מאגר סיפורי מורשת

שמי יהונתן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתף השנה, בחרתי להכין סיפור תיעוד על סבתא שלי, רונית הלל, שמכונה על ידי הנכדים "תתי". הסיפור של סבתא שלי הוא סיפור יוצא דופן על עלייה לארץ, קליטה בארץ, חיים בכפר ובעיר והוא בעיקר סיפור של ילדה אמיצה מאוד, חזקה מאוד שהפכה לאישה מדהימה שמאירה את החיים של כולנו.

פתיח 

"מה אני צריכה את זה?", היא שואלת.

"תתי (זה שם החיבה שליאור אחי הגדול נתן לה כשהיה תינוק ונשאר הכינוי שלה אצלנו גם שהתבגרנו), זה חשוב."

"לא ברור לי מה חשוב בזה, הסיפור שלי נמצא כבר בארכיון בית התפוצות/מוזיאון "אנו" בשלוש ורסיות שאתם כתבתם במסגרת הקשר הרב דורי באלחריזי – ליאור, אתה והשנה, ממש השנה – יואבי. ממש לא מבינה איך זה יכול להוסיף".

"זה יכול. עכשיו נכתוב את זה כשאני כבר בוגר, כשאני מבין ויכול לשאול שאלות מדויקות יותר."

היא מסתכלת עלי. מחייכת. אני יודע שהיא לא תגיד לי לא. היא שותה לגימה מהקפה ומתלבטת אם להסכים לבקשה שלי . לשנינו אין הרבה זמן – אני עם הבגרויות והיא עם אימוני הכושר שלה, ההשקעות בבורסה, פעילות משותפת עם סבא. אישה עסוקה. אישה יפה. אני לא אכתוב שהיא "יפה לגילה", זו אמירה שתמעיט מיופיה. היא פשוט יפה.

זכרונות ילדות מוקדמת

"נולדתי וגדלתי בבגדד, בעירק. אבי, ג'ורג' ניסן, היה איש משכיל מאוד שעבד עם חברות המסחר הבריטיות שקיימו קשרים עם עירק ואמי, נג'יה נמרודי כהן ניסן, גידלה אותנו, את ארבעת ילדיה – וולנטין, קלרה, אחי אדוארד ואני הקטנה – ג'ויס. הם היו אמידים, חיו ברווחה כלכלית שהגיעה מעבודתו של אבי וממשפחתה של אמי, שהייתה עשירה מאוד והתנהלה בבית מידות עצום עם צוות שמשרת ומסיע את בני המשפחה. אני זוכרת אותי רצה בין החדרים ביחד עם אחי אדי. אין לי הרבה זיכרונות משם לבד מן העובדה שכל הזמן נשאתי עמי תיק קטן עם מחברות ועפרונות צבעוניים. העובדה שאינני נושאת זיכרונות רבים משם כנראה מבוססת על הטראומה שהייתה כרוכה בהליך העלייה לארץ.

משפחתי

באותם הימים האחיות שלי, וולנטין וקלרה, למדו באליאנס. הן נפגשו עם בנות גילן ונחשפו לרעיונות העלייה לארץ. ימים ולילות היו משוחחות על כך עם הוריי, ומכיוון שהיו בנות עשרה והוריי היו עם דעות מתקדמות ועם רצון לעלות לארץ. באיזשהו שלב הסתמן במשפחתנו המודל הבא: הבנות הגדולות תטוסנה לארץ במסגרת עליית הנוער שאורגנה על ידי הסוכנות, אבי ינהל את עסקיו ויביא אותם לידי סגירה וכשזה יקרה הוא, אמי, אחי אדי ואני הקטנטונת (בת כמעט חמש) נעלה לארץ.

