מאגר סיפורי מורשת

שמי שיראל, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה סיפור משפחתי למאגר המורשת של התכנית על סבא עובדיה סנדורי ועל עלייתו מכורדיסטן לישראל. וכך סיפור סבא:

היציאה מסונדור לבגדד

בשנת 1950 גרנו בסונדור שבכורדיסטן. באותה שנה הגיע שליח מהארץ, בן ציון ישראל, מלווה בקבוצת מכובדים מבגדד. הם נכנסו לבית הכנסת והסבירו לנו שהם רוצים להעלות את הקהילה לארץ ישראל. הם הודיעו שהם לא רוצים להסתבך עם ערביי הכפר, לכן אבי הלך לדבר עם סעיד עזרא המושל, ומכיוון שהוא כיבד אותו, המושל אישר. למרות זאת עדיין היינו צריכים לשמור על מבצע זה בסוד כדי שהערבים לא יעצרו אותנו.

השליחים צילמו אותנו והחתימו אותנו על מסמכים באמצעות טביעת אצבע. הם החתימו אותנו שאנו מתחייבים לוותר על הבתים, הרכוש והאדמות ולא לחזור לסונדור, כמו כן התחייבנו שלא נוכל לדרוש את חפצינו שוב לאחר העזיבה (מה שהמשלחת סיכמו עם השלטונות).

באישון לילה יצאנו, לקחנו עימנו בגדים, תכשיטים, כסף, שמיכות וחפצים שקל לשאת. נפרדנו מרוב רכושנו, אבל השמחה הייתה גדולה מההפסד – שמחנו בעלייה לארץ.

יצאנו מסונדור, עלינו על רכבת ונסענו כל הלילה. לקראת בוקר הגענו לבגדד, שהיוותה תחנת ביניים לעלייה לארץ. נשארנו שם שנה והתגוררנו בבית דודי. בזמן זה, אבי עבד כשמש בבית הכנסת. אני הייתי אז ילד בן 12-13 והורי שלחו אותי לעבוד אצל משפחה יהודית. מכיוון שביתם היה רחוק מבית דודי, ישנתי שם וכל סוף שבוע הייתי חוזר הביתה בכדי להביא להורי את מה שהרווחתי שם. ידעתי כי המצב בבית היה קשה. כמוני גם אחותי לאה עבדה במשק בית אצל משפחה יהודית אחרת.

היציאה מבגדד

בשנת 1951, נודע לנו מהמשלחת כי אנו עולים לארץ בשבוע הקרוב, ועל אבי הוטלה המשימה לארגן את כולם לעלות על המטוס. לילה אחד, העלו אותנו לאוטובוסים והסיעו אותנו לשדה התעופה. שם חיכה לנו מטוס. עלינו עליו וטסנו מספר שעות. זו הייתה חוויה עצומה לטוס בפעם הראשונה, כולנו התרגשנו.

וכך הגענו לארץ ישראל בעלייה המכונה עליית "עזרא ונחמיה". המבצע כונה כך על שמם של עזרא ונחמיה, שהיו מנהיגי היהודים בבבל ובארץ ישראל בתקופת בית שני.

ההתמקמות בארץ

לאחר הנחיתה בשדה התעופה, לקחו אותנו לעתלית ומשם עברנו למעברה בפרדס חנה. למזלנו, דודי מיכאל וראובן כבר התמקמו בארץ וגרו בקסטל. הם פנו לסוכנות היהודית וביקשו שיעבירו אותנו לקסטל בעקבות פציעתו של אבי שהיה נכה, ואמרו שבקסטל יוכלו לדאוג לו. ואכן, כעבור 40 יום הועברנו לקסטל, שם גרנו בפחונים קטנים בתנאים קשים ובדוחק. בחורף היה קור נוראי והמים דלפו מהגגות, ובקיץ היה חם מאוד בגלל שהפחונים היו עשויים ברזל. כעבור חמש שנים, בשנת 1956, עברנו לדירת שיכון של עמידר בקסטל. קיבלנו צריף שבו היו חדר אחד גדול, מרפסת ומטבח. הסוכנות סיפקה לנו מיטות ברזל, מזרוני קש ושמיכות.

לאחר שהתפנו הצריפים שאוכלסו על ידי העולים, אבי קנה צריף, ואני שיפצתי אותו והוספתי עוד חדר. במשך הזמן הוספנו עוד ועוד חדרים לנוחיותנו.

בהתחלה החיים בקסטל לא היו פשוטים. לא ידענו את השפה ולא הכרנו את אורח החיים בארץ, אבל לאט לאט הסתגלנו ונקלטנו. ויתר מזה, אבי שסבל מפציעה ברגלו, הוצע לו לנתח את הרגל. לאחר התלבטויות רבות, הוא הסכים, אך הניתוח לא צלח ובעקבות כך נאלצו לקטוע את רגלו. הוא נאלץ ללכת עם רגל מדומה – פרוטזה.

בעקבות פציעתו, אבי לא היה מסוגל לעבוד בעבודות קשות. מנהל בית הספר "אריאל" ביישוב הציע לאבי לעבוד כמורה ללימודים תורניים. לאחר השתלמות קצרה לשיפור העברית שבפיו, החל ללמד בבית הספר, ואני עבדתי לצידו בתחזוקה ובניקיון של הבית ספר.

לאחר מכן, מונה אבי לסופר סת"ם במשרד הדתות. הוא היה חבר במועצה הדתית וחבר וועד במועצה המקומית. הוא קיבל חדר בהר ציון ושם תיקן ושיחזר ספרי תורה, שרובם ניצלו מהשואה. בנוסף, אבי שימש כרב הקהילה, חזן, מוהל, נותן דרשות ומייעץ בהלכה. רבים הגיעו לשמוע את דרשותיו. בארץ סופר עליו שהיה בכוח תפילותיו לעשות ניסים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר יסודי מעלה מכמש, התשפ"ד, בהנחיית המורה המובילה טובה דהרי.