתחילת המאה לאריזת תפוזים שנקטפו בפרדסי המשפחה, אריזתם ושיגורם על גבי גמלים לנמל יפו לייצוא ישראלי. לא היו מקומות כמו הפרדס בארץ והוא נחשב למאוד ייחודי ושונה. הגעתי אליו עם חברים להופעה והוא מיד מצא חן בעיני. ניגשתי לבעל המקום ושאלתי אותו אם אוכל לעבוד בו כמלצרית. בועז התלהב ממני והתחיל לחזר אחרי נמרצות עד שנעניתי לו והתחתנו בשנת 1984. החתונה שלנו הייתה האירוע הראשון של הפרדס כמקום לאירועי שמחות. התגוררנו בנס ציונה ובה נולדו לנו שתי בנות: שיר המקסימה בשנת 1985 ושלוש שנים אח"כ גל המתוקה. עבדתי באל על עד ששיר הייתה בת 9 חודשים וסובבה את פניה כשחזרתי מטיסה ארוכה. זה גרם לי לעשות תכנון מסלול מחדש והחלטתי להפסיק להיות דיילת לטובת המשפחה. התחלתי בלימודי פסיכולוגיה להנאתי באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עבדתי בשזירת פרחים לאירועים בפרדס ובחנות פרחים ברחובות שנקראה "פרח בר".

בשנת 1990 עזב בועז את הבית דבר שחייב אותי לצאת לעבודה כשכירה עם משכורת קבועה וחודשית. התחלתי לעבוד בחברת תרופות כתעמלנית רפואית המשווקת תרופות חדשות. יכולתי לעשות זאת היות ותואר האגרונום הקנה לי השכלה פארה רפואית וידיעות נרחבות במדעי הטבע. קודמתי במהרה לתפקידי ראש צוות, מנהלת מוצר ומנהלת תחום תרופות פסיכיאטריות (זאת בעזרת תואר הפסיכולוגיה שהיה ברשותי).

חתונה שניה ופריחה – משפחה מורחבת: הסטטוס אם חד הורית מאוד לא התאים לי ורציתי מאוד לשקם את חיי האישיים. בסוף שנת 1992 בגיל 34 החלטתי ללכת למכון אבשלום שם למדו אנשים כמוני שהתעניינו בלימודי ארץ ישראל, לימודים המשולבים בטיולים רגליים ברחבי הארץ ובקמפוסים אזוריים. זאת הייתה והינה מעין תנועת נוער לגיל 40. כבר ביום הראשון מצא חן בעיני בחור חתיך ונחמד שנראה שגם אני מוצאת חן בעיניו. לא נעניתי לחיזוריו אלא לאחר חודשיים ביום בו הבהיר לי שעזב את אשתו וגם הוא בהליך גירושין. לחמוד הזה קוראים אבנר והוא לקח את תפקיד האב לבנותי וגידל אותן באהבה ודאגה רבה ובהמשך נהפך לסבא לנכדים המשותפים לשנינו. אבנר שנולד וגדל בחיפה עבד כפיזיקאי ומדען בחברות הייטק גדולות שאת חלקן אף הקים. הוא האדם החכם, הנחמד, הנדיב והטוב לב מכל האנשים שאני מכירה וכולנו נישכרנו מכך שהצטרף למשפחה. ההחלטה שנפגש כוונה כנראה מהשמים וההוכחה לכך היא שתי הבנות שיש לו מהסיבוב הראשון שלו, ששמותיהן שירי וגלי – כשמות בנותיי. מי שניבאה מראש את ההכרות שתהיה הייתה המטפלת של בנותיו ימימה שעברה לטפל בשיר ובגל שלי כשהוא ומשפחתו עברו לתל אביב. ימימה סיפרה לי על משפחה עם שמות זהים שטיפלה בבנות שלה בעבר. בכלל, אבנר גדל את בנותיו בנס ציונה כשגדלו עבר לתל אביב וחזר לנס ציונה לחיות איתי ולגדל את בנותיי. אבנר ואני התחתנו בשנת 1996 על גבעה ממנה עשו הנד-גליידינג. את החתונה ארגנו שנינו לבד כולל יישור הגבעה ודחיפת הרב אבידור הכהן במעלה הגבעה. היה מקסים ומי שחיתנו אותנו לצד הרב היו הכיתה המקסימה שלנו מהמכון שעד היום מלווה אותנו והם כמו משפחה שניה עבורנו. כאמור, אבנר הביא אתו נדוניה נפלאה של שתי בנות ובזכותו זכיתי להיות סבתא צעירה בגיל 48 ויש לי חמישה נכדים אהובים מבנותיו. מהרגע הראשון היה ברור שלמרות כל עיסוקינו הרבים נהיה סבא וסבתא פעילים ביותר והחל מרדף מתמיד של מעבר דירות. בתחילה זה היה לגור קרוב לילדים. עזבנו את נס ציונה בשנת 2005 לראות אם חיים כפריים יתאימו לנו יותר ועברנו לכרמי יוסף. כל ארבעת הילדות עברו לתל אביב ועל כן המשכנו לשם בשנת 2007. גרנו בתל אביב עד שנת 2019 שאז שיר וגל ("הקטנות") עברו להרצליה ואנחנו בעקבותיהם.