מספר ימים לפני הטיסה לארץ וולנטין אחותי הגדולה קיבלה "רגליים קרות", קלרה סירבה לטוס לבד ומסיבה שלא ברורה לי עד היום, הוחלט שאני הקטנה אטוס עם קלרה ומשפחה נוספת שהכירה את הוריי, שישגיחו עלינו עד להגעתם של הוריי. כמובן שההחלטות האלו התקבלו "מעל לראשי" ביום הטיסה הביאו אותנו לשדה התעופה ושם בבכי בלתי נשלט, כשביד אחת אני מחזיקה בתיק עם המחברות והצבעים וביד השנייה באחותי קלרה, הועלנו למטוס.

ההגעה לארץ – שער עלייה

אני לא זוכרת את הטיסה. זה היה אירוע משמעותי אבל אינני זוכרת אותו, כנראה שדמעות מחקו את זיכרונות ילדותי ואת הטראומה בהגעה לישראל.

הזיכרון הראשון שלי הוא משער העלייה באחוזה, חיפה. הגענו לשם שתינו אחוזות יד ביד, לבד. משפחת המכרים שהתחייבה לשמור עלינו הייתה לצידנו עד לשלב הזה, אולם שם כבר הקצו להם אוהל ואותנו שלחו למחנה הילדים.

כשהגענו למחנה הילדים ביקשו להפריד ביני לבין קלרה. הסבירו לנו שקלרה צריכה ללכת לקבוצת הילדים הבוגרים ואני לקבוצה של הילדים הקטנים. לא הסכמנו. בכינו ובכינו, ובסופו של דבר נתנו לנו להיות ביחד. אני הייתי מרטיבה את המזרן בכל לילה, מבכי ומפיפי שהיה בורח לי וקלרה מדי בוקר הייתה מוציאה את המזרן לייבוש.

היה לנו קשה. קשה מאוד. בלי אימא, בלי אבא, חלומות הציונות של קלרה התרסקו למול השבר הגדול וסיוטי הלילה שאני חוויתי. היא בבת אחת נהפכה לאימא והייתה חסרת אונים למול הקשיים שאני חוויתי. גם היום שנים אחרי אני כואבת את הכאב של הילדה בת החמש ומנסה להבין איך, איך אימא ואבא שלי שלחו אותי לישראל בלעדיהם.

החודשים עברו. בהתחלה לא הבנו כלום מהשפה. קלרה ידעה אנגלית וצרפתית על בוריין וקלטה די מהר את העברית, אני לא. לא ניסיתי. בהתרסה הייתי מדברת איתה רק בערבית ולא רציתי ללמוד את שפתם של מנהלי מחנה הילדים.

בוקר אחד הגיעו למחנה הילדים נציגים מהקיבוצים והכפרים, הם הסבירו לקלרה כי עלינו להיפרד. קלרה שובצה לקיבוץ גינוסר ליד הכנרת ואני לכפר חיים בעמק חפר. כל תחינותיה של קלרה והבכי שלה ושלי לא עזרו. "ההחלטה נקבעה", נאמר לקלרה, "ואת צריכה לשמוח, שכן קיבוץ גינוסר הוא שיבוץ מעולה עבורך". הובטח לקלרה שהיא תגיע לביקורים בכפר חיים וכך נפרדו דרכנו. ראיתי אותה עולה לאוטובוס מנופפת ובוכה, מנופפת ובוכה, ואני נשכבתי על הרצפה ובעטתי לכל כיוון.

אנשי כפר חיים החלו להתקבץ מסביב הילדים, ולבחור מי ילך ולאיזו משפחה. מבין הדמעות ראיתי אישה אחת, זו הייתה זהבה בילנסקי. התקדמתי אליה כשאני בוכה, שבתקווה שתבחר בי. רציתי דמות אם, אבל זהבה בחרה בילדה בוגרת. מבין האנשים ניגש אלי איש רזה מאוד וחייכן, לקח בידי ואמר לי: "בואי". בדיעבד הסתבר לי שהוא רצה בי ישר מההתחלה – הוא רצה בת קטנטונת שתצטרף למשפחה. משפחת בנדר.

