מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, זהבה פרץ. יחד אנו מתעדות את סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת.

וכך סיפרה לי סבתי: "עליתי לארץ עם משפחתי ממרוקו כשהייתי בת שבע. עלינו יחד כל המשפחה (משפחת גבאי) – אני, ההורים שלי ועשרת אחיי – ואפילו כל היהודים שחיו בכפר בו נולדתי.

מאז ומתמיד הייתה ליהודים בכפר שבו גרתי כמיהה לעלות לארץ ישראל, כפר תאורירת דיאת זר'ר שבמרוקו, בהרי האטלס. כל הזמן שאפו לעלות לארץ אפילו אם זה בדרך לא חוקית. לא הצליחו בדרך הלא חוקית כי תפסו את מי שהיה צריך להפיק להם את הדרכונים המזויפים. ניסו גם בצורה חוקית, אבל גם לא הצליחו. אני וכל המשפחה שלי האמנו שצריך לעלות רק בדרך חוקית. יום אחד, התחיל שלב שבו הגיעו שליחים מארץ ישראל למרוקו ועברו קהילה קהילה ורשמו לעצמם מאיפה הם צריכים להעלות את היהודים, וברשימה נמצא גם הכפר שלנו. נאמר לנו שיודיעו מתי תהיה העליה. קצת אחרי שהודיעו לנו עשינו משלוח של דברים לארץ ישראל כדי שיהיו לנו דברים אישיים. אבל כשהמכולה הגיעה לארץ, מי שפרק אותה, לקח מה שמוצא חן בעיניו ולא היה אפשר להתלונן על כלום ובאמת לקחו שמיכות חדשות, מצעים חדשים וכל מה שהיה שווה.

לבסוף, לאחר המתנה ארוכה מאז הרישום של הקהילות היהודיות, הודיעו בכפר כי עולים לארץ ישראל. אבל הודיעו ממש רק לילה לפני שבבוקר עוזבים את מרוקו. וכך למעשה הכל היה בחיפזון, ממש כמו יציאת מצרים. הנשים הבינו שצריך לעזוב את הכפר אז הן הלכו לשחוט כבשים ולהכין בצק כדי שתהיה צידה לדרך. אבל הציונים באו ושאלו את הנשים מה הן עושות? והן אמרו להם "אנחנו מכינות צידה לדרך". ואז הציונים בעטו להם בקערות ואמרו להן "עזבו את הכל ותלכו להלביש את הילדים שלכם כי עוד מעט יוצאים". הנשים באמת עזבו הכל והלכו להלביש את הילדים שלהם ותיק תק כל הכפר היה מוכן ליד האוטובוס. כשעלינו על האוטובוס, הערבים צעקו לנו "למה אתם עוזבים? תישארו!". אפילו צעקו לאמא שלי "למה את עוזבת כשאת בהריון? יזרקו אותך לים! למה לך? תישארי פה, יותר טוב לך." הם ניסו לשכנע את כולנו להישאר אבל זה לא עזר להם, כי הציונים תיאמו הכל. אמרו לנו לעלות לאוטובוס, אז עלינו, והאוטובוס התחיל לנסוע. נסענו המון, כי גרנו בכפר מרוחק מאוד בלב הרי האטלס, והיינו צריכים להגיע לקזבלנקה, ששם היה שדה התעופה. בדרך עשינו כמה הפסקות למנוחה, לשירותים ולשתייה. כשהגענו לשדה התעופה בקזבלנקה, עלינו לטיסה לצרפת. הטיסה לצרפת הייתה יחסית קצרה, אבל היא הייתה מאוד מיוחדת כי זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו בכלל במטוס. אפילו דודה שלי, כשאמרו לנו לרדת מהמטוס, אמרה "מה? אבל אפילו לא התחלנו לטוס!". היא לא הבינה שכבר המראנו ועבר זמן. זה קרה משום שלא הכירו ולא היה ניסיון בטיסות. בצרפת, במרסיי, לקחו אותנו באוטובוסים לבתי מלון. בעיר הגדולה מרסיי היינו בערך שבוע. הביאו לנו אוכל ושתייה לחדרים. אחרי בערך שבוע, לקחו אותנו למחנה מעבר במרסיי. המחנה הזה היה שייך בעצם לנאצים, במלחמת העולם השנייה.

