מאגר סיפורי מורשת

שמי מזל חייק, נולדתי בשם סואה מוניס בבגדד אשר בעיראק בתאריך 9.9.1943. נולדתי בשם סועאד ובארץ החליפו לי לשם עברי. גדלתי בבית שמדברים בו ערבית עיראקית. עליתי ארצה בגיל 8 עם הוריי וחמשת אחי (אני הרביעית) לארץ בשנת 1951, במבצע "עזרא ונחמיה"

אני רוצה להרחיב קצת על העלייה: בשנת 1948 התגוררו בעיראק מאה ושלושים אלף יהודים בקרב אוכלוסייה של 2.5 מיליוני ערבים. רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה, והיו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וחלק מהנוער שלה היו פעילים בתנועות ציוניות.

למניעים הציוניים שהביאו את יהודי עיראק לעלות ארצה, נוספו לאחר הקמת המדינה סכנות קיומיות. היו יהודים שנאסרו באשמת ריגול, רכוש יהודי הוחרם ונאסרה יציאתם של יהודים מעיראק. מדינת ישראל ניהלה מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק. רק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל, בתנאי שיוותרו על נתינותם ועל רכושם. מאה אלף יהודים נרשמו מיד לעלייה. מהם אף השתתפו במימון הטיסה לישראל שאִרגנו הממשלה והסוכנות היהודית. כמאה ועשרים אלף יהודים מעיראק עלו לארץ במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה". וכך הועתקה הקהילה היהודית בעיראק למדינת ישראל.

הגענו למחנה עולים, עתלית, שם חילקו לנו אוכל, ממחנה העולים עברנו לבנימינה וישנו באוהלים של הבריטים. התנאים היו מאוד קשים – בלי אמבטיה, בלי שירותים, בלי אוכל ועם מיטות ברזל, בימי חורף קשים הכול היה צף ונהיינו חולים.

סבא רבא שלי עבד בבית אריזה ובקטיף כדי לספק פרנסה ואוכל לילדיו. כעבור שנה עברנו לרחובות, שם גרנו באוהלי מעברה בשכונת זרנוגה, משם עברנו  לבית באור יהודה, שם גרה דודה של סבתא שלי. מאור יהודה עברנו לירושלים ושכרו דירה במרתף בשכונת זיכרון יוסף. גרנו עם סבא וסבתא ושמונה ילדים במרתף אחד בתקופת צנע קשה: האוכל חולק בתלושים, הילדים עבדו בבוקר ובערב כדי לעזור בפרנסת הבית.

למדתי בבית ספר ויצו מקצועי וסיימתי 11 שנות לימוד. יש לי זיכרון נעים מהשכונה, הלכנו למועדון נוער אליו היו מגיעים מדריכים שהיו סטודנטים בפקולטה לחקלאות ברחובות, היה מעניין מאוד, הם לימדו אותנו ואנחנו התלהבנו מאיסוף חומרים לכל מיני ניסויים. בחופשות מבתי הספר עבדתי בקטיף פירות הדר פרדסים ברחובות ובשדות הכותנה במושבים באזור, זו הייתה תקופה מאתגרת ושרדנו אותה בכבוד.

הייתי בתנועת הנוער גדנ"ע. לצערי לא שירתי בצבא, מפני שהוריי היו מסורתיים ולא איפשרו לי. יש לי חברה מגיל 4 שעשינו ביחד את אותו המסלול של בית הספר תנועות הנוער, עבודה בקטיף, טיולים, חברויות וכך המשכנו להיות חברות וגם כשהקמנו משפחה המשכנו להיות בקשר עם הילדים ובני הזוג שלנו שנהיו חברים כולם ביחד, אנחנו נפגשים לאירועים משפחתיים בשמחות של המשפחה והיא חברה שהיא ממש כמו אחות נוספת, במשך כל חיי דיברנו והחלפנו חוויות אישיות.

סבתא (משמאל) עם חברותיה

התחתנתי עם סבא שלמה בשנת 1963 בגיל 20, הולדנו חמישה ילדים, יש לנו 15 נכדים ושלושה נינים, אשר את כולם אני רואה ואני נהנית לראות איך כל אחד ואחת מהן גדל ומתפתח במסלול חייו. זכיתי להיות שותפה בחיי נכדיי כמובן בשנותיהם הראשונות, כשהוריהם היו צריכים עזרה בגידול ובשמירה עליהם. עבדתי בגן ילדים, והרבה מהפעמים הייתי לוקחת איתי את נכדיי, כשהייתה לי אפשרות.

הזוית האישית

גילי הנכדה המתעדת: כתבתי את סיפורה של סבתי מצד אבי, תמיד התעניינתי בסיפור חייה, כעת ניתנה ההזדמנות ושמחתי על כך, רציתי לשמוע ורציתי לשתף על מנת שלא יישכח. נהניתי מאוד מזמן איכות עם סבתא שלי, היא אישה מאוד מעניינת חמה ולבבית. היה לי מעניין לשמוע את סיפור העלייה שלה בצל מבצע עזרא ונחמיה. היה לי מרתק לשמוע על ילדותה שהיתה כל כך שונה מהילדות שלי, המשחקים ששיחקו בזמן שלא הייתה את כל הטכנולוגיה של היום, איך הם מילאו את זמנם בהנאה מדברים פשוטים.

שמחתי לתעד את הסיפור כדי שגם הדורות הבאים יוכלו ללמוד על סבתא, על המשפחה שלה ועל החיים שלה בטרם הגיענו לעולם. אני מאחלת לסבתוש בריאות טובה ואריכות ימים, שנמשיך לשוחח ליהנות מחוויות משותפות, טיולים ובילויים שונים ומגוונים. היא לא רק סבתא – היא גם ובעיקר חברה שלי.

סבתא מזל: אני, מזל חייק לבית מוניס, אימא לחמישה ילדים וסבתא ל 15 נכדים מופלאים, שמחתי על ההזדמנות לבלות עם גילי, נכדתי מבני אבי וכלתי אתי. בהמולת היום יום והעיסוקים השוטפים קשה למצוא זמן איכות, בזכות תכנית זו זכיתי לזמן איכות, מעניין ומפרה עם גילי. גילי חקרה והתעניינה, זה שימח אותי, אנחנו המבוגרים מאוד רוצים שהילדים והנכדים ילמדו מהניסיון שלנו, שיכירו אותנו קצת יותר, שידעו שגם אנחנו היינו פעם ילדים, שיחקנו ואהבנו. תודה רבה גילוש שלי, בהצלחה בהמשך, אוהבת – סבתוש.