כפר חיים – הבית והמשפחה הראשונה שלי בארץ

משלחת אנשי כפר חיים והילדים שנבחרו וביניהם אני הועלו על הסעה לכפר חיים. ההסעה עצרה ליד מגדל המים במושב ולמרבית מאנשי המשלחת חיכתה עגלה וסוס לקחת אותם ואת הילד שבחרו לבית מגוריהם. הסתכלתי בעיניים גדולות על האיש הרזה שבחר בי והצבעתי על עגלה עם סוס. הוא צחק והניד את ראש בשלילה. אין סוס, אבל אז הוא תפס בי הרים אותי אל על על הכתפיים שלו ורץ איתי עד שהגענו לבית המשפחה.

זה לא היה בית רגיל. לא בית של חקלאים. זה היה הבית של רופא הכפר והרופא של מרבית היישובים בעמק חפר – ד"ר קרל בנדר, שהיה מאושר להציג לחנה אשתו ולשני בניו, אילן ויורם, את אחותם הקטנה.

חשוב לי לספר על המשפחה. חנה וקרל עלו לארץ מגרמניה לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. חנה שכנעה את אימא שלה (שהייתה אז אלמנה) ואת אחותה לעלות אחריהם, וקרל ששכנע את הוריו לבוא לביקור לא הצליח לשכנע אותם שזהו מקום בטוח. הוריו חזרו לגרמניה ונספו במחנה ההשמדה בוכנוולד.

הבית היה בית של ייקים. בית עם חוקים ברורים, עם ידע ועומק וגם עם חופש ושמחה בתוך הסדר המאוד מאורגן של המשפחה. כשהגעתי כבר חיכה לי חדר משלי. חנה הכינה לי בגדים חמודים של בנות וכל הזמן היא וקרל חזרו על השם קלרה והבטיחו לי שהיא תגיע אלי. הבטחון שהם הקנו לי והשלווה שלהם הביאו איתם שקט. אני, שעד לאותו הרגע לא למדתי ולא רציתי ללמוד לדבר עברית, מצאתי בבת אחת בית חם ואוהב ובמהירות שיא זנחתי את שפת האם שלי וקניתי לי שליטה בעברית.

במקביל קלרה הגיעה לקיבוץ. היא הייתה מטורפת מדאגה והייתה מתקשרת ממזכירות הקיבוץ למזכירות הכפר לשמוע שאני בטוב. כשהיא הגיעה בפעם הראשונה, אחרי מספר שבועות, היא פשוט לא האמינה. היא פגשה בי אבל אני כבר הייתי ילדה אחרת. לשאלותיה בשפה הערבית אני עניתי בעיקר בעברית, הייתי מחויכת, העליתי מעט במשקל ובעיקר – הייתי מאושרת. כשישבנו על מרפסת הבית וקלרה שמעה שאני קוראת לקרל אבא, לחנה אימא, ומציגה בפניה את שני האחים החדשים שלי, קלרה מיררה בבכי. היא הבינה מיד את התהליך הפנימי שעבר אצלי בתוך מספר שבועות – בניתי לעצמי סיפור חיים חדש, מחקתי את העבר ואימצתי משפחה חדשה.

בילדותי בבית משפחת בנדר

חיי היום יום בכפר היו נפלאים – הייתי בגן ובשעות אחר הצהריים קיבלתי סמכויות ואחריות על נושאים שונים: לפעמים שטיפת כלים, לפעמים עזרה בגינה אבל בעיקר אחריות על פינת החי שאילן אחי דאג לטפח עבורי ולמלא אותה בשפנים. גולת הכותרת הייתה כשיום אחד הביא את במבי, גדיה קטנטנה, ואחריה גדיה נוספת – בקי. לא הייתה מאושרת ממני. הייתי צועדת איתן ברחבי הכפר, לוקחת אותן לאכול עשב ושומרת עליהן מכל משמר.