כשהגענו למחנה במרסיי, הוא תפקד כמחנה מעבר בשביל שיקום יהודים בדרך לארץ. זה היה כמו בפנימייה, נתנו לנו חדרים ומזרונים מקש, עם הרבה פשפשים. זה מאוד גירד. חילקו לנו אוכל שלוש פעמים ביום – בבוקר, בצהריים ובערב. הייתה מערכת כריזה, היו כיורים לכביסה ומקלחות, לא בדיוק צנועות, אבל היו. וככה, כל פעם עלו קבוצות מהמקום הזה לארץ ישראל, לפי הזמינות של הטיסות ולפי הזמינות של אוניות. אנחנו לא היינו שם הרבה זמן – שבוע בערך – כי אמא שלי הייתה בהריון מתקדם, כבר בחודש תשיעי. לא רצו שהיא תלד בצרפת, אז שלחו אותה לבדיקת רופא נשים. רופא הנשים בדק אותה ואמר שהיא יכולה להחזיק מעמד עד ישראל ולא ללדת בדרך, כי עדיין לא מתפתחת לידה. וכך, החליטו לשלוח אותנו לישראל לפני כל שאר המשפחה. שאר המשפחה נשארה בצרפת, במחנה המעבר.

כשאנחנו הגענו לארץ, זה היה יום חמישי בלילה. הגענו לשדה התעופה בן גוריון. שם העלו אותנו על מונית ולא ידענו לאן אנחנו נוסעים. הדודים שלנו, שגרו באשקלון ועלו הרבה שנים לפנינו, הסבירו להורים שלי במכתב לפני שעלינו, שלא לבקש קרוב אליהם כי ככה יעשו להם דווקא וישימו אותם רחוק מהם. אז הציונים החליטו לשלוח אותנו לקריית שמונה. אנחנו לא הכרנו, לא ידענו ולא היה לנו מושג מה קורה. זה היה לילה. נסענו ונסענו ונסענו. ומדי פעם הנהג עצר להפסקת שירותים. משה, אחי הגדול, שלמד בישיבה במרקש, ידע עברית. אבל הוא היה מאוד עייף מהדרך. וכך, למרות שהושבנו אותו במושב הקדמי, ליד הנהג, כדי שיתרגם לנו (כי לא ידענו עברית, דיברנו מרוקאית) הוא רוב הזמן ישן. כשהגענו לקרבת איזה יישוב עם קצת אורות או קצת אנשים, היינו שואלים אם זה פה, אם זה ארץ ישראל! לא ידענו ש"ארץ ישראל" זו מדינה ושיש בה ערים. חשבנו שזה מקום אחד. כל הדרך סבתא אסתר, אמא שלי, הייתה אומרת לנו "לא, עוד לא הגענו לארץ ישראל, עוד לא הגענו לירושלים". בשבילם זה היה אותו דבר, ארץ ישראל זו ירושלים. לפעמים היינו נעצרים באיזה מרכז יישוב בדרך, והיו מסתכלים עלינו ילדים גלויי ראש, בלי כיפה, בלי כובע. ואז, סבתא אסתר, אמא שלי, הייתה אומרת "לא, לא, לא. פה זה לא ארץ ישראל. פה זה לא יהודים. עוד לא הגענו לירושלים". וככה, כל הדרך.

לפנות בוקר הגענו לקריית שמונה. לא ידענו שזו קריית שמונה. כשרק הגענו לשם, שלחו אותנו לאיזה מבנה. אמרו "לא זה לא מתאים". שלחו אותנו לעוד שכונה, ואז החליטו שגם זה לא מתאים. לא אנחנו החלטנו, הם החליטו. בדקו איפה שהיו בתים ריקים, ניסו וניסו, ובסוף הגענו לרחוב אילת. ברחוב זה היו גרות מלא משפחות של עולים חדשים. וכך מצאנו את עצמנו עומדים מול מבנה בעל שמונה קומות והוחלט עבורנו ששם אנחנו צריכים להתגורר.

