מאגר סיפורי מורשת

שמי גילדה, נולדתי בעיר בגדאד שבעיראק בשנת 1949. את השם גילדה נתנו לי בעקבות סרט אמריקאי משנת 1946, עם השחקנית ריטה הייוורת׳, שנקרא ״Gilda״, סרט שהגיע לעיראק בתחילת שנת 1949.

עליתי עם משפחתי לארץ ישראל בשנת 1951. הייתי קטנה, בת שנתיים, כך שמרבית הסיפורים מהעלייה, הם ממה שסיפרו לי אמי ואחי. עליית יהודי עיראק בשנים 1950-1951 נקראה "מבצע עזרא ונחמיה״ או "מבצע עולי בבל". זה היה מבצע של העלאת יהודי עיראק לישראל. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד. רובו הגדול של המבצע נערך בשנים 1950–1951.

המדינה הצעירה והענייה לא יכלה לספק עבור העולים החדשים מגורים ותעסוקה, הפתרון שנמצא לשכן את המוני העולים היה "מעברות". המעברה הייתה פתרון דיור זמני שממנו יעברו העולים למקום מגורים קבוע. המעברות היו למעשה אוהלים שעשויים מברזנט.

בתחילה כשעלינו לארץ, העבירו אותנו למחנה עולים שנקרא ״שער עלייה״ ליד טירת הכרמל, ולאחר שלושה שבועות העבירו אותנו למעברת קריית  אונו. ישנו על מזרונים מקש ומיטות ברזל. בקיץ היה חם מאד ולא היה היכן להסתתר מהשמש, ובחורף היה קר מאוד, הכל היה רטוב ומלא בוץ. לא היו במעברה מטבח, מים זורמים ולא שירותים פרטיים. היו שירותים ומקלחות ציבוריים משותפים לכל כמה משפחות במעברה, והיו מקלחים אותנו פעם או פעמיים בשבוע. היו מחממים מים על פתיליה או פרימוס, מערבבים עם מים קרים ומקלחים אותנו בגיגית.

אחרי שנתיים באוהלים עברנו לגור בצריפים. בצריפים גם היו תנאים מאד קשים. עדיין לא היו מים זורמים, מקלחת, שירותים וגם לא היה מטבח. את המים היינו מביאים מברז משותף מרוחק, אור היה לנו מעששית שדולקת עם נפט, את האוכל בישלו על פתיליה שבוערת באמצעות נפט. עם הזמן הרחבנו את הצריף גם לפינת בישול. בחצר ליד הצריף היו מגדלים מעט ירקות. החלבן היה מסתובב עם כדים של חלב. היו מביאים נפט בעגלה רתומה לחמור או לסוס, העגלון היה מסתובב ומצלצל בפעמון וזה היה הסימן לצאת ולקנות. את הקרח היו מוכרים בבלוק, חצי בלוק או רבע בלוק, והוא שימש כדי לקרר את הדברים שנמצאים במקרר. ליד הצריפים לא היו כבישים ולכן לא הייתה תחבורה ציבורית, נאלצנו ללכת לישובים הסמוכים (כפר אז"ר, כפר אונו..) במשך 15-20 דקות על מנת להגיע לתחנת האוטובוס הקרובה. במשך הזמן סללו כבישים והייתה תחבורה ציבורית בתדירות נמוכה.

סבתא גילדה בילדותה

בשנת 1958 עברנו לשיכונים שנבנו אז לעולים. אבי נפטר כשהייתי בת חודשיים, ומאז אמי גידלה אותי ואת אחי כאם חד הורית. במהלך כל חיי כילדה, גרנו אני, אחי ואימא שלי עם סבא וסבתא שלנו. זה היה כדי שאמי תוכל ללכת לעבוד ולפרנס אותנו, בזמן שסבא וסבתא שלנו היו שומרים עלינו. אמי תמיד דאגה שלא נרגיש בחוסר. למרות שחיינו בתקופה קשה, עם הרבה מאוד מחסורים ובעיות, תמיד הרגשנו שיש לנו את כל מה שאנחנו צריכים ומעבר לכך, והיינו מוקפים באהבה אין סופית. היא תמיד חינכה אותנו לאחווה וכבוד הדדי, לעזור לכולם, לשוויון, לשאיפות גדולות והצלחה.