כרגע ( יתכן ויהיו עוד….) יש לנו 10 נכדים מקסימים:

5 מה"שיר גליות" הגדולות: נואי החיילת, טל הכדורגלנית, אורי רוכב האופניים (שירי), שחר המוזיקאי ומיה רוכבת הסוסים (גליה). 5 מה"שיר גליות" הקטנות: דניאלי המדליקה, עומר האדם הקדמון, יובל הנסיכה (שיר), ריף המטריף, יהלי השובב (גל). אנחנו אוהבים אותם הכי בעולם וגאים מאוד להיות הסבא והסבתא שלהם.

בתחום המקצועי: בעזרתו ותמיכתו של אבנר ובעיקר מעצם היותנו ביחד זכיתי להגשים חלומות רבים בחיים. בין היתר, נסענו ביחד עם שיר וגל כשהיו בגיל תיכון וחטיבת ביניים לגור ולחיות בארצות הברית בקליפורניה בפאלו אלטו. זאת הייתה חוויה שתמיד קיוויתי לעשות. כל חיי טיילתי רבות, אך החיים במקום אחר והחוויה התרבותית לה נחשפנו לאורך זמן הייתה נפלאה עבורנו ונהנינו מאפשרויות הרבות שעמדו עבורנו לטייל, לרכוש חברים חדשים ותחומי עניין נוספים.

במישור המקצועי, אבנר עודד אותי ותמך בי שאאבק ואתעקש להשיג את העבודה שמאוד רציתי: לאחר שהגעתי למגוון תפקידים נרחב בשיווק התרופות הרפואיות רציתי לעסוק בתחום המחקר הרפואי. לתחום זה של ארגון וניהול מחקרים לאישור תרופות חדשות על ידי ה-FDA היה קשה להיכנס בעיקר היות והייתה עבורי תחרות קשה עם אנשים בעלי רקע מקצועי מתאים יותר ותארים גבוהים יותר. מסתבר שהעקשנות וההתמדה עוזרות, וכך מצאתי את עצמי ב-20 השנים האחרונות שלי במעגל העבודה ממלאת מגוון תפקידים נרחב בתחום המחקר הרפואי וזוכה לקידומים שאפילו לא פיללתי להם. העבודה הייתה מאתגרת ומגוונת, מתגמלת ומעניינת. עם זאת, בשנת 2022 בהיותי בת 64 החלטתי לצאת לפנסיה.

