מאגר סיפורי מורשת

שמי טליה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, גוהר ידגראן (שמסיאן). יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתא ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

סבתי נולדה באספהאן, איראן, בשנת 1937 (1317 לפי לוח השנה האיראני). משפחתה מנתה עשרה ילדים: שישה בנים וארבע בנות.

רקע משפחתי

סבתי גוהר, ששמה משמעותו בעברית הוא ספיר, נולדה בשנת 1937 באיראן, בעיר אספהאן, למשפחה גדולה בת עשרה ילדים. היא הייתה הילדה השמינית במשפחה. אביה אהב אותה מאוד ודאג לה תמיד, מה שגרם לה להרגיש מיוחדת. המשפחה התגוררה בוילה שהייתה משותפת לעוד עשר משפחות. לכל משפחה היה חדר קטן שבו היה צפוף מאוד. במשך השנים, משפחתה של סבתי קנתה עוד שלוש דירות נוספות.

לימודים

סבתי למדה בבית ספר לאומנויות שבו לא למדו מקצועות רגילים כמו היום, אלא רק בישול, תפירה, סריגה ועוד. היא לא למדה לקרוא ולכתוב במסגרת הבית ספרית ולכן, בגיל 13, היא הלכה למורה פרטי כדי ללמוד זאת. אחד הזיכרונות הבולטים שלה מבית הספר היה כאשר גנבו גליל בד חשוב, והמורים חיפשו על גופם של הילדים. לאחר מכן, המורים היו בודקים בסוף כל יום אם התלמידים לקחו משהו הביתה.

נישואים ומשפחה

סבתי וסבי הכירו דרך שידוך והביאו לעולם חמישה ילדים, כולל אמי. שלוש בנות ושני בנים. במהלך השנים, אחיותיה ואחיה של אמי עלו לישראל עם בעליהם בשל היותם ציונים. דוד שלי ואמי נשארו באיראן.

הבריחה לארץ

כאשר הודיעו לדודי ז'ילברט שהוא צריך להתגייס למשטר האיראני בשל המלחמה בין עירק לאיראן, סבי וסבתי דאגו לו מאוד. הוא ניסה לברוח שלוש פעמים ותפסו אותו והכניסו אותו לכלא האיראני. בכל פעם, סבי וסבתי שחררו אותו תמורת שוחד רב. רק בפעם הרביעית הצליח דוד שלי לברוח ולהגיע לישראל בבטחה.

העלייה לארץ

לאחר חצי שנה, סבי, סבתי ואמי החליטו לעלות לישראל כדי להיות עם שאר ילדיהם. היום, סבי וסבתי גרים בחולון. למרות שהם שמחים שעלו לישראל כדי להיות עם ילדיהם, הם מתגעגעים למשפחה שנשארה באיראן ולכמות הטוב שהיה להם שם לעומת החיים בישראל.

הזוית האישית

טליה הנכדה המתעדת: אני וסבתא הכרנו יותר טוב במהלך הכנת הסיפור הזה. היה מרגש לשמוע את סיפור חייה וללמוד על הקשיים והחוויות שהיא עברה.