מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר (תמי) לוין. נולדתי וגדלתי בצהלה ברחוב נורית, רחוב קטן ללא מוצא ובו עשר משפחות הגרות בבתים דו-משפחתיים.

קירות הבתים היו דקים, ושמעו כמעט כל דבר מהבתים השכנים, אם זאת הייתה הילדה שרבה עם אימא שלה בקצה הרחוב או אותי כבת שלוש מספרת סיפורי מעשיות מומצאים על שני חברים דמיוניים (ווי וסנני) "והרפתקאותיהם" לאבא שלי כמעט מדי ערב וכל הרחוב עמד והקשיב.

בין המבוגרים (בעיקר המבוגרות) היה קשר טוב מאוד: העבירו מתכונים, טיפים לכביסה, לבישולים, ילדים… גם בינינו הילדים היו יחסים טובים. מכיוון שלא היו אז טלוויזיות ואפילו לא הרבה משחקים קנויים, אנחנו הילדים ברחוב "שזכה" בפינו לכינוי "הרחוב הקטן" בילינו את רוב זמננו הפנוי ביחד, בעיקר בחוץ. תינוקות וילדים קטנים מאוד היו מכניסים לעיתים לאותו לול, הגדולים יותר פשוט שיחקו ביחד. (צריך לזכור שרוב האימהות לא עבדו בחוץ אלא היו בבית, לא היו כמעט מכוניות. ברחוב שלנו הייתה מכונית אחת שהייתה שייכת לרופא.) כשילד גמר את שעוריו / עיסוקיו הוא היה יוצא החוצה לרחוב ומתחיל לשחק בקולי קולות. למשל: גע-גע-גע, מקפיץ את הכדור ומיד ראית את כל שאר הילדים פורצים מהחצרות מוכנים למשחק.

לפעמים היינו משחקים בחצרות. לפעמים יוצאים לטייל בשדות שבקצה הרחוב. לפעמים הילדים היותר גדולים היו הולכים "להילחם" בילדי הרחוב שמתחתנו (לקחו מקלות כחרבות, מכסים של פחים כמגנים) בקיץ אימא שלי הייתה מארגנת לנו עבודות יד למיניהן והיא לימדה את כל הילדים רקמה, קיפולים ורפיה.

בין יתר העבודות היו עבודות נגרות קלות. כולם קיבלו הנחיות ביטחון בסיסיות וביניהן שאף פעם אין להשאיר קרש עם מסמרים כשהם פונים כלפי מעלה. למרפסת שלנו לא היה מעקה ואני רצתי מהבית וקפצתי מהמרפסת ישר על קרש עם שלושה מסמרים גדולים ועבים שהתלבש לי ישר על הרגל עם הכפכף/סנדל וחיבר לי אותו לרגל. לרגל הצרחות, אימא שלי יצאה מהר מהבית, הפרידה את הקרש, רחצה, חיטאה, עטפה ולקחה אותי למרפאה, שם קיבלתי זריקת טטנוס (שהייתה לי יותר מפחידה מהמסמרים עצמם.) אבל הייתי גיבורת היום.

משתיים עד ארבע בצהריים (14:00-16:00) אסור היה להרעיש זה היה זמן להכנת שיעורים ולמשחקים שקטים בבית. עבור ההורים זה היה זמן ל-שנ"צ ואוי ואבוי למי שמרעיש. (לא רק אצלינו ברחוב אלא בכל מקום שתיים עד ארבע היה זמן למנוחה ואסור היה להרעיש. החנויות ועסקים אחרים היו סגורים.) ברחוב שלנו מאוד הקפידו על המנוחה ואם היו ויכוחים בדרך כלל זה היה על הנושא הזה. מדי פעם באו שכנים להצטרף אלינו למשחקים שקטים אבל בדרך כלל לא התאפקנו והקולות עלו, לכן לרוב נמנענו מכך.

יום אחד הילדים "הגדולים" החליטו ללכת לטייל בשדה ופנו לקצה הרחוב. ראיתי שמשהו קורה והלכתי להצטרף אליהם, אבל, הם גירשו אותי ואת שאר הילדים הקטנים יותר ללכת הביתה אבל אני עקשנית ואחרי ויכוחים אמרתי שאגיד לאמא, ובלית ברירה הם צירפו אותי אליהם, הלכנו די הרבה זמן כשאני נגררת מאחור והיגענו לבית חרושת בישוב שכן. העובדים נעמדו על יד החלונות צחקו אלינו ונופפו בידיהם. אנחנו נעמדנו מולם ובהרבה תיאטרון שרנו להם (כנראה היה תקופת חנוכה) "מה עוז צור ישועתי, מיקי מאוס עשה פיפי…" הם מאוד התלהבו ואנחנו המשכנו בדרכנו. לא רחוק משם הגענו לכביש ראשי אמרתי שאני עייפה ומכיוון שלא היה לנו כסף לאוטובוס, הודעתי שאפשר בטרמפ ומיד נעמדתי בעמידת מוצא והרמתי את היד. פתאום הופיעה אימא שלי משומקום ותפסה אותי כעסה על כולם ומשכה אותנו חזרה לכיוון הרחוב. בדרך גם קיבלתי מכה בטוסיק (אני הייתי הנגררת אבל אני זאת שחטפה את האש). כשהגענו לרחוב ראינו מרחוק את האימהות מחכות ואז כל הילדים נסחבו בכעס לביתם.

הזוית האישית

אלון הנכד המתעד: לי היה מאוד מהנה לשמוע סיפורים מסבתא ושמעתי וכתבתי סיפורים ודברים במסגרת התכנית שמעולם לא שמעתי עליהם, ובעיקרון היה לי מאוד מהנה להשתתף בתכנית.

סבתא תמי: נהניתי להראות לאלון חפצים מעבר המשפחה בתוספת סיפורים מעברנו. את חלקם שמע וראה בעבר וחלקם היו לו חדשים.