מהר מאוד התחלתי לקרוא וספרים שהיו לחם חוק בבית משפחת בנדר, וליוו אותי בטיולים שלי עם בקי ובמבי. הן היו מלקטות עשב ואני יושבת לצידן מקריאה להן סיפורים.

עם בקי ובמבי

יום אחד הגיעו עם משאית והעלו אותן אליה. הסבירו לי שהן גדלו וכעת הן צריכות לנסוע למקום אחר בו "יחזקו אותן". שוב פרידה. שוב בכיתי, הפעם בחדר שלי. זו לא הייתה פרידה קלה כלל ולאחריה סירבתי לגדל בעלי חיים נוספים למעט שפנים.

ילדה קטנה עם שתי אמהות ושני אבות

הימים התארכו לשבועות. השבועות לחודשים. מידי פעם הייתי זוכה לביקורה של קלרה אבל לא מעבר לכך.

יום אחד כשחזרתי מהגן, אימא חנה חיכתה לי בקוצר רוח. היא אמרה שהיום אנחנו חייבות להתלבש יפה כי באים לביקור אנשים חשובים וזה ביקור משמח. התלבשתי בשמלה ואפילו שמתי כתר שקיבלתי בגן וחיכיתי בחדר שיקראו לי לצאת. כשקראו לי יצאתי לכניסת הבית. הם חיכו שם על המרפסת. שני אנשים לבושים שונה, נראים מוכרים אבל לא ממש.

חנה החזיקה לי את היד ואמרה לי: "הנה אימא ואבא שלך. הם עלו לארץ. הם כאן."

(יהונתן המתעד: אני עוצר את שטף הסיפור כדי לציין שיש לסבתא דמעות בעיניים כשהיא מספרת את זה. גם היא עוצרת את שטף הסיפור, לוגמת מהקפה שכבר מזמן התקרר, נושמת ארוכות וכאילו מכה על חטא כשהיא ממשיכה בסיפורה):

"כשהציגו אותם, פסעתי כמה צעדים לאחור ואמרתי בהחלטיות: "הם לא אימא ואבא שלי, אתם אימא ואבא שלי", אמרתי כשאני פונה לחנה וקרל ומחזיקה בשמלה של אימא חנה. אימא חנה ניסתה להרגיע אותי ולשכנע אותי לפסוע אל הוריי לחיבוק ונשיקה. התעקשתי – הם לא אימא ואבא שלי, הם דודים שלי. אימא שלי התמוטטה בבכי, אבא שלי תמך בה ואני הסתכלתי בהם כועסת, לא מחוברת, מתעלמת מהכאב שאני גורמת להם.

לאחר שהרוחות נרגעו, לאורה וולך שהייתה למעשה הסבתא שלי, אימא של חנה בנדר, ושימשה בפועל כצלמת של העמק, הנציחה את המפגש.

עם שתי האמהות

לקראת תום המפגש אבא קרל ניגש אלי. אני זוכרת את השיחה הזו. אבא קרל אמר לי שאני יקרה לכולם, אבל "שתדעי שהם ההורים שלך ואנחנו אימצנו אותך עד שהם מגיעים". ואז נשאלתי אם אני רוצה להישאר או ללכת להורים לביקור בביתם החדש. סירבתי ללכת. בסוף הערב אני חושבת שכולם קיבלו בהבנה את הסירוב שלי לנוכח העלייה לארץ וגם לאור קשיי קליטה שההורים שלי חוו באותה עת.

וכך התחיל שלב חדש בחיי – ילדה עם שתי משפחות בארץ.