לטיול יצאנו: החלטנו לממש את האהבה שלנו לטייל כשכוחנו עדיין במותנינו, כמו שאומרים, ובשנת 2009 החלטתי לקחת פסק זמן ועזבתי את מקום עבודתי באופן זמני. אבנר ואני יצאנו לטיולים לפרקי זמן של 4-6 חודשים כל פעם למקומות היותר רחוקים, אלו שיהיה לנו קשה להגיע אליהם בגיל מבוגר יותר וקשה יהיה לטייל בהם טיולים מאתגרים כתרמילאים ולעשות טרקים כמו שאני אוהבת. היינו באופן שכזה מספר חודשים באוסטרליה וניו-זילנד, אחר כך בדרום אמריקה, בהמשך במזרח הרחוק. טיול נוסף היה למרכז אמריקה ולקינוח טיילנו במסלול הרכבת הטראנס סיבירית. בטיול האחרון אבנר סבל מבעיה רפואית שבעקבותיה חזרנו לארץ ואני חזרתי למעגל העבודה בשנת 2016. הגראנד פינלה לשלושת הטיולים הארוכים הראשונים שעשינו היה בשנת 2011: בפברואר יצאתי למסלול שביל ישראל עם תרמיל של 13 ק"ג על הגב. המסלול ארך 45 יום ובו צעדתי כ-1000 ק"מ סה"כ. במהלך המסלול ישנתי באוהל אותו נשאתי על גבי, הטמנתי מים ואוכל לאורך הדרך, טיילתי עם אנשים מעניינים אותם לא הייתי פוגשת ביום יום ובעיקר חוויתי את נופי הארץ דרך הרגליים. אחד מהטיולים האחרונים שעשינו היה לארצות הברית. קנינו רכב וסידרנו אותו כמו הקרוואן שהיה לנו בניו – זילנד ובאופן זה טיילנו במשך 3.5 חודשים בקניונים ובמדבריות לאורך מרכז ארצות הברית עד קנדה ומשם לאורך החוף המערבי חזרה לסאן דייגו. זה היה מטורף וצברנו חוויות נהדרות. הטיולים לחו"ל נעשו עבורנו "קשים" יותר ויותר ככל שמספר הנכדים עלה והרגשנו געגועים עזים להם. עם זאת המשכנו לערוך טיולים "קצרים" בני חודש וחצי עד שלושה חודשים ליפן, לארצות הברית ולהוואי ולפורטוגל. אך מאז תקופת הקורונה הורדנו הילוך ואנו מטיילים פחות עקב הנסיבות שנוצרו.

היום – יום ותוכניות לעתיד: את רוב זמני כיום אני משקיעה בנכדים ובהתנדבות. אני מלמדת ילדים מתקשים בבתי הספר במסגרת עמותת "ידיד לחינוך" כשיום אחד מוקדש לילדים המפונים מקיבוץ מפלסים. לדעתי חלק מההוויה והנתינה לחברה ולקהילה צריכים להתבטא בתרומה התנדבותית ועזרה לזולת. התנדבתי במהלך 20 השנים האחרונות בעמותת עלם – עזרה לנוער במצוקה, באתגרים – פעילות ספורט ונתינה לאנשים מוגבלים פיזית, וחניכה של ניצולי שואה. טיפלתי באישה מקסימה – שמחה דורון עד שנפטרה. כשנולדו הנכדים הקטנים – חמשת המופלאים הצעירים, העברתי את הפעילות ההתנדבותית בקהילה להתנדבות משפחתית ועזרה לבנות. הכלל שלנו היה שבשנה הראשונה לאחר שנולד נכד אנחנו נשארים בארץ ומטיילים מקסימום שבוע לחו"ל. זאת עד שהנכד גדל ואפשר כבר לצאת לפרקי זמן ארוכים יותר. תכננו בשנה האחרונה לטוס לטייוואן, לטנריף ולסקי, אך עקב המלחמה הכל נדחה. אין לנו מצב רוח ורצון לצאת מהארץ כרגע. מקווה שבשנה הבאה הכל יגמר ונטייל טיולים ארוכים לאיסלנד, קוריאה וטנריף. מקווה להמשיך ולעשות סקי עם הנכדים ומחכה לטיול הבת מצווה המתקרב עם דניאל ומיה. החלטתי בפנסיה להגשים חלום ישן ואני עובדת בחנות פרחים פעמיים בשבוע. למרות שזאת עבודה פיזית קשה אני נהנית מכל רגע. חוץ מזה עוסקת בספורט – יוגה, פילאטיס, עיצוב ושחיה. אוהבת ללכת לאופרה, הצגות, הופעות ולשמוע הרצאות. בימים כתיקונם הולכת לריקודי עם ושירה בציבור.