בינתיים, בזמן שסידרו את כל העניינים, אנחנו נשארנו במונית. כולם מסביב הציצו עלינו ככה מהחלונות והיו שרים לנו "עולים חדשים מחר טוריה!". כלומר, אל תצפו לרחמנות, מחר בבוקר מתחילים לעבוד! אבל לא היו באמת מלא עבודות כמו שעכשיו יש, היו הרבה עבודות חקלאות יזומות. מה זה עבודה יזומה? זה אומר שבעצם היו מייצרים עבודות שלא ממש יש בהם צורך ונועדו כדי להעסיק את האנשים. לדוגמא, להוריד אבנים מצידי הכביש, לנטוע עצים בהרים.

ואז, הגיע יום שישי. כשירדנו מהדירה, נתנו לנו קופסת קרטון. בתוך הדירה היו מיטות, עם לייסטים מברזל, מזרונים מקש ושמיכות סקביאס מחוספסות. נתנו לנו גזייה, סיר או שניים וציוד בסיסי מאוד. שולחן וכמה כיסאות. וככה בעצם הגענו לקריית שמונה. נתנו לנו את הבית כמעט הכי נמוך בבניין בן שמונה קומות. בגלל שהבית היה למטה, ואנשים שגרו מעלינו לא כל כך היו מודעים, הם זרקו זבל מהמרפסת ומהחלונות. הכל היה מצטבר קרוב אלינו. זה לכלך את הכביסות שהיינו תולים במרפסת ובאופן כללי לא היה נעים בכלל לגור שם. כשראינו שכך המצב ביקשנו לעבור דירה. באותו רחוב בנו בניינים חדשים ובינתיים גם המשפחה גדלה. הם לא כל כך רצו לתת לנו לעבור, משרדי הממשלה והפקידים. אני זוכרת שזאת ההפגנה הראשונה שהשתתפתי בה!

אבא שלי לקח אותנו לעירייה יחד עם אחת השמיכות המחוספסות האלה וישבנו על זה ליד לשכת ראש העיר, ליד המשרד שלו, וההורים החליטו שאנחנו לא זזים משם עד שמוצאים לנו פתרון. לא יכולנו לסבול את המגורים במזבלה. זה היה מסריח וזה היה בכל מקום: במרפסת, ליד החלונות, בחדר מדרגות. זה קרה כי פעם לא היו מורגלים לשמור על הסביבה, אז הם זרקו כל דבר שלא היו צריכים בבית החוצה, מהחלון. אבא שלי אמר לאחד מהפקידים, אני רוצה שתבוא לראות מה יש לנו מתחת לבית. אם תחשוב שאנחנו נוכל לגור שמה אז אני אמשיך לגור שם. ובאמת, ראש העיר שלח איזשהו נציג שלו, שראה שהמצב באמת קטסטרופלי. וכך, לאחר שבועיים עברנו דירה לבניין החדש. שם קיבלנו שתי דירות כי היינו משפחה מאוד גדולה. בהמשך הזמן הורדנו קיר שחיבר את שתי הדירות ביחד והיה לנו בית די גדול. החיים היו די לא פשוטים. היה קשה. לא הייתה הכנסה כי לעולים נתנו לעבוד רק מספר ימים.

למזלנו, עוד כשהיינו בצרפת קנינו מכשירי חשמל: מקרר, כיריים ורדיו. כשזה הגיע אלינו, היינו היחידים בשכונה עם מקרר! ובאמת, השכנים כשנודע להם שיש לנו מכשיר שמקרר מים ויוצר קוביות קרח אז הרבה מהשכנים היו באים לבקש. עד כדי כך אנשים לא הכירו את הדבר שנקרא מקרר שהיו מבקשים מאיתנו קוביות. אם היינו אומרים להם שזה עוד לא מוכן, הם היו אומרים לנו שאתם סתם לא רוצים לתת לנו הרי המקרר "מייצר קוביות".

בסך הכל אפשר להגיד שהייתה לנו שכנות טובה עם כל השכנים אבל החיים היו לא פשוטים. בבית הספר לא הבנו אף מילה בכלל. בהתחלה לא הבנו שיש הבדל בין חינוך דתי לבין חינוך לא דתי וההורים שלנו רשמו אותנו לחינוך לא דתי מבלי לדעת זאת. ורק לאחר כשנה התחילו הדברים להתבהר."

הזוית האישית

יובל הנכדה המתעדת: היה לי ממש כיף לראיין את סבתי וללמוד על סיפור העלייה שלה.

סבתא זהבה: היה לי חשוב ונחמד שדביר רצה לשמוע על הילדות שלי ולשוחח איתי. התרגשתי מאוד!