פעמיים בשנה, מעט לפני ערב ראש השנה וערב פסח, היה מגיע לביקור בכפר ד"ר מרקס. הוא היה חבר של אבא קרל עוד מגרמניה והתגורר ברמת גן. כשהיה חוזר מהביקור שלו בכפר ונוסע לביתו ברמת גן הוא היה מושיב אותי באוטו שלו, ממלא את האוטו בפירות, ירקות, עופות, בשר וכל טוב שחנה הייתה נותנת לו, ואז מסיע אותי לבית הוריי ברמת גן. האוכל הזה שהייתי מגיעה איתו לבית הוריי היה בגדר עזרה עצומה בימים של הצנע בארץ ואפשר להם ולכל המשפחה לחגוג את החגים באופן מכובד ויפה.

אבי ואמי רכשו דירה קטנה של שני חדרים, באחד ישנו וולנטין, קלרה (שעזבה את הקיבוץ מיד כשהורינו עלו לארץ) ואדי, והחדר השני היה סלון שהפך בלילה לחדר השינה של ההורים. אבי ניסה להציג את כישוריו ואת הידע הרב שהיה לו בבנקאות ובמסחר אבל לא הצליח למצוא עבודה המתאימה למידותיו. הוא עבד בעבודות פשוטות ואמי יצאה לעבוד בחברת תרופות אביק. במשך ארבע שנים וחצי נדדתי בין ביתי ומשפחתי שבכפר לבין בית משפחתי ברמת גן, נדדתי בין קצוות, בין עדות, בין תרבויות, בין אהבות שונות, בין מאכלים אחרים. שני הבתים נהפכו לחלק ממני. לאט לאט מצאתי את עצמי שייכת גם לבית ברמת גן אם כי שם ביקרתי פחות.

בחלוף ארבע וחצי שנים, אחותי הגדולה התחתנה ואבא שלי, ג'ורג', אמר שיש מקום בבית והא מבקש שאשוב להתגורר איתם. אני לא רציתי. אומנם כבר הכרתי בהוריי הביולוגים וראיתי בהם כמשפחה, אבל המקום הבטוח שלי היה בכפר חיים שכשמו כך הוא – המקום שנתן לי חיים בארץ הזו. חנה וקרל הבינו בתבונתם הרבה שהם צריכים לעזור לי להשתחרר והבטיחו לי שיבואו לבקר לעיתים קרובות ואני אוכל להגיע לחופשות אצלם.

בסוף כיתה ג' עברתי לגור ברמת גן. שוב פרידה. שוב עצבות.

הילדות והנערות עם המשפחה ברמת גן

משפחת בנדר לא עזבה אותי. הם היו דורשים בשלומי, מגיעים לביקורים ובימי ההולדת באים לחגוג עם כל החברות שהיו לי בכפר.

החיים בעיר היו שונים. כבר לא היה לי חדר משלי, דחק ועוני היו מנת חלקנו בחלק מהחודשים, אבי ניהל את משק הבית ואמי יצאה לעבוד. ההתמודדות עם הקשיים לא העיבה על שמחת החיים שלנו. קלרה התחתנה ואחי אדי ואני נותרנו בבית ההורים. בשעות אחר הצהרים אני הייתי מלמדת ילדים ואחר כך היינו יוצאים לעבוד בשליחויות ובעבודות מזדמנות נוספות כדי שיהיה בידינו כסף כיס לסרטים ולעזרה בבית. מאוד כיבדנו את ההורים. אני זוכרת שהיינו יוצאים בשליחותו של אבי עם האופניים לאסוף את המצרכים שקנה עבור הבית ושהיה משאיר בחנויות השונות משום שהיה קשה לו לסחוב ועוד ועוד. בשנים האלה של הילדות והנערות אהבתי גם לקרוא וללמוד. הייתי מבלה שעות רבות בספרית "בית צבי" לומדת, מכינה שיעורים, קוראת ונהנית כל כך.