היה סיפור שתמיד הזכירו לי, שקרה כשהייתי בת 3. נסענו לתל אביב ובדרך ראינו בתים בנויים מאבן, אמרתי בצעקה והתלהבתי שיש בתים בנויים מאבן, אך לאחר כמה שניות ראיתי אור דולק בתוך הבתים, דבר שלא ראיתי בחיים. נבהלתי וצעקתי שהבתים נשרפים..

אמי הייתה תופרת, ולמרות החוסר תמיד דאגה להלביש אותנו יפה. את הנעליים הייתה קונה מעור מחנות נעלי ילדים שהייתה בתל אביב, שנקראה ״נעלי פיל״. זכור לי מקרה, כשהייתי בת 4 ונסענו לקנות נעליים. אמי בחרה בשבילי נעלי לק בצבע שחור, ואני רציתי בצבע אדום. למרות כל השכנועים של אמי, התעקשתי שאני רוצה אדום, ואז המוכרת אמרה לאמי שהם מוכרים את מה שהילדים בוחרים, כדי שיהיו שמחים בבחירה שלהם.

בשנת 1961, כשהייתי בת 12, קיבלתי מתנה – אקורדיון. באותו זמן המתנה הזו נחשבה לייחודית ומיוחדת, ומאוד יקרה. עד היום שמרתי את האקורדיון הזה. לימודי האקורדיון היו כרוכים בלימוד נגינה והרבה אימון בבית. בשביל ללכת לשיעור נגינה הייתי צריכה ללכת חצי שעה או אפילו יותר כדי להגיע למורה נגינה שגר אז בכפר אונו. במסיבות בכיתה ז׳ וח׳ ניגנתי שירים של חגים, חנוכה, פורים ובסוף השנה שירים שאמרו לי ולמדתי. זכור לי שהיה קיוסק בדרך ובדרך חזרה תמיד קניתי דבר מתיקה. היו פעמים שביקשתי מחברה לבוא איתי כדי שלא אעשה את הדרך לבד.

בסוף כיתה ח׳ היה מבחן שנקרא ״סקר״. מי שעבר אותו יכול היה מיד לעבור לתיכון בלי לשלם. אני עברתי את הסקר. עברו את הסקר רק כ-20% מהתלמידים. הציעו לי גם ללמוד בפנימייה בשם ״בויאר” בירושלים, הפנימיה נועדה לתלמידים בעלי יכולת לימודית גבוהה ומעוניינים לממש את יכולותיהם.

בסוף כיתה ח׳ היה לנו ספר זיכרונות ובו עברנו ממורה למורה שיכתוב לנו, וכן גם תלמידים בני כיתתנו וחברים מכתות אחרות. מתוך הדברים שהמחנך כתב לי: ״לגילדה! התרשמתי מהישגייך בכיתה. עלייך להמשיך בדרך זו גם להבא ולעשות אפילו יותר. זכרי! אם אין תורה – אין קמח ואין הברכה שורה אלא במעשי ידיו של אדם. מיטב הברכות והאיחולים לקראת החיים החדשים. סווירי מנשה, כ״ו בסיוון תשפ״ג, 18/6/1963".

