מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה כהן בת 75, נולדתי במרוקו בעיר מרקש בחג סוכות בשנת 1948. אין לי תאריך לידה כיוון שנולדתי בבית ולא בבית חולים מסודר, שנתנו להוריי תעודת לידה. נולדתי כבת זקונים להוריי דוד ז"ל וסוליקה ז"ל והייתי האחות הקטנה מבין תשעת אחיי: אסתר ז"ל, פלורי ז"ל, מרים ז"ל, מזל ז"ל, יעקב ז"ל, רפאל ז"ל, חנניה ז"ל, עמרם.

עליתי לארץ ישראל בשנת 1956, בגיל 8 יחד עם אחותי הבכורה אסתר ז"ל ושני ילדיה אורי (חנניה) ז"ל וניסים ז"ל.

במרוקו היו משפחות ברוכות ילדים ולא נתנו לכל המשפחה לעלות יחד לארץ ישראל, אלא רק לחלק מבני המשפחה, בכל עלייה לארץ ישראל.

לילה אחד קראו לי ולאחותי הבכורה וילדיה והעלו אותנו לארץ באונייה בשנת 1956. הפרידה מההורים ומאחיי הייתה קשה מאוד, לא רציתי לעזוב אותם ובכיתי המון, אחרי הכל הייתי ילדה בת שמונה שרצתה להישאר עם הוריה.

הגענו בשתי אניות: האנייה הראשונה בשם "קוטובייה" הפליגה ממרוקו לצרפת במהלך 7 ימים, האנייה השנייה בשם "ירושלים" הפליגה מצרפת לישראל במהלך 4 ימים. החוויה באנייה לא הייתה נעימה, משך זמן ההפלגה היה ארוך והאנייה הייתה צפופה. באנייה לא היו חדרים וכולם נאלצו לישון יחד, מספר רב מהמפליגים היו חולים במחלת ים (בחילות, הקאות)  ותמיד הזדקקו לרופא צמוד.

בהגיענו לארץ ישראל, הובאנו ישירות לעיר באר שבע, למעברת חצרים שהוקמה עבור העולים ממרוקו. במעברה בבאר שבע קיבלו את פנינו חלק מהדודים ובני הדודים שעלו לפנינו לארץ ישראל,  ומיקמו אותנו יחד איתם במעברה. המעברה הייתה מורכבת מצריפים קטנים, מכולת אחת, גן וביה"ס אחד.

קשיי ההתאקלמות היו קשים: ארץ זרה, מקום חדש שאיננו מכירים, השפה החדשה ולמידתה,  מציאת עבודה והגעגועים למשפחתנו הרחוקה. לא היו הרבה עבודות וכל מה שפקידי לשכת התעסוקה היו מציעים לעולים הם הסכימו מפאת המצב הכלכלי. ניתן לנו צריף קטן שבו היו: מטבח וחדר אחד לכל בני הבית, מקלחת ושירותים היו משותפים מחוץ לצריפים.   לא היו תשתיות, כבישים סלולים ותחבורה. למרות הקשיים שמחנו וחיכינו מאוד לעלות לארץ ישראל, זה היה החלום שלנו.

כשהגעתי לבאר שבע בגיל 8  למדתי בביה"ס היסודי בשם אוהל שרה, ובתיכון למדתי תפירה בבית צעירות. התקשורת אז, לא הייתה כמו היום, היינו שולחים מכתבים אחד לשני.     בכל המכתבים הוריי הבטיחו שהם מגיעים מיד אחרינו, אך חלפו 7 שנים עד שהגיעו לארץ ישראל ממרוקו והם עלו ארצה בשנת 1963. במהלך שנים אלו הגעגועים למשפחתי הלכו והתעצמו, היו ימים שבכיתי הרבה והייתי נורא עצובה למרות שאחותי הבכורה גידלה אותי כילדתה, אהבה ודאגה לי ושמשה כאמא.

כשהוריי עלו ארצה, הייתי בת 15, וסירבתי בכל תוקף לגור איתם מפני שאחותי הייתה לי כאמא וילדיה היו כאחיי.

לאחר שנים ארוכות השינוי לטובה היה מורגש. בשנים הראשונות לעלייה ממרוקו לישראל הייתה אפליה גדולה בין המזרחים לאשכנזים. את המזרחים שלחו לעבוד רק בחקלאות, ואילו האשכנזים קיבלו את העבודות המוצלחות: בנק, עבודה משרדית וכו'. לאחר מספר שנים הייתה מהפכה בשלטון, והמזרחים היו מעורבים. נכנסו לעבוד במקומות מכובדים, רכשו בתים ומכוניות, היה להם שפע של אוכל.

למרות הקשיים שהיהודים חוו בעלייתם לארץ מבחינת: שפה, השכלה, תעסוקה   היהודים העולים היו מאושרים עם עלייתם לארץ. החיים בארץ היו שלווים, שמחים ומאושרים ומאוד שונים מהתקופה שבה אנו נמצאים כיום שאנשים חיים בלחץ, בפחד, במרדף אחרי הזמן עם רמאות וגניבות.

התחתנתי בגיל 17 עם ניסים בן 23 ונולדו לנו ארבעה ילדים: יהודית בת 57, יעקב בן 56, יאיר בן 52, שירן בת 39.  יש לי 9 נכדים: נוב, מור, הדר, בר, קורן, יהונתן, זיו, שילי, יהלי. ו-4 נינים: נויה, שירה, מאור, אדל.

אני אוהבת לפנק את משפחתי במטעמים טעימים, אוהבת לראות שהמשפחה מאוחדת ונמצאים סביבי.

הזוית האישית

זיו: העבודה קירבה אותי יותר לסבתא שלי. נהנתי לשמוע את סיפורי הילדות, הנעורים ובגרותה. בכל יום למדתי עליה יותר ואני שמח שהקשר שלנו התחזק יותר. סבתא: שמחה גם היא לספר לי את הסיפורים ולהיזכר בהוריה, אחיה ומשפחתה המורחבת. סבתי ביקשה שאדאג להעביר את הסיפורים גם לילדיי כדי שידעו את ההיסטוריה המשפחתית.