כשהייתי בכיתה י"ב המורה ביקשה לדבר עם הוריי. היא אמרה להם שיש לי עתיד גדול וזה יהיה נהדר אם אלך ללמוד באוניברסיטה. אבא שתק. באותה שנה הוא רזה מאוד וסבל מבעיות בבטן, לא היה לו כח לשום דבר. הוא היה מעיין בספרי הרפואה שהשאיר אחריו בעלה של אחותי ולנטין לפני שעזבו לארה"ב, ומחפש דרכים לפענח את הכאבים שהרגיש. באיזשהו שלב נשלחו הבדיקות שביצע לארה"ב והסתבר שהוא סובל מסרטן אלים.

אימא ואבא שלי בחרו שלא לספר אודות המחלה. הם רצו שאני אלמד ושאחי ואחיותיי ימשיכו להתנהל כהרגלם. כשסיימתי את לימודי, התחלתי לעבוד בביטוח בגבעתיים. בבוקר של יום 8.12.63 יצאתי לעבודה עם תחושה לא טובה וזאת על אף שיום קודם לכן הבית היה מלא במבקרים ומשפחה. הגעתי לעבודה, הנחתי את התיק פניתי למנהל שלי ואמרתי: "אבא שלי לא מרגיש טוב, אני חייבת לחזור הביתה". כשחזרתי הוא היה ברגעיו האחרונים. הוא חסר לי כל כך גם אחרי כל כך הרבה שנים.

"את רוצה שנפסיק?" אני שואל את סבתא.

"אתה יודע," היא עונה, "אני כתבתי שיר אחרי פטירתו של אבי. את הבית הראשון של אחד מהם אני זוכרת עד היום:

"מצבה הקימו לאב

שנטש אשתו וילדיו

ועליה נחקק:

"פה נטמן איש תם וישר

שהיושר היה נחלת חייו"

"תתי, הוא לא באמת נטש אתכם.."

"יוניק שלי, אני בגיל 18 כבר הייתי מרוסקת מפרידות.."

"בואי נעצור להיום."

"בוא נסיים."

האהבה של חיי – משה הלל – הסבא שלכם

השנה אחרי פטירתו של אבי הייתה שנה קשה. אימא שלי בקושי דיברה, הייתה יוצאת לעבודה וחוזרת ללא שמחת חיים וגם אני ואחי היינו שבורים מאוד. אחותי קלרה כבר הייתה עם ילדים ואחותי ולנטין בחו"ל קיבלה את הידיעה על פטירת אבי רק חודש ימים לאחר מכן. אלו היו ימים של עצבות אינסופית. הבנדרים לא עזבו אותי גם בימים האלה, דרשו בשלומי, באו לבקר וכשהבינו שאין ביכולתה של אמי לשלם עבור הלימודים שלי, עודדו אותי לקחת קורסים בחשבונאות ובביטוח כדי להתקדם.

כשהייתי בת עשרים, אחותי ולנטין הציעה לי שאבוא אליה לארה"ב. מצד אחד זו הייתה הזדמנות ללמוד ולחיות באמריקה, ומצד שני חששתי לעזוב את אימא. במקביל הכרתי בחור מקסים, קבענו להיפגש בכניסה לבית הקולנוע אולם אז בת דודה שלי, אביבה, שכנעה אותי לצאת איתה ועם חברים. כשהגענו למועדון היא הציגה אותי בפני החברים. אחד מהם היה משה. הוא היה נחמד, מצחיק ומשהו בעיניים שלו היה אמיתי וכן. כשהבאתי אותו הביתה והמשפחה שלי עשתה בירור, הם היו בדעה שאני צריכה בחור אחר, יותר מלומד. התלבטתי והחלטתי להיפרד. הוא התעצב מאוד על הפרידה והשאיר לי ספר שקנה לי על משה דיין.