בתקופה ילדותי לא היה הרבה מה לעשות, לא הייתה את כל הטכנולוגיה שיש היום, לא פלאפון, לא טלוויזיה ולא מחשב. היינו הולכים יחד לבית קולנוע לראות סרט ביום שישי בערב, או בשבת לפני הצהרים.  אני זוכרת את הימים בהם היינו עורכים קומזיץ אל תוך השעות הקטנות של הלילה, לרוב בל"ג בעומר. נהנינו לזמר מסביב למדורה את שירי החג או סתם כאלו שמתאימים לאווירה. תמיד היה מישהו שניגן בגיטרה או באקורדיון שאהב ללוות בנגינתנו ולהכניס את כולם לאווירה קסומה ורגועה. תמיד היו כמה מבוגרים שליוו אותנו ודאגו לשתייה ולתפוחי האדמה הלוהטים שהוציאו מהמדורה. בערב יום העצמאות גם כן היינו מסתובבים מבמה לבמה לראות מופעים, בעיקר היו אלו מופעים של ריקודים ושירה של המקהלות מבתי הספר. היו מגיעים גם אמנים. השירה והריקודים היו נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה. הייתי בתנועת הנוער העובד, היינו הולכים לפעולה פעמיים בשבוע והיינו חייבים לבוא עם המדים. היו מדריכים מבוגרים שהיו משוחחים איתנו על כל מיני נושאים בהתאם לתקופה. היינו נפגשים אחרי שעות הלימודים, כל פעם בבית אחר ומשחקים במשחקים שהמצאנו.

בגיל 16 עברנו לחדרה. המעבר היה קשה כי הייתי צריכה להתרגל למקום חדש, לבית ספר חדש ובכלל ליצור חברה חדשה. זה לא כל כך קל בגיל ההתבגרות. עדיין הייתי נוסעת הרבה לקריית אונו בסופי שבוע ומתארחת אצל הדודים שלי שגרו בקרית אונו, על מנת להיפגש עם החברות. למדתי בבית ספר ״תיכון ע״ש יצחק בן צבי״ בקרית אונו עד לכיתה י׳. לא הייתה בעיה להתקבל לתיכון עיוני, כי מי שעבר את בחינות הסקר בכיתה ח׳ התקבל לתיכון וגם לא היה צריך לשלם שכר לימוד. לאחר שעברנו לחדרה, המשכתי את התיכון בבית הספר ״תיכון חדרה״.

לאחר התיכון למדתי הנהלת חשבונות עד לשלב של מנהלי חשבונות מדופלמים. במקביל למדתי גם חשבי שכר עד לשלב של חשבי שכר בכירים. אלה היו לימודי תעודה. עבדתי כחשבת שכר עד לפרישתי מהעבודה.

למרות כל הקשיים שעמדו לפנינו, תמיד שאפנו לעתיד טוב יותר, ״כי אין דבר העומד בפני הרצון״.

הזוית האישית

אמה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד  להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי יחד איתך, סבתא. למדתי עליך הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם והכרתי אותך מקרוב. הסיפורים שלך עוררו בי השראה. אני מאחלת לך שתמשיכי להנות עם הנכדים, הנכדות ועם כל המשפחה.

סבתא גילדה: תוכנית הקשר הרב-דורי היא תכנית חשובה שמהווה הזדמנות לקשר אינטנסיבי בין הדורות ומגשר על הפער ביניהם. סיפורי קורות החיים של בני דורי משולבים בתקומת המדינה ובמאבקה לחיים בשנותיה הראשונות. הייתה לי חוויה מרגשת ומעוררת השראה להעביר את זכרונותיי כילדת מעברה בשנות קום המדינה ועל חלק מסיפור חיי לנכדתי האהובה אמה. אני מאושרת מכך שנכדתי אמה למדה והפנימה את חוויותי כילדה ובדרכה תדע להעביר את התובנות שלה הלאה.

לאמה אהובתי, הייתה לי חוויה מרגשת להעביר לך את סיפור חיי. אני שמחה שלמדת קצת על החיים שלי. אני מאחלת לך שתלמדי להציב לך יעדים כערכך ותחתרי בעקביות בנחישות ובאומץ להגשים את חלומותיך.

גילדה אברהם תרמה שני סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

העלייה מבגדד והחיים במעברה

סיפור העלייה והחיים במעברות