מאגר סיפורי מורשת

שמי רונה ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתא שלי, חנה ויינברג. יחד אנו מתעדות את סיפור חייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת.

הילדות בעדן שבתימן

נולדתי בשנת 1939 בתימן, בעיר עדן. למדתי בבית ספר שקראו לו סלים והמורה היה מאנגליה. השלטון היה בריטי, ובגלל השלטון הבריטי פתחו בית ספר, אחרת לא היה בית ספר בכלל. בלימודים למדנו ושרנו שירים בשפה האנגלית.

היינו משפחה גדולה – חמש בנים ושבע בנות. אני הייתי הבכורה. אני זוכרת שכשאמי הייתה מבשלת, אהבתי לשבת בפינת המטבח ולהקשיב לה שרה תוך כדי עבודה. אימא שלי נשארה בבית וטיפלה בנו, הכינה לנו אוכל וכל מה שצריך. כשהיינו הולכות לבית הספר, אהבתי מאוד לטפס על ההרים מסביב, ובסופי שבוע היינו מגיעים שוב אל ההרים כדי להחליק עליהם.

בשכונה לא היו לי חברים, אבל היו לי חברים מבית הספר שלמדו איתי. שיחקתי איתם בעיקר משחקי רחוב כמו דג מלוח, מחבואים ועוד. בגלל שאני הבכורה הייתי יותר אחראית מאשר שאר אחיותי ואבא שלי אמר לי שאני צריכה לאסוף את אחיי ואחיותי לבית הספר.

אני זוכרת את לידתו של אחי הצעיר ביותר שהתרחשה בבית. הייתי כבת 18 כשהצירים החלו. אמי קראה לי ולאחותי מרים שנולדה אחריי, ומאחר והייתה כבר מנוסה, היא הנחתה אותנו בדיוק איך לעזור. החוויה הייתה מרגשת ומשמחת מאד.

העלייה לארץ ישראל

שמחתי מאוד לעלות לארץ ישראל כי רצינו ממש לעלות. אני חשבתי שיהיו לי בישראל חיים טובים יותר ויותר חברים, אבל אבא שלי לא רצה כי הוא ידע שזה יהיה קשה מאחר והוא היה המפרנס היחידי. הגיעו אנשים מהארץ ועודדו אותנו לעבור לישראל. באותה עת החלו הפרעות עם המוסלמים, כך שההורים השתכנעו ורשמו אותנו לעלייה.

אבי היה צריך להישאר בעדן כדי לסגור את העסק ולטפל בענייני הבית, אז אמי ואנחנו, ילדיה, טסנו בלעדיו. הנסיעה במטוס הייתה ארוכה מאוד, עברנו מעל מדבר סיני שהיה יפהפה.

חידוש הקשר עם הטייס שהביא אותנו לישראל

הטייס של המטוס היה מאוד נרגש ואמר לנו שהוא יעזור לנו עם המזוודות והחפצים שלנו אם נצטרך. הוא ראה את אימא שלי עם תינוק על הידיים ועוד 11 ילדים סביבה. לפני כ-30 שנה מצאתי תמונה שלנו מהעלייה לארץ בעיתון "מעריב" היומי, תחת הכותרת "מי מכיר?". מסתבר שהטייס פנה לעזרה לאחד הגופים בארץ כי מאוד רצה לראות שוב את אמי. הוא התרשם ממנה מאוד מכך שעלתה למטוס לבדה עם כל הילדים, מבלי להתלונן. היא נפטרה כשנתיים קודם לכן, אך המפגש איתו היה מאוד מרגש.

החיים בארץ ישראל והמשפחה שהקמנו סבא חיים ואני

כשהגענו לארץ התחלנו לעבוד. היה בית חרושת עסיס בעלית ושם עבדנו, אני עבדתי שם כתופרת. בהמשך עבדתי גם כקופאית בשופרסל, ועד שיצאתי לפנסיה עבדתי במלון דן פנורמה בתל-אביב.

את סבא חיים הכרתי כשכתבתי מודעה שפורסמה בעיתון. נלחצתי בשביל אחיותי מפני שאצלנו במשפחה האחות הבכורה צריכה להתחתן קודם והן היו צריכות להתחתן אחריי. לאחר שנישאנו, עברנו לגור בתל אביב. נולדו לנו שני ילדים, בן ובת. את בני ילדתי בבית חולים בתל השומר ואת בתי ילדתי בבית החולים הקריה.

נולדו לי חמישה נכדים: הבכור יהונתן שמשרת היום בצבא, אחר כך נולדה עלמה, אחריה רונה ואז נולדו מייקי (מיכאל) ודריה שהם תאומים. אני ומשפחתי חוגגים אירועים כמו נישואים, לידות, בר מצוות וחגים. תמיד נהנינו לחגוג עם המשפחה שלי כי אנחנו מאוד מגובשים.

תחביבים והחיים בפנסיה

התחביבים שלי היו לטפס על הרים. זה היה לי כיף ואהבתי את האתגרים והקושי. התחביב השני שלי היה לשחק בקלפים וחמש אבנים. אהבתי לשחק את המשחקים האלה עם חברות שלי ומשפחתי.

כשיצאתי לגמלאות הרגשתי שמחה מפני שסוף סוף יש לי חופש מהכול ואני יכולה להירגע ולעשות כיף עם משפחתי. אבל גם הייתי עצובה מפני שאחיותיי מתו. אני מתגוררת אצל הבן שלי אלקנה ואוהבת להיפגש עם המשפחה ולהנות יחד.

הזוית האישית

רונה הנכדה המתעדת: נהניתי לדבר עם סבתא שלי, לשמוע על החוויות שלה, על הדברים שהיא עברה בחייה ולדבר איתה פנים מול פנים, מפני שהיא גרה רחוק אז הייתה לי הזדמנות סוף סוף לראות אותה.

סבתא חנה: שמחתי לספר לרונה הנכדה שלי על ההיסטוריה ועל הילדות שלי ועל החיים שלי ואני ממש שמחה שהיא שמעה את הסיפורים שלי, נהניתי לדבר איתה ביחד.