ימים עברו, הכרתי בחורים, אבל הלב שלי היה במקום אחר. לא רציתי אף אחד אחר וגם לא רציתי אמריקה. את האמריקה שלי מצאתי אצל משה. אז החלטתי שהפרידה הזו לא מתאימה לי. קמתי בבוקר לעבודה ובמקום לנסוע למשרד נסעתי למקום העבודה שלו בדיזינגוף כשבתיק שלי הספר שקנה לי. הסתובבתי בסמוך למקום העבודה שלו במחשבה שאם ניפגש אגיש לו את הספר וזה תהיה אולי התחלה חדשה של הקשר. ואכן כך היה. נפגשנו, אני חייכתי ואמרתי לו שאני הגעתי להשיב לו את הספר. "אני קניתי לך אותו, כבר סיימת לקרוא?" הוא שאל אותי ואני עניתי שסיימתי ואני רוצה שהוא יקרא ואז נדבר עליו שנינו. מאז לא נפרדנו.

התארסנו והחלטנו שנעשה חתונה צנועה אבל נצא לטיול ארוך בחו"ל. שבועות ארוכים טיילנו באירופה. חלק מהיעדים בטיול נקבעו אחרי שיחות ארוכות עם חנה וקרל שליוו אותי עד יום פטירתם והיום, אחרי שיורם נפטר, נותרנו אני ואילן מתגעגעים אליהם מאוד.

וזהו, מאז אני וסבא במסע חיים משותף ביחד. מסע מדהים ומלא באהבה לשלוש בנות שאחת מהן זו אימא שלך, וממנה יש לנו אותך ואת שני אחיך.

"היה לך לא קל, תתי."

"למי קל יוניק ? לכל אחד קשה באיזשהו שלב. החוכמה היא לא להתלונן אלא לקום, לאסוף את עצמך ולצעוד קדימה למטרות שאתה שם לעצמך."

"את מצטערת על משהו?"

"תראה, אם אימא שלי לא הייתה עובדת בחברת תרופות, אולי היא הייתה מצליחה ללמד אותי קצת בישולים עיראקיים והבנות שלי לא היו צוחקות שההתמחות שלי היא בסלט טונה…"

הזוית האישית

סבתא רונית: כמו שיהונתן כתב בהתחלה, זו הפעם הרביעית שבה אני כותבת את סיפור חיי עם שלושת נכדי – ליאור, יהונתן ויואב. עם שלושתם כתבתי את הסיפור בכיתה ו' בבית הספר אלחריזי ועם יהונתן פעם נוספת במסגרת הפרוייקט הנוכחי בליידי דיוויס. הפעם הסיפור קיבל אפיונים אחרים, בוגרים יותר, בהתאם לשאלות של יהונתן ובהתאם לחוויות שאפשרתי לעצמי לשתף ולהעלות. קראתי את האופן שבו יהונתן כתב את סיפור חיי ואני מודה לו על כך מאוד. הוא ילד מדהים עם נפש רגישה, אני מסתכלת עליו ואני גאה כל כך בו ובאדם שהוא צמח להיות. אני מאחלת לו שיגשים את חלומותיו, יגיע לגבהים השמורים רק לו ושיצליח. אנחנו תמיד נהיה מאחוריו, מאמינים בו ושמחים עד אין קץ שהוא שלנו.

יהונתן הנכד המתעד: אני כבר כתבתי שסבתא מדהימה. עכשיו, כשאתם סיימתם לקרוא, אני בטוח שאתם חושבים כמוני.

הסיפורים הקודמים של רונית הלל במאגר סיפורי המורשת:

ילדותה של סבתא רונית במשפחה מאמצת – תועד במסגרת התוכנית בבית ספר "אלחריזי" בתל אביב בשנת 2018 על ידי הנכד יהונן דן.

עליתי לבד מגיל חמש  – תועד במסגרת התוכנית בבית ספר "אלחריזי" בתל אביב בשנת 2016 על ידי הנכד ליאור דן.

הסיפור של סבא משה הלל –  זהב-הכל זהב תועד במסגרת התוכנית בבית ספר "עמל ליידי דיוויס" בשנת 2022 על ידי הנכדים יהונתן ומיכאל דן.