מאגר סיפורי מורשת

נספר על ילדותי ועל געגועי אליה דרך סיפורו של הבית בו נולדתי, אשר אמי, סבתא-רבתא של יעל, מתגוררת בו עד היום.

הבית, אשר נבנה ב-1947, הינו חלק משכונת  "בית מעון". השכונה הוקמה על- ידי משפחות צעירות של פועלים, והורי ביניהם, שהגיעו לארץ כחלוצים בשנות השלושים. הם עזבו אחריהם בארצות מוצאם את עולמם הקודם בית חם, לימודים ובעיקר משפחה אוהבת, בדרך כלל משפחה ענפה, וכל זאת בעבור החלום  "לבנות את הארץ ולהבנות בה".

מרבית הצעירים הללו ספגו אובדן קשה משפחותיהם שנותרו  בחו"ל נספו בשואה. הפצע היה אז טרי מלחמת העולם השנייה נסתיימה רק שנתיים קודם להקמת השכונה.

הורי נכנסו לגור בבית עם ילדתם הבכורה שהייתה אז בת שלוש; אבי עוד הספיק לטעת כמה עצים בגינה הקטנה, אך זמן קצר אחר-כך פרצה מלחמת השחרור והוא גויס, כמו גברים רבים בשכונה. אבל האווירה שנוצרה בשכונה הייתה אווירה של עזרה הדדית ותמיכה, קצת כמו בקיבוץ, – מה שהקל מאד על אמי ושכנותיה בהתמודדותן עם הקשיים והבדידות והיווה עבורן מעין תחליף למשפחה המורחבת שאבדה.

אל תוך אווירה זו נולדתי אני, כבר אחרי שנסתיימה מלחמת העצמאות, וחמש שנים אחר כך הצטרפה למשפחתנו גם אחותי הקטנה. ילדותנו נצבעה בצבעי הפשטות ואף המחסור של התקופה, אך אלו הולידו אצלנו, הילדים, פרץ יצירתי של משחקי שכונה שופעי צחוק ושמחה.

השנים נקפו, גדלנו, התבגרנו, הפכנו להורים ואף לסבים וסבתות (יעל היא נכדתנו הבכורה). את הבית הקטן בשכונה עזבנו מזמן, אך הוא עדיין עומד שם, מוקף באותם עצים מאז, ואנו חוזרים לפקוד אותו לעיתים קרובות מאד, שכן אמי עדיין מתגוררת בו בשיבתה המופלגת.

והנה, אף כי במהלך השנים זכינו להרחיק ולטייל בארצות רחוקות ולחזות בנופים מופלאים, ואף כי שבנו וביקרנו בכרכים הגדולים בתבל, – אודה ואתוודה, כי והיה אם יעירוני באמצע הלילה, כשקורי השינה עוד לא הותרו לחלוטין, ואי-מי ישאלני מהו בעיני באמת ה"צנטרום של הצנטרום" (המרכז של המרכז) של העולם אענה ללא היסוס, מתוך דמדומי השינה ומעמקי הנפש וזיכרונותיה, שהוא נמצא, -על כל פנים בעבורי לא בפריז ולא ברומא, לא בניו יורק ואף לא בלונדון אלא רק שם, בבית הקטן שבראשון לציון, ברחוב כצנלסון 36…