תם ונשלם תיעוד חייה של סבתא זוהר, וזאת על קצה המזלג…

ולסיום: סבתא זוהר מספרת על הקשר בינה לבין דניאל

היות וסיפור חיי בתכנית הקשר הרב דורי הינו עבודה משותפת של נכדתי דניאל ושלי, אני רוצה לספר מי זאת דניאלי ולהרחיב על הקשר המיוחד שיש לי איתה. דניאל הינה הנכדה הבכורה שלי מבתי שיר. נכחתי בלידה שלה – לידה שהייתה ארוכה אך בסופה הגיחה ילדה מתוקה להפליא. דניאל והוריה גרו בתחילה קרוב מאוד לביתנו- כ-10 דקות נסיעה במכונית. נהגנו להגיע לביתה ולקחת אותה לטיולים בעגלה בשעות הקטנות של הלילה על מנת שהוריה יוכלו להמשיך לישון. היא היתה ילדה תוססת, שמחה וקצת בכיינית. כשהיתה בת שנה עברו דניאל והוריה לגור בביתנו למשך חצי שנה שהתארכה לשמחתינו לארבע שנים. עקבנו מקרוב אחרי התפתחותה של דניאל ונהנינו מהקרבה והביחד איתה מאוד. היא שטבעה את המושג במשפחתינו "נולדתי לאתגרים" כשיש דבר חדש ומאתגר לבצע. אני אוהבת ללכת איתה לפרויקט "האיש שבא לסעוד" שבו אנחנו מנקדות מסעדות מאספקטים שונים,  ללכת איתה לים ולטיולים, לעשות איתה קמפנינג ושנורקלינג בדרום וסקי. אני גאה בה שהיא הולכת לצופים, שמחה שהיא קוראת ספרים ואוהבת לשחות. אני חושבת שדניאל היא בן אדם יוצא מין הכלל, טובת לב, חכמה, נדיבה, ישרה ואמיתית. היא גם מאוד יצירתית, יוטיוברית מתחילה וכיף לי להיות הסבתא שלה!

מימין: אין כמו סאקורה מקומית, משמאל: סבתא ונכדה בחופשת סקי חלומית

הזוית האישית

סבתא זוהר: התכנית עברה כ"כ מהר כאילו שרק אתמול התחלנו אותה! לא מספיק זמן… לולי יקרה, שמחתי לשתף אותך בחוויות העבר שלי, במחשבותי ובראיית החיים האופטימית שלי. (נראה לי שקלטת אותה היטב). תוך כדי סיפור חיי ראיתי שחלק גדול ממי שאני היום החל להתהוות ולצמוח כשהייתי בגילך. אני מאחלת לך להנות מהדרך שלפניך. זכרי שמי שמחייך במקום לכעוס הוא תמיד החזק יותר אז חייכי הרבה והקריני את אורך מסביב.

דניאל: אני ואת (אני מקווה) נהנינו מאוד לעבוד ביחד ואני נהניתי לשמוע את סיפור חייך. אני מאחלת לך שתמשיכי להרכיב את המשקפיים הוורודים ולהכין מהלימון